תביעת חברה נגד בנק על הפרת חובת זהירות

זהו פסק דין בעירעור על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד בבאר-שבע (כב' השופטת נעם חת מקוב), מיום 6.10.19, שבמסגרתו נדחתה תביעת המערער לפצוי בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו, בשל עוולות שביצעה כלפיו המשיבה, כאשר נקטה נגדו הליכי גביה לרבות עיקולים על חשבון הבנק שלו, בגין חוב נטען של אגרות שלוט שעליו חלק המערער.

על כן קבע בית המשפט כי "...כשפעלה הערייה כדין וכשהתובע לא פנה אליה וטען אחרת, אין מקום לקבוע כי היה עליה לצפות את הנזק שניגרם לתובע (וזאת מבלי לקבוע כי נגרם לו נזק) ואין מקום לקבוע כי הפרה את חובת הזהירות שלה" (סעיף 35 לפסק הדין).

המערער טען בערעורו ובעיקרי הטיעון שהגיש, בין היתר, טענות אלה: המערער טען, כי פסק הדין מיום 27.06.2012, אשר דחה את התביעה נגד חברת הגביה ובעלת הזכויות בבניין, בהתאם להסכמת הצדדים, כמפורט לעיל, הקים השתק עילה לעניין התביעה נגד הערייה, וכן השתק פלוגתא, ביחס לכל טענה שעניינה בזיקת המערער לשלטים, שכן לשיטתו, הסכמת הצדדים לדחיית התביעה נגד נתבעות אלה, באה נוכח הודאת בעלת הזכויות בבניין, בכך שהיא הציבה את השלטים שבמחלוקת.

...

על רקע האמור, אין גם להתערב לסברתי, בקביעת בית המשפט קמא, כי גם אם נראה בנקיטת הליכי הגביה על ידי המשיבה, "פרסום", שיש בו לפגוע בשמו הטוב של המערער, לעניין הוראות חוק איסור לשון הרע, הרי שקמה למשיבה הגנה לפי הוראת ס' 13(9) לחוק, משום שבנקיטת הליכי הגביה על ידי המשיבה, פעלה היא בתום לב ובגדרי סמכותה, ומלאה כדין, את חובתה כרשות מקומית.

אין גם להתערב בקביעת בית משפט קמא, שלפיה, אין להיעתר לתביעה להכריז על בטלות חיובי האגרה ולהשיב את הסכומים שנגבו מן המערער בעטיים, משלא נתקפו על ידי המערער תקיפה ישירה, מה גם שלמעשה, מבקש הוא כעת לטעון נגד חזקת האחריות שבחוק העזר עצמו.

הערעור נדחה אפוא.

בדיון מיום 15.4.2018 הבהירה הנתבעת כי בכוונתה להגיש תביעה שכנגד הבנק נוכח הפרת חובת הזהירות המוגברת של הבנק ביחס לנטילת המשכנתא וחובתו לוודא ביטוח המשכנתא ובתום הדיון ניתנה רשות להיתגונן בהסכמה.

יצוין כבר עתה, כי הנתבעת לא תבעה את חברת הביטוח, לא הגישה כל תביעה נגדית נגד הבנק כמתוכנן, לא צרפה את תימלול השיחה עם סוכנת הביטוח הנטענת המאמתת את דבריה כפי שתיארה בדיון מיום 29.4.2019, לא הושמעה כל שיחה עם נציגת חברת הביטוח או סוכנת מטעמה וזו אף לא זומנה לעדות ולו באמצעות צו בית המשפט משניתן לבקש לצורך זימנה לעדות משבתה של הנתבעת מסרה בתצהירה את פרטי העדה – הן שמה והן מקום עבודתה, כמו גם לא צורף תצהיר מטעם סוכנת הביטוח.

ואולם, הוא שואל, האם המנוח והתובעת הבינו וידעו כי סכום ההגבלה המדויק לאחר ניכוי היתרה המשוערכת הכוללת של כל ההלוואות הקיימות עובר לקבלת ההלוואה מושא הפוליסה? בית המשפט קובע כי "בנוסף לחובת הזהירות המוטלת על הבנק מתוקף מעמדו הנחזה "כסוכן הביטוח" עומדות חובת אמון וגילוי המוטלות על הבנק ובכלל זה, חובת תום הלב, חובת זהירות וחובת נאמנות, ובעניינינו חובת הבנק לנקוט אמצעים שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין, במיומנות ובזהירות ראויה ולדאוג כי כספו או נכסי הלקוח לא ייפגעו.

...

