תביעת חברת ביטוח נגד מנהל מס רכוש בגין פיצוי נזקי טרור

הואיל והמבקשים מודים שקבלו ממס רכוש פיצוי בגין נזקים אלה בסך 57,911 ₪, לפי הערכת שמאי מס רכוש, והמבקשים לא כוננו את ניזקם ולא המציאו כל חשבונות כדי לתמוך בתביעתם, הרי זכאותם מכוח הצעת הפשרה לפנים משורת הדין, היא לכל היותר, 23,129 ₪, אך המבקשים דחו הצעה זו. בהמשך, הגישה המשיבה לבית-המשפט מיסמך שכותרתו "עקרונות לטפול משותף בתביעות נפגעי השריפות", שהוא מיסמך מיום 6.12.2018, החתום על-ידי המשיבה מחד גיסא, ומנהל רשות המיסים מאידך גיסא, ובסעיף 5.1 שבו, נכתב: "ההישתתפות של חברות הביטוח בפצוי בגין ניזקי שריפה לתכולה תהיה שווה להפרש שבין סכום הפצוי שעל הקרן לשלם עבור נזק זה בהתאם ולפי הוראות החוק (ולפי טבלת חפצים ביתיים לשנת 2014) לבין הסכום המגיע למבוטח מחברת הביטוח לפי הדין ותנאי הפוליסה, מבלי שחברת הביטוח תיסתמך על חריג הטרור בלבד. אם הניזוק רכש כסוי מורחב מהקרן, ההפרש האמור יחושב בהתאם" (הערה: הקרן משמע: מס רכוש וקרן פיצויים).

לכן, הגישו המבקשים את תביעתם נגד המשיבה רק בגין נזק תכולה כשהפוליסה, כך נטען, מכסה הן ניזקי תכולה, והן ניזקי מבנה ועל הפצוי המגיע להם בגין המבנה – המבקשים לא ויתרו, אלא הם הסתפקו בתביעה בגין הנזק לתכולה, הואיל והם קיבלו פיצוי בגין ניזקי המבנה ממנהל מס רכוש.

...

בית-משפט קמא, בהחלטתו מיום 15.1.2020, לא דן בשתי הטענות הנ"ל שהעלתה המשיבה, ולכן, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדון בבקשת רשות ערעור זו כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור לפי הרשות שניתנה.

נוכח האמור לעיל, סבורני, שאין מנוס מלקבל את הערעור ולהורות על החזרת התיק לבית-משפט קמא, על-מנת שבית-משפט קמא ידון ויכריע בשתי הטענות הנ"ל שהעלתה המשיבה, (כמפורט בפִסקה כ' דלעיל), וכך אני מחליט.

בהתאם לתוצאה אליה יגיע, יחליט בית-משפט קמא, האם יש מקום להיעתר לבקשתם של המבקשים להתיר להם לפצל את סעדיהם, או שמא דין בקשתם - להידחות.

כך קובעת תקנה 11: "הרואה עצמו מקופח עקב החלטת המנהל לפי תקנה 7 או 8(א), או בהוראת המנהל לפי תקנה 7(א), או בתיקון החלטה לפי תקנה 9, רשאי תוך שלושים ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה לערור עליה לפני ועדת ערר." תקנה 3 לתקנות נועדה למנוע מצב של כפל פיצוי בשל אותו נזק וזאת על ידי הגבלת סכום הפיצויים אשר ישולם לניזוק על ידי הקרן, במקרה שהוא זכאי לקבל במקביל תגמולי ביטוח מחברת ביטוח על פי פוליסה לביטוח הנכסים הניזוקים: "היה הסכום המגיע לניזוק לפי תקנות אלה יחד עם הסכומים שהניזוק זכאי לקבל או קיבל כפצוי בעד הנזק, מחברת ביטוח או מאדם אחר, עולה על הנזק הממשי, ישולם לו רק אותו סכום שהוא ההפרש שבין הפצוי כאמור לבין הנזק הממשי..." אפשרות תשלום תגמולי ביטוח על ידי מבטח פרטי מעלה שאלה של זכות המבטח לתבוע מן הקרן שיפוי מכוח עיקרון התיחלוף.

