תביעת חברת ביטוח נגד מבוטחת בגין דמי השתתפות עצמית

דיון והכרעה חריג לכסוי בביטוח אחריות לניזקי צד ג' סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, קובע כדלקמן: "היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם." הוראת חוק זו קובעת כי מששילמה המבטחת למבוטחתה תגמולי ביטוח בגין ארוע בטוחי, עוברת הזכות של המבוטח לתבוע את המזיק בגין נזקיו למבטחתו, בהתאם לשעור התגמולים ששולמו.

יפים דבריה של כב' השופטת דותן בע"א 2372/03 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.07.2005), כהאי לישנא: "אני סבורה כי המערערת אינה יכולה לחסות תחת כנפי ההגנה שפרש המחוקק על בן משפחתו של הניזוק, שנועדה למנוע אפשרות של הגשת תביעת תיחלוף ישירה נגד בן מישפחה או עובד "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי", אך אין צורך בתחכום פרשני מיוחד כדי להסיק שהגדרה זו אינה חלה על חברת הביטוח המבטחת את בן המשפחה.

במצב זה, המבטחת אינה יכולה לבוא בתביעת תיחלוף כנגד המבוטח אלא רק גובה מהמבוטח דמי הישתתפות עצמית על פי הפוליסה, ואינה יכולה לתבוע כל גורם אחר.

...

מבלי לקבוע מסמרות אומר שאם הנהג במשאית היה מי מטעם המבוטח, אך לא המבוטח בעצמו, הרי שהמסקנה לעניין תחולת חריג 'בני ביתך' הייתה שונה, מתוך ההנחה שההגנה על מרקם התא המשפחתי או על מרקם יחסי עובד-מעביד אינה נדרשת כאשר התביעה היא בין מבטחות.

סיכום התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 6,500 ₪.

התביעות הוגשו על ידי חברת מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "מנורה") נגד חברת מוסך אבני חיפה בע"מ (להלן: "המוסך") בעיניין חובות נטענים בגין דמי הישתתפות עצמית שלא שולמו ע"י המוסך, חרף שלושה ארועי ביטוח בגינם שילמה מנורה לנפגעים, פיצויים בהתאם לפוליסות ביטוח מסוג "בתי עסק" שהיא הנפיקה למוסך, במסגרתן בוטחו המוסך ועובדיו.

כבוד השופט ורדי ציין בעירעור על פסק הדין הנ"ל - ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2539/07 הפניקס חברה לבטוח בע"מ נ' מאיירס שיווק (1981) בע"מ (29.10.2008) (להלן: "עניין מאיירס") כי במסגרת ההודעה לפי סעיף 68, על המבטח להביא לידיעת המבוטח את הפרטים הרלבאנטיים להסדר "... על פי עיקרון תום הלב וחובת הגילוי הנובעת ממנו (כפי שעולה מפורשות מהחוק עצמו), מחוייבת חברת הביטוח ליידע את המבוטח על הסכם פשרה שערכה בעיניינו גם אם מדובר בדחיית התביעה כנגד המבוטח, תוך ציון שמדובר בהסכם פשרה שבמסגרתו יש ויתור על הוצאות כנגד מי שהגיש את התביעה כנגד המבוטח, ותוך יידוע המבוטח שיהיה עליו לשאת בתשלום ההוצאות המשפטיות של המבטחת עד לגובה הישתתפותו העצמית". נקבע, כי מאחר שההשתתפות העצמית חלה גם על ההוצאות המשפטיות, חובת היידוע למבוטח חלה גם מקום בו המבטח מוותר על ההוצאות וכי אם לא תעשה כך, המבוטח לא יהיה חב בתשלום דמי ההישתתפות העצמית.

...

אין חולק שביום 14.12.14 שלח עו"ד שירין למוסך מכתב בו הוא מודיע לו, שמנורה ביקשה ממנו לייצגו בתביעת מילאד ובו נכתב: "נבקש לציין כי בהתאם למיטב הערכתנו, יש מקום לפצות את התובעת (כך!) בשיעור מסויים העולה על שיעור השתתפותכם העצמית ונבקשכם לראות באמור כהודעה בהתאם לסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981". יומיים לאחר מכן - ביום 16.12.14, חתם מי מטעם המוסך על ייפוי כוח לעו"ד שירין, עליו הוסיף החותם הערה בכתב יד בה נאמר: "למרות טענותיו של מילאד הוא ממשיך לעבוד במקצוע". אני מקבלת את טענות המוסך לפיהן מכתב זה אינו עומד בדרישות סעיף 68.