ברי כי הדבר הוא בשיקול דעתו של הבנק, אולם האם הוא לא היה מעדכן את הלקוח בכך עת הלקוח הוא המשלם את הפרמיה ועליו לדעת למי הוא משלם (משגם אם הבנק ישלם עבורו את דמי הפרמיה, הוא ידרוש השבה מהלקוח)? סיכומו של דבר, אם הבנק נוכח כי אין ביטוח חיים (או שיש פוליסה אולם אינה מתאימה) והחליט לאשר הלוואה ללא ביטוח חיים, כשהוא מודיע ללקוח כי אושרה ההלוואה, היה עליו להודיע באותה נשימה כי ההלוואה מאושרת ללא ביטוח חיים שעה שהלקוח יודע והפקידה יודעת שצירף פוליסה של ביטוח חיים.

זוהי הנקודה שהיא לב ליבה של התובענה וההכרעה בה. על כן, ולנוכח האמור, אני סבורה כי יש לייחס לתובע לנוכח זאת אשם תורם בשיעור של 25%.

משהנתבעת הפקידה בקופת בית המשפט 1200 ₪ - המזכירות תעביר לאלתר לתובע באמצעות בא כוחו את הפקדון ע"ס של 1200 ₪, והנתבעת תשלם לתובע את היתרה על סך של 12816 ₪, תוך 30 יום.

בעיניין בוכבינדר עמד הנשיא אהרן ברק על חובת הזהירות והבהיר ביחס לחובה זו כי: "קיומה של חובת זהירות בין דרקטור לחברה מטיל על הדירקטור את החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק לחברה. חובתו של הדירקטור אינה מוחלטת. אין הוא מבטח של החברה. החובה המוטלת עליו היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים. אכן, סבירות האמצעים אינה דורשת נקיטת כל האמצעים האפשריים למניעת הנזק. הסבירות דורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק. השאלה אינה מה הם האמצעים שמבחינה פיזית מונעים נזק. השאלה הנה מה הם האמצעים שיש לידרוש כי יינקטו לשם מניעת הנזק [...]. אי-נקיטת אותם אמצעים היא התרשלות של הדירקטור. מבחנה של ההתרשלות קבוע בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל-פיו המבחן הקובע הוא מבחנו של האדם הסביר. לעניין דרקטור בחברה המבחן הקובע הוא מבחנו של הדירקטור הסביר. על כל דרקטור לנקוט את כל אותם אמצעי זהירות שדירקטור סביר היה נוקט בנסיבות העניין" [ע"א 610/94‏ בוכבינדר נ' מפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 310 (2003)].

אין מדובר בסעיף המוסיף חובות מהותיות לבעלי התפקידים בחברה, אלא תכליתו ליצור מסלול דיוני יעיל באמצעותו ניתן לתבוע בגין הפרת חובה מוכרת – בדגש על הפרת חובת הזהירות וחובת האמונים – ודי בכך שתוכח ההפרה של החובות האמורות מצדו בשביל שתוטל עליו חבות אישית מכוחו של הסעיף [ע"א 6924/14 שיינין נ' גלרד תעשיות (1992) בע"מ – בפרוק, פס' 13 וההפניות שם (18.04.2016; להלן: עניין שיינין); ע"א 3515/13 עתאמנה נ' מפרק חברת בני סלים עתאמנה בע"מ (בפרוק) וחברת בלוק הסלע האדום – מפעלי בלוקים בע"מ (בפרוק), פס' 11 (11.03.2015)].

סיכומה של נקודה זו – במקרה דנא המפרק הגיש תביעה בשמה של החברה כנגד נושאי המשרה בה, בטענה כי אלה הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפיה, ובו בזמן ביקש לייחס את חובותיה של החברה כולה לבעלי מניותיה מבלי לטעון, וממילא מבלי להוכיח, כי לחברה עומדת עילת תביעה נפרדת נגדם.

...