בקשת המחיקה על הסף נדחתה על ידי ועדת הערר אולם בדיון שקדם להחלטה הובהר על ידי העוררת (המערערת דנן) כי "התביעה אינה תביעה חדשה אלא זו בקשה לפתיחה מחדש של התביעה הישנה, מכח תקנה 9". כפי שפורט לעיל, תקנה 9 דנה בנושא "תיקון החלטת המנהל". בהחלטתה העיקרית מיום 12.1.2016, שהיא מושא העירעור דנן, קבעה הועדה שתי קביעות עיקריות: (א) כלל לא נעשתה טעות על ידי המנהל במסגרת החלטתו לשלם לנירלט פיצויים רק בגובה ההישתתפות העצמית ובגובה חלק הנזק שבגינו לא נתקבלו תגמולי ביטוח בשל ביטוח החסר; (ב) אף אם נעשתה טעות על ידי המנהל, ההלכה שנקבעה בפסק דין אריה שנים לאחר מכן לא הוותה עילה לפתיחת העניין מחדש, וזאת משלא פעלה המערערת כנגד ההחלטה לאחר תשלום תגמולי הביטוח על ידיה וכניסתה בנעלי נירלט מכוח התיחלוף.

ביום 13.8.2008, המנהל כתב לירון רומנו מחברת שמביט כדלקמן: "מאחר ונירלט רכשו הרחבת כסוי בטוחי לסכוני טירור הפצוי אינו חל על קרן הפיצויים... אציין שתקנה 3 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים קובעת שהתשלום של קרן הפיצויים הנה שיורית לתשלומי חברת הביטוח ו/או כל תשלום ממקור אחר." ביום 26.5.2009 מר רומנו כתב למנהל והציע: "לערוך שמאות משותפת על מנת למנוע אח"כ מחלוקות לגבי גובה הנזק ... בו[א] ננסה להסכים על הנזקים ולהשאיר לעו"ד את שאלת האחריות". תגובת המנהל (מאותו יום) הייתה: "אני מקבל את הצעתך ...". אין בדואר האלקטרוני מיום 13.8.2008 היתנערות מפורשת מצידו של המנהל מחובת השיפוי מכוח תיחלוף ועיקר המסר מכוון, כך נראה, לגובה התשלום שהמנהל היה מוכן לשלם לנירלט.

...

הערר נדחה על ידי הוועדה, ומכאן הערעור המונח לפני.

באשר לטיעון אחר שבפי המשיב, אוסיף כי לא שוכנעתי כי המערערת הייתה מנועה מלכתחילה מלנסות לתקוף את החלטת המנהל בגלל הסדר הפשרה שהושג בחודש פברואר 2011 בין נירלט לבין המנהל (לטענת המשיב ההסדר גובש במעורבות המערערת; לעניין מעורבות זו נקבע לכאורה ממצא עובדתי בעמוד 2 להחלטת ועדת הערר מיום 12.1.2016).

בשולי הדברים ונזכיר כי עסקינן כאן בטענה חלופית וכי כבר הגענו למסקנה כי לא נפלה טעות בהחלטת המנהל בשאלה איזה סכום פיצוי עליו לשלם לנירלט מן הקרן, כך שממילא לא היה מקום לתיקון החלטה זו. לסיום מכל הנימוקים לעיל, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסכום כולל של 18,000 ש"ח תוך 30 ימים.

למפעל נגרם נזק רב. כיוון שהמפעל בוטח בחברה המשיבה, אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן: המבטחת או המשיבה), גם כנגד ניזקי טירור, פיצתה אותו המבטחת בגין נזקיו.

באותה פרשה הערתי כי "לא נוכל לשלול, הגם שאיננו קובעים מסמרות, את האפשרות שחברות ביטוח יוכרו כ'ניזוק' לפי משמעותו בחוק". עוד הערתי כי יתכנו מקרים בהם סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 יקנה לחברת ביטוח זכות להכנס לנעלי המבוטח ולתבוע פיצויים ממנהל מס רכוש.

המבקש סבור כי זכות החזרה מכוח הוראת התיחלוף היא כלפי מזיק בלבד, שכן כוונת הוראת סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח הנה שלא לשחרר את המזיק מאחריותו, אך אין כוונתה להקים זכות תביעה למבטח כנגד גורמים שאינם קשורים לנזק, דוגמאת מנהל מס הרכוש.