התוצאה היא, שאני מקבלת את הערעור, על כל חלקיו, ומבטלת את פסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא ועמו מתבטלים גם החיובים הכספיים שהושתו על המערערת.

בהתאם - תביעות מנורה, שהוגשו לבית משפט קמא בתיקים תא"מ 54996-03-19; תא"מ 49639-08-19 ותא"מ 52297-08-19, נדחות.

המשיבה תשלם למערערת הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

תביעה זו הוגשה בגין דמי הישתתפות עצמית ודמי כינון שנוכו לתובעים על ידי התובעת דכאן מהפצוי ששילמה להם כמבטחת (להלן – "התביעה הקטנה").

בנסיבות המקרה שבפניי, איני סבורה כי ניתן לראות בפסק הדין בתביעה הקטנה כאילו המחלוקת שבין הצדדים "נדונה" משהנתבעים בתביעה הקטנה נעדרו מן הדיון, לא נשמעה גירסתם ומשכך הממצאים עליהם הושתת פסק הדין לא הוכחו, הגם שמדובר על עילה זהה והצדדים כאן הם חליפיהם של בעלי הדין בתביעה הקטנה (שהרי מדובר על תביעת תיחלוף בה חברת הביטוח באה בנעלי מבוטחה בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 ודאי מקום בו אף אחד מהצדדים לא טען אחרת).

לא נעלמו מעיני גם קביעות בית המשפט העליון בברע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים (23.2.2006) שם נקבעה הלכה דומה עת הנתבעת לא היתגוננה מפני תביעה שהוגשה נגדה על סכום קצוב, ניתן פסק דין כנגדה אשר בקשה לביטולו נדחתה, וניסיון נוסף שלה לעקוף הכרעה חלוטה זו על ידי תביעה לנזקים שנגרמו לה בעקבות פסק הדין החלוט נחסמה בשל מעשה בי-דין.

...

דיון והכרעה: בפתח הדיון טענה התובעת כי יש לקבל את תביעתה במלואה כבר כעת לאור קיומו של מעשה בי-דין: השתק עילה והשתק פלוגתא בין הצדדים.

באשר להלכה הפסוקה ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין המוזכר לעיל ואשר עליו ביקשה התובעת להסתמך, אכן נקבע כי אין לאפשר לנתבע אשר לא הגיש בקשת רשות להתגונן ואף לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ואשר הפך חלוט, לעקוף הכרעות אלה באמצעות הליך מאוחר, תחת נקיטה בדרך שיועדה לכך על ידי המחוקק.

מסקנתי היא כי לא ראוי בנסיבות אלה להחיל את ההלכות הפסוקות שלעיל על המקרה דנן ולקבוע כי במחלוקת שבין הצדדים מתקיים מעשה בי-דין המצדיק את קבלת התביעה אף ללא דיון לגופו של עניין.

בשים לב להלכה הפסוקה כי ראיות שנמנע בעל דין מלהביאן, יש לזקוף לחובתו (ראו לעניין זה ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה (1) 736, 760, ע"א 578/17 בן ציון יבלינוביץ נ' פרטנר תקשורת בע"מ (18.11.2018)) ובשים לב לעובדה כי מצאתי את גרסת נהגת התובעת אמינה, אך מן הצד השני לא מצאת לפקפק גם בגרסת נהג הנתבעת - בנסיבות אלה, ולאור ההלכה כי המוציא מחברו עליו הראיה, וזאת ביתר שאת מקום בו יכולה הייתה התובעת להביא ראיות נוספות לתמוך תביעתה אך לא עשתה כן – הרי שאין לי אלא לקבוע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח תביעתה במידת ההוכחה הנדרשת בהליך זה. סוף דבר: בנסיבות אלה מצאתי לדחות את תביעת התובעת.

התובעת דורשת לקבל לידיה תשלום בגין דמי ההישתתפות העצמית בסך של 23,744 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית.

ככל שהפרה חברת הביטוח את חובת ההודעה, המשמעות היא פטור של המבוטח מתשלום דמי ההישתתפות העצמית.

משקיבלה הנתבעת את ההודעה בהתאם לסעיף 68 לחוק ואילו התובעת פיצתה את הניזוק במסגרת הסכם פשרה, הרי שעל הנתבעת בהתאם לתנאי הפוליסה חלה החבות בתשלום דמי ההישתתפות העצמית ויש לקבל אף תביעה זו. הנתבעת תמכה יתדותיה בע"א (ת"א) 2539/07, ת"א (ת"א) 711650/03 ו-ת"א ( ת"א) 52896/95 העוסקים כולם באותו הנושא - הקביעה כי המבטחת חייבת ליידע את המבוטח בכוונתה לחתום על הסכם פשרה וזאת גם אם התביעה כנגד המבוטח נדחית והצורך לקבל את עמדת המבוטח טרם הפשרה.