תוכן עניינים פתח דבר 3 הצדדים 5 רקע והשתלשלות האירועים 7 טענות הצדדים 12 טענות התובעת 12 טענות הנתבעים 1–4 22 טענות הנתבעים 5–16 28 דיון והכרעה 39 האם נושאי המשרה הפרו את חובת הזהירות, ואם כן – האם יש מקום לחייבם בגין כך? 39 חובת הזהירות, כלל שיקול הדעת העסקי ופטור 39 האם נושאי המשרה הפרו את חובת הזהירות עת קיבלו את ההחלטה להמשך ולתמוך בהשקעה ב-NSI? 45 סיכום ביניים – האם נושאי המשרה הפרו את חובת הזהירות? 67 תחולתו של כלל שיקול הדעת העסקי בענייננו 68 תחולת הפטור 70 למעלה מן הצורך – אין להטיל על נושאי המשרה אחריות באופן אוטומטי נוכח כישלונה של החברה, שכן הטלת אחריות זו היא בדמות "חוכמה בדיעבד" 71 הטענות לפי סעיף 374 לפקודת החברות 72 בשולי הדברים – למי זכות התביעה? 78 האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבעלי המניות? 83 האם בוצעה חלוקת דיבידנד אסורה לפי סעיף 302 לחוק החברות, והאם יש מקום להטיל אחריות על נושאי המשרה או בעלי המניות בגין ביצועה? 101 מן הכלל אל הפרט: האם בוצעה חלוקה אסורה בענייננו? 107 תחולת כלל שיקול הדעת העסקי על חלוקת דיבידנד 113 סוגיות נוספות 115 המחאת זכויות התביעה של הנושים לידי המפרק 115 שינוי החזית והרחבתה 123 סוף דבר 127 פתח דבר לפניי תובענה שהגישה חבס השקעות (1960) בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה או התובעת), באמצעות מפרקה (במשותף), עוה"ד גיא גיסין (להלן: המפרק), שבה עתר המפרק להרמת מסך ההתאגדות של החברה בהתאם להוראות סעיף 6(א)(1)(ב) לחוק החברות, התשנ"ט–1999, ולחיוב הנתבעים 1–7, בעלי המניות בחברה (להלן: בעלי המניות), יחד ולחוד, בחובות החברה עד לסך של 120,000,000 ש"ח (להלן: סכום התביעה), וזאת בגין ניהול של החברה לכאורה אגב נטילת סיכונים בלתי סבירים בניהול ענייניה ובכל הנוגע ליכולתה לפרוע את התחייבויותיה במהלך התקופה שבין 01.01.2012 ל-30.06.2013 (להלן: תקופת התביעה), ובאופן שהוביל לקריסתה; וכן לחיוב הנתבעים 6–16, נושאי המשרה בחברה (להלן: נושאי המשרה), בסכום התביעה, יחד ולחוד, הן מכוח סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג–1983, הן מכוח סעיפים 252–253 לחוק החברות, וזאת בשל הפרה לכאורה של חובת הזהירות וניהול רשלני, מסוכן, בלתי סביר ובלתי הוגן של ענייני החברה ושל נכסיה במהלך תקופת התביעה.

סבורני כי מכל מקום הנתבעים היו זכאים למצער להעלות טענות אלה באופן סדור ובכתבי הטענות, ומשכך דרך המלך הייתה הגשת בקשה מטעם התובע לתקן את כתב התביעה.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה להידחות על כל רכיביה.

התובעת תשלם לנתבעים 1–4 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 75,000 ש"ח, וכן תשלם לנתבעים 5–16 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 75,000 ש"ח. ניתנה היום, ח' אב תש"פ, 30 יולי 2020, בהעדר הצדדים.

עוד נטען כי היתנהלות המשיבים מהוה הפרת חוזה, הפרת חובת האמון הבנקאית והפרת חובת הזהירות של התאגיד הבנקאי כלפי לקוחותיו.

נטען כי נוסף על עילות התביעה שנזכרו לעיל, התגבשה לטובת חברי הקבוצה גם עילת הרשלנות, הפרת חובת תום הלב בקיום החוזה בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), עילה של עשיית עושר ולא במשפט וכן הפרת החובות החקוקות בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), בכללי הבנקאות שהותקנו מכוח חוק זה ומהוראות ניהול בנקאי תקין שמפרסם המפקח על הבנקים, ולא ניפקד מקומה של הטענה שהתנהלות הבנק עולה לכדי הטעה מכוח סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח).

ביום 29.8.2019 הוגשה בקשת הסתלקות מוסכמת של חברת פונטה ייעוץ מהבקשה נגד מזרחי טפחות בע"מ וניתן פסק דין ביום 13.10.2019 בעיניין התביעה האישית של חברת פונטה נגד בנק מזרחי טפחות.

...

כאשר בית המשפט מגיע לכלל מסקנה כי התנאים לעיל ההכרחיים לאישור תובענה כייצוגית לא מתקיימים, מסור לו שיקול הדעת לבחון האם בנסיבות העניין יש להורות על דחיית התובענה כייצוגית או שמא יש להורות על אישור התובענה כייצוגית תחת שימוש בסמכות בית המשפט להורות על החלפת תובע מייצג ו/או בא כוחו (ראו: רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ, פסקאות מ-מב (6.9.2017) (להלן: "עניין שלמה תחבורה"); ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פסקה 22 (28.5.2012)) (בענייננו אף הציעו המבקשים עצמם להחליף את המבקשים בתובעים מייצגים אחרים כשהבינו את משמעות ההתנהלות (סעיף 16 לסיכומי התשובה מטעם המבקשים)).

