תביעת חברה ובעלי מניותיה נגד בנק בגין הפסקת אשראי שלא כדין

זהו פס"ד בתביעת התובעים - א.ז. שפע השקעות בע"מ (להלן גם: החברה) ויוסף פיליפ זרקא (להלן : מר זרקא), כנגד מר יונה אמיתי (המכונה גם יוני), (להלן גם: הנתבע או מר אמיתי) - וכנגד הנתבעת הפורמלית, וזאת בגין פגיעה כלכלית של נושא משרה בתאגיד; גניבה ממעסיק ושימוש לרעה במסמכי תאגיד – וכן ניצול האמון שניתן בו כמנהל בתובעת, תוך שימוש רצוף וקבוע בכרטיס האשראי של התובעת לצרכיו הפרטיים, החזרת כספים שנמשכו מהחברה שלא כדין ועוד.

אולם למרבה הצער הדבר לא צלח, ועל כן ניתן פס"ד זה. העובדות הרלבנטיות והרקע לתביעה והתביעה שכנגד: התובעת הנה חברה שבבעלותה בית דירות בוטיק ברחוב אגריפס 15 בירושלים ושהוקמה לצורך השכרת הדירות (להלן גם: המלון או מלון הדירות), ותובע מס' 2 (להלן: מר זרקא) הנו בעל מניות יחיד בחברה.

ביום 19/2/21 שלח ב"כ אמיתי למר זרקא מכתב תשובה על פיו: "מרשי קיבל ממך זימון ל'שימוע' לפני הפסקת עבודה. מרשי מבקש להודיעך כי אין לו כל כוונה להתייצב לזימון זה מחמת שנוכח שהתנהלותך קודם לשימוע והזימון לשימוע עצמו עולה בודאות שזימון זה אינו אלא פיקציה ומראית עין...

בסה"כ מר אמיתי ביקש ממר שמאי מי ששמש כרואה החשבון (/יועץ המס) של החברה (להלן: מר שמאי), לערוך לו סימולציית שכר למשך 6 חודשים בשנת 2019 לפי 40,000 ₪ נטו על מנת שיוכל להציגם בבנק לצורך קבלת משכנתא גבוהה, ולאחר מכן הודיע לרואה החשבון שאינו נזקק להם יותר.

ברור משיחה זו כי לו היו לו מסמכים שנתן הלוואה לחברה, או שהוציא כספים על העסק וכי יש לו על כך קבלות, לא היה צריך להתייעץ עם רואה החשבון כיצד לרשום זאת כך "שזה יעבור ככה יפה רגיל". אם יש הוצאות שהוציא על העסק - ודאי שהיה זכאי להחזר, אלא שהוא התייעץ על מנת שהדברים יעברו באופן שלא יעורר כל חשד כדי שלא יהיו לו בעיות עם הבנק, ועם מר זרקא כשלדבריו "יוסף אסור לו לעשות הלוואת בעלים". מכל האמור לעיל - לא הוכח כי מר אמיתי שילם מכספו או נתן באופן אישי הלוואות לחברה המצדיקות תשלומים לטובתו בתביעה שכנגד.

כך גם לגבי מר מאיר חדד, יזם נדלן , אשר הצהיר כי:" יוני פעל להשיא רווחים בכל הפעמים בהם עבדנו יחד, נפגש עם נציגי הרשות, אדריכלים ובעלי מיקצוע נוספים הדרושים לבצוע פעולה יזמי". כאמור, לא ניתן לערבב בין שני סוגי החוזים שבין הצדדים, ובכל הקשור לתביעה שבפנינו – שוכנענו כי מר אמיתי אכן הוציא כספים שלא כדין מחשבון החברה, מבלי לערוך היתחשבנות מסודרת עם החברה, ומבלי לדיווח על כל הוצאה והוצאה שהוציא – ובזמן אמת, ומבלי שדיווח לרשויות על קבלת "שכר עבודה" בדרך של רכישות שונות שביצע.

...

כך גם לחיובים לבית הדירות בת"א בשם "הרברט סמואל", בסך של 54,000 ₪ כפי שפורט לעיל ושלטעמנו יש מקום לקזז סכום זה מחובות החברה למר זרקא.

אעפ"כ, משברור כי סכומים אלו הוצאו מחשבון הנתבעת על ידי מר אמיתי כמנהל – מצאנו כי יש מקום לקזז סכומים אלו מהתביעה.

סוף דבר: מר אמיתי זכאי להפרשי שכר וזכויות סוציאליות (בנטו) כדלקמן: סך של 233,867 ₪ כהפרשי שכר 76,092 ₪ ₪ בגין קרן השתלמות 16,885 ₪ בגין דמי הבראה 20,545 ₪ פדיון חופשה סך של 75,000 ₪ כפיצויי פיטורין סך של 2,500 ₪ כפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.