מתן זכות תביעה לחברת הביטוח כלפי המדינה (מנהל מס רכוש) אינה מונעת, לדעת המבקש, התעשרות בלתי מוצדקת של הניזוק שכן בהתאם לתקנה 3 לתקנות אין הניזוק יכול, ממילא, לתבוע מן המדינה תשלום בשל נזקים שבגינם פוצה.

...

דין הערעור להידחות.

כיוון שכך, אין אני נדרש לשאלה אם יש לראות במבטחת משום "ניזוק" כמשמעותו בחוק מס רכוש ובתקנות שהותקנו על פיו, שכן אפילו הייתי מגיע למסקנה שאין הדבר כך, ואיני אומר זאת, קמה לה זכות התחלוף מכוח הוראת סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח.

התוצאה היא שהערעור נדחה.

זאת, על מנת שיוכל לזכות לפיצויים בגין אבדן הרכב, אותם אין הוא יכול לתבוע מידי חברת הביטוח, באשר הנזק היתרחש בשטחי הרשות.

מתברר, כי העותר הגיש כבר בשנת 2000 תביעה לפיצויים מכוח חוק מס רכוש לנציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, שהיא הגורם המוסמך על פי החוק לצורך מתן החלטה בדבר זכאות לפיצויים בגין ניזקי פעולות איבה.

כנגד הנהג הוגש כתב אישום בגין החזקת כלי רכב גנובים, והמשטרה המשיכה בניסיונות לאיתור החשודים הנוספים.

משמעות המונח "פעולות איבה", אשר אינו מוגדר בחוק מס רכוש, נדון ברע"א 6904/97 ס.ת.ו בקעות נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד נב(4) 1 (1998).

...

עמדת המדינה היא כי יש לדחות את העתירה על הסף.

דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית, אפוא, על הסף.

המבקשת הסבירה, כי בעוד שההליך בפני ועדת הערר הוגש כנגד המדינה על יסוד עילה הנובעת מחוק מס רכוש, התביעה לבית-המשפט המחוזי הוגשה כנגד חברת הביטוח על יסוד עילה חוזית.

המבקשת הוסיפה וטענה, כי התביעה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי לא נועדה להטריד את המשיבה, אלא יסודה בטענת המבקשת, כי על-פי תנאי פוליסת הביטוח, בתקופה שעד למתן אישור הפוטר את המשיבה מחבותה לפצוי נזקים שנגרמו עקב מעשי איבה, על המשיבה - חברת הביטוח - לשאת בנזקים שסבל המבוטח.

אכן, אם תיתקבל טענה זו של המבקשת, הנוגעת לפירוש אומד-דעתם של הצדדים במסגרת פוליסת הביטוח, הרי שאף אם יינתן בסופם-של-דברים האישור מאת משטרת ישראל, משרד הבטחון או מנהל מס רכוש, עדיין תוכל המבקשת לתבוע מן המשיבה נזקים שנגרמו למבקשת כתוצאה מכך שבתקופת הביניים הפֵרה המשיבה את היתחייבותה החוזית לשלם את תגמולי הביטוח.

משכך, אף אם הייתה קמה למשיבה עילה לטעון טענת "הליכים תלויים ועומדים", הרי שנוכח הפגיעה הקשה במבקשת, שאינה זוכה לקבל פיצוי במשך זמן רב בגין הנזקים שנגרמו לה, חרף העובדה שדאגה לבטח את עצמה מפני ניזקי רכוש; ומכיוון שתביעת המבקשת לא נועדה להכביד על המשיבה או על בית-המשפט, אלא עניינה באנטרס הלגיטימי של המבקשת לעמוד על זכותה לקבל פיצוי בגין נזקיה - ברי כי העתרות לדרישת המשיבה לעיכוב ההליכים אינה סבירה.

...

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

אשר-על-כן, הערעור מתקבל, החלטת בית-המשפט המחוזי מתבטלת, ובקשת המשיבה לעיכוב הליכי הדיון בתביעה שהגישה המבקשת נדחית.