לטעמי, לא מדובר בענייננו בהסתלקות גרידא מטעמי טעות סתמית ואני סבורה כי יש לעובדה שהוגש הליך אחר שהסתיים באופן שהסתיים משמעות משפטית כבדת משקל במישור האיסור על התנהלות של שימוש לרעה בהליכי משפט.

סיכום ומסקנות בהתאם לאמור לעיל, ובהינתן שלאחר שעיינתי בבקשת האישור ובטענות הרבות והסתמיות שנכללו בה, ולאחר שגם לגוף הדברים מצאתי כמו כבוד השופט גרוסקופף לעיל כי "דרך פעולה זו של הבנק היא בהתאם לאמור בתעריף ובהתאם לדין וממילא אין מקום לניהול תובענה כנגד הבנק בעניין זה" (עניין שאולי) ולא הוצגה כל הוראה שבדין האוסרת על המשיבים לפעול כפי שהם פועלים הרי שהתרשמתי כי אין מדובר בבקשה המגלמת אינטרס ציבורי כלשהו עד כדי תמיכה בהמשך בירורה, שבעתיים כך לאור התנהלות המבקשים כמתואר בפירוט בהחלטה דנא, ומשכך אני דוחה את בקשת האישור.

כן נטען כי למשיבה 1 עילות תביעה ישירות נגד המשיבים 2-21, נושאי המשרה בה, נגד מזרחי טפחות וכן נגד המשיבים 24-35, נושאי המשרה בבנק יהב; כי נושאי המשרה במשיבה 1 הפרו את חובת האמונים ואת חובת הזהירות בכך שעמדו מנגד ולא עשו דבר למול הפרת הדין על ידי בנק יהב ונושאי המשרה בו ובכל שלא פעלו לשמירה על ערך הנכס המרכזי שבבעלות המשיבה 1; כי מזרחי טפחות קיפח את המשיבה 1 והפר את חובת תום הלב כלפיה; וכי לצד עילות תביעה ישירות אלה של המשיבה 1, עומדת למשיבה 1 הזכות להגיש תביעה נגזרת, בשם יהב, נגד נושאי המשרה ביהב ונגד מזרחי טפחות, זאת, בין היתר בשל הפרת האמונים הנטענת של המשיבים מזרחי טפחות והמשיבים 24-35, כלפי יהב, הפרת חובת הזהירות של המשיבים 24-35 כלפיו ועילות נוספות כמפורט בבקשת האישור.

לצד טענותיהם לגופה של בקשת האישור העלו המשיבים בתשובותיהם לבקשת האישור שורה של טענות סף ובכללן הטענה כי דין בקשת האישור להמחק על הסף מאחר שהמבקשת אינה רשומה כבעלת מניות בחברה ועל כן אין לה זכות להגיש את בקשת האישור; כי המבקשת אף אינה יכולה להרשם כבעלת מניות וכי לחברה זכות לפדות את המניה; כי דין בקשת האישור כולה (ולחילופין חלקים ממנה) להמחק על הסף מחמת העדר פניה מוקדמת של המבקשת לחברה ולבנק יהב; וכי דין בקשת האישור להדחות על הסף מחמת היתיישנות עילות התביעה הנטענות של החברה ובנק יהב כנגד מזרחי טפחות.

...

לצד טענותיהם לגופה של בקשת האישור העלו המשיבים בתשובותיהם לבקשת האישור שורה של טענות סף ובכללן הטענה כי דין בקשת האישור להימחק על הסף מאחר שהמבקשת אינה רשומה כבעלת מניות בחברה ועל כן אין לה זכות להגיש את בקשת האישור; כי המבקשת אף אינה יכולה להירשם כבעלת מניות וכי לחברה זכות לפדות את המניה; כי דין בקשת האישור כולה (ולחילופין חלקים ממנה) להימחק על הסף מחמת היעדר פניה מוקדמת של המבקשת לחברה ולבנק יהב; וכי דין בקשת האישור להידחות על הסף מחמת התיישנות עילות התביעה הנטענות של החברה ובנק יהב כנגד מזרחי טפחות.

משבקשת ההסתלקות לא הוגשה על ידי המבקשת עובר לפטירתה, אף אין בפניי הסתלקות על תנאי אשר עתידה הייתה להשתכלל עם אישור בית המשפט לה. יחד עם זאת אני סבורה כי פטירתה של המנוחה, כשלעצמה, מביאה, בדומה לאישור הסתלקות מבקשת אישור, למחיקת הבקשה ונוכח הסכמות הצדדים עובר לפטירת המנוחה ובכפוף להן, ללא צו להוצאות.

אשר על כן, אני מורה על מחיקת הבקשה ונוכח הסכמות הצדדים עובר לפטירתה של המנוחה ובכפוף להן - ללא צו להוצאות וללא צורך בפרסום.