לפניי תביעה כספית, חוזית-נזיקית, שהגישה התובעת - בני עאדל ג'באלי חברה לעבודות עפר ופיתוח נצרת בע"מ (להלן: "התובעת"), נגד הנתבע - בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הנתבע" או "הבנק"), בגין נזקים כלכליים שנגרמו לה, לטענתה, בשל הפרת הסכמות; היתנהגות חסרת תום לב; והתנהלות בלתי זהירה, רשלנית ובנגוד לכללים הבנקאיים התקינים מצד הנתבע כלפיה.

כמו כן, החל הבנק להפעיל על התובעת כפייה כלכלית שלא כדין וניצל את מצוקתה.

לטענת התובעת, היא היתנגדה נחרצות להקטנת מסגרת האשראי והבהירה לבנק, כי יש לה עודף בטחונות המצדיק את הגדלת מסגרת האשראי, אך מאחר והתובעת כבר הוציאה שיקים דחויים לטובת קבלני משנה וספקים, בהסתמך על מסגרת האשראי טרם הקטנתה כאמור, ומאחר ולתובעת היו התחייבויות כספיות גבוהות כלפי הבנק שלא היה ביכולתה לפרוע אותן במידית, ומאחר וחלק ניכר מנכסיה שועבד חינם לטובת בנק, הרי שנאלצה התובעת, בלית ברירה, ליטול את ההלוואה ולהסכים בעל כורחה להקטנת מסגרת האשראי.

זאת, בין היתר, בהיתחשב בטיב ההמחאה, במצב התובעת, האובליגו הקיים, הקף הבטחונות ופעילות התובעת באותה עת. הבנק הכחיש מכל וכל את הטענה שעל פיה הוא היתנה שירות בשירות בנגוד לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), וטען כי תאור התובעת בעיניין שיעבוד קרנות ההשתלמות של בעלי המניות בתובעת לטובת הבנק כנגד התחייבויות התובעת כלפי הבנק, אינו עולה כלל כדי התניה אסורה.

בשים לב לאמור, לטענת התובעת, מירוץ ההתיישנות הופסק בשל היתנהגותו הפסולה של הבנק כלפיה, כמפורט בכתב התביעה, לרבות בשל רשלנותו, הטעיית התובעת, הפעלת כוח וכפייה נגדה, וניצול מצוקתה.

התובעת לא הוכיחה כי הבנק אילץ אותה לעשות את השינויים האמורים בתמהיל האשראי ללא הסכמתה, ובנסיבות העניין לא ברור לי מה הוא ההיגיון העומד מאחורי החלטת הבנק לכפות על התובעת נטילת הלוואה כחלק משינוי בתמהיל האשראי שלה.

...

שאלת הנזק במאמר מוסגר אציין כי גם הייתי מגיעה למסקנה אחרת, ולא היא, הרי שבנסיבות העניין נדמה כי דין התביעה היה דחייה גם כך. ובמה דברים אמורים? בכתב תביעתה, בתצהירו של ריאד ובחוות הדעת שהוגשה מטעמה, טענה התובעת לנזקים שהבנק הסב לה כתוצאה מהתנהלותו כאמור.

אשר על כן, עולה כי נזקי התובעת כלל לא הוכחו, וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה.

סוף דבר אני דוחה את התביעה על כל רכיביה.

בשל תסבוכת כלכלית בה היה מצוי מר חן באותה תקופה, אשר מנעה ממנו את האפשרות להרשם כבעל מניות בחברה, נחתם הסכם שתוף מותנה בין התובע לנתבעת, במסגרתו יועברו 50 אחוז מן המניות של אנדי לידי הנתבעת, בכפוף לתרומה כלכלית.

לימים התברר לתובע כי הנתבעת לא יכולה להזרים כספים או לסייע בגיוס אשראי לטובת החברה ולכן לא היתקיים התנאי המתלה.

התביעה והעיקולים הזמניים שהוצאו במסגרת תיק זה, באו לעולם כאיום שנועד להרתיע את הנתבעת, על מנת לסכל את הבקשה שהגיש מר חן לפרוקה של אנדי לאחר שזו לא פרעה חוב פסוק וחלוט בסך של כ- 450,000 ₪ שהיא חייבת לו. התובע העביר מיגרש באילת שהיה בבעלות אנדי וזאת ללא תמורה לחברת טי.ג'י.קיי שבבעלות שני אחיו, תמורת תשלום חובות של אנדי והעמדת ערבויות כספיות לטובת ימין ולטובת בנק אוצר החייל להבטחת פסקי דין שיינתנו בהליכים נגד אנדי.

מר חן לא הפסיק את העבודה באנדי ולא זנח מרצונו את אתר הבניה, אלא פוטר על ידי התובע, שלא כדין, במהלך שירות מילואים פעיל, וזאת כפי שנקבע בפסק הדין של בית הדין האיזורי לעבודה.

התביעה נגד אנדי התקבלה, תוך שנקבע כי עבודתו של מר חן הופסקה ביוזמת אנדי והתובע, במועד בו טרם חלפו 30 ימים ממועד סיום שירות המילואים שלו, ואנדי חויבה לשלם למר חן סכומים כמפורט בפסק הדין (פס"ד מיום 28.12.2014).