...

משהתקבלה הודעה זו אצל הנתבעת, והתובעת שילמה לצד ג'2 בהתאם להסכם פשרה אליו הגיעה עמו, הרי שעל הנתבעת בהתאם לתנאי הפוליסה חלה החבות בדמי ההשתתפות העצמית ויש לקבל את התביעה כנגדה.

משקיבלה הנתבעת את ההודעה בהתאם לסעיף 68 לחוק ואילו התובעת פיצתה את הניזוק במסגרת הסכם פשרה, הרי שעל הנתבעת בהתאם לתנאי הפוליסה חלה החבות בתשלום דמי ההשתתפות העצמית ויש לקבל אף תביעה זו. הנתבעת תמכה יתדותיה בע"א (ת"א) 2539/07, ת"א (ת"א) 711650/03 ו-ת"א ( ת"א) 52896/95 העוסקים כולם באותו הנושא - הקביעה כי המבטחת חייבת ליידע את המבוטח בכוונתה לחתום על הסכם פשרה וזאת גם אם התביעה כנגד המבוטח נדחית והצורך לקבל את עמדת המבוטח טרם הפשרה.

סוף דבר, התביעה בתא"מ 54996-03-19 מתקבלת במלואה ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 23,700 ₪.

התביעה הוגשה על סך של 10,543 ₪ - 9,069 ₪ ששילמה התובעת 1 עבור תגמולי הביטוח ושכ"ט השמאי , ו-1,474 ₪ ששילם התובע 2 בגין דמי ההישתתפות העצמית וכינון.

כלומר, מקום בו בית המשפט קובע כי גניבת הרכב אירעה בשל רשלנותו של המבוטח, הרי שרשלנות זו מקימה עילת תביעה כנגד הנהג, וממילא כנגד מבטחת הרכב, כעולה מהאמור בסעיף 65 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981.

לאור האמור לעיל, קרי העובדה כי עסקינן – הן בפניה נ/1 והן בחוות הדעת - בפגיעה בפגוש רכבו של התובע 2, וכן נוכח ההלכה לפיה די לחברת הביטוח לשכנע בדבר סבירות שיקוליה ותום מניעיה בבצוע התשלום, כדי שלא תשלל ממנה זכות השבוב וחזקה כי זו לא שילמה כמתנדבת (ראו למשל ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4)567, וכן ט. סומך הנ"ל עמ' 149 ), וכיוון שבנסיבות אלו פעלה המבטחת, התובעת 1, בסבירות ובתום לב ועל בסיס חוות דעת שמאית, להבדיל מהצעת מחיר של מוסך, וכיוון שהעיכוב בבצוע התיקון היה סביר בנסיבות עליהן העיד התובע 2, הנני קובעת כי התובעת 1 זכאית לשיבוב מלא בגין התשלומים ששילמה למבוטח, וכך גם זכאי המבוטח, התובע 2, להשבת דמי ההישתתפות העצמית ודמי הכינון בהם נשא.

...

לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעים את סך הנזק שנגרם להם בתאונה דנן.

לאור האמור לעיל, קרי העובדה כי עסקינן – הן בפניה נ/1 והן בחוות הדעת - בפגיעה בפגוש רכבו של התובע 2, וכן נוכח ההלכה לפיה די לחברת הביטוח לשכנע בדבר סבירות שיקוליה ותום מניעיה בביצוע התשלום, כדי שלא תישלל ממנה זכות השיבוב וחזקה כי זו לא שילמה כמתנדבת (ראו למשל ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4)567, וכן ט. סומך הנ"ל עמ' 149 ), וכיוון שבנסיבות אלו פעלה המבטחת, התובעת 1, בסבירות ובתום לב ועל בסיס חוות דעת שמאית, להבדיל מהצעת מחיר של מוסך, וכיוון שהעיכוב בביצוע התיקון היה סביר בנסיבות עליהן העיד התובע 2, הנני קובעת כי התובעת 1 זכאית לשיבוב מלא בגין התשלומים ששילמה למבוטח, וכך גם זכאי המבוטח, התובע 2, להשבת דמי ההשתתפות העצמית ודמי הכינון בהם נשא.

אשר על כן אני מחליטה לקבל את התביעה וקובעת כי על הנתבעת, לשלם לתובעים כדלהלן: לתובע 2 – סך של 1,474 ₪.