...

כך, בסעיף 22 לפסק הדין נקבע כי: "בסופו של דבר, צעדים אלה, ככל הנראה, הובילו לכך, שהחברה סולקה מאתר הבניה". וכן, "הנתבע היה מודע לכך שיתכן, כי בשל הצעד בו נקט, החברה תסולק מאתר הבנייה". השימוש במילים "ככל הנראה" ו"יתכן", כאשר אין מחלוקת כי סילוק אנדי מהאתר ארע כ- 8 חודשים לאחר מכן, ובהעדר הכרעה בענין הקשר הסיבתי בין פעולות הנתבעת ומר חן לבין סילוק אנדי מהאתר, אינה מספיקה כדי לקבוע כי מדובר בשאלה שהוכרעה בממצא פוזיטיבי.

לכן, הטרוניה בנוגע לאי העברת התשלום במועד צריכה להיות מופנית לחברת ימין, כפי שאכן נעשה בתביעת אנדי-ימין, ולא הוכח כל קשר סיבתי לנתבעת או למר חן. מכל האמור עולה כי לא הוכח כי מעשי הנתבעת הם שגרמו לפגיעה באנדי ולא הוכח קשר סיבתי בין פעולות הנתבעת לבין הנזק הנטען מושא תביעה זו. משכך דין התביעה להידחות.

סוף הדבר אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה.

המערער 2 הנו בעל המניות שהיה המוציא והמביא בענייניה של החברה (להלן: "המערער").

שם תבע מן החברה שהיא בעלת החשבון ומן המערער כערב שלה, את מלוא סכום יתרת החובה בחשבון 246,047 ₪.

הכרעה זו בוטלה במסגרת ערעור אזרחי 49763-12-17 בבית משפט המחוזי בתל-אביב, פסק דין מיום 17.4.2018, מפי כב' השופטת אביגיל כהן אשר קבעה שם: "אף אם לא קיים בעניינינו מעשה בית דין, מן הראוי להעניק למערערים רשות להגן מכוח הטענה שהבנק פעל שלא כדין בעצירת האשראי בחשבון והעמדת מלוא היתרה לפרעון מידי". לאחר שניתנה רשות להגן במלואה, היתקיים הליך הבאת ראיות.

המערערים טוענים, כי הקביעות בעירעור השיקים אינן נעצרות ביחס לאותם עשרה שיקים בהם דן בית המשפט בפתח-תקווה וכי היה מקום לאמץ אותן גם בהליך שהתנהל לפני בית משפט השלום בתל-אביב בתביעת הבנק כנגד המערערים.

עוד נטען, כי גם אם הכחיש המערער את המכתב מיום 14.9.2016 לא יכולה להיות מחלוקת כי נשלח אליו וכי החברה ידעה או היה עליה לדעת שבדעת הבנק לעצור את מסגרת האשראי בחשבון עוד לפני חודש נובמבר 2016.

המערער עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי מצבה העסקי של החברה היה בכי רע. כמפורט בסעיף 21 להודעת העירעור: "ש. העובדה שבחודש ספטמבר הפסקת להפקיד כספים זה אירוע חריג?

ראו בעיניין זה: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) בע"מ נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה(3) 18, מפי כב' השופט י' מלץ: "זהו שלב מקדמי לדיון שאינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה." מכאן עולה, כי הטענות העובדתיות שפרש הבנק בתצהיר עדות הראשית של מר מימון מנהל הסניף לא היוו הרחבת חזית, אלא אך ביסוס לגיטימי של הטענות שהיסודות להם הונחו כדין על ידי הבנק בשלב כתב התביעה בסדר דין מקוצר.

...

לאחר שהפכתי, הגעתי למסקנה כי גם בקביעה זו של בית משפט קמא אין מקום להתערבות.

אשר על כן, אני דוחה את טענת המערערים כי ערעור השיקים מקים השתק פלוגתא באופן המונע מבית המשפט קמא להידרש ולהכריע בתביעת הבנק כנגד המערערים בהליך האזרחי שלפני.

סיכום: מן המקובץ לעיל, הערעור נדחה בזה.

במסגרת כתב התביעה, מיפרט התובע את חלקם של כל אחד מהנתבעים בפרשה, כאשר לגבי הנתבע-9, בנק דיסקונט, נטען שהוא אפשר ברשלנותו את הקנוניה נגד התובע, תוך היתעלמות מסימני אזהרה וכתוצאה מכך התאפשרה הוצאת כספים שלא כדין מהחברה ונגרמו לתובע ניזקי ענק.

הנתבע 9, בנק דיסקונט מדגיש מצדו את עילת התביעה המצומצמת כלפיו, כמי שהתיר ברשלנותו הוצאת כספים מחשבונה של יובל בניה, וכאשר לתובע, כבעל מניות בחברת שאטו, אין עילת תביעה אישית נגד הבנק.

אשר למצבו הכלכלי של התובע מפנה הנתבע-9 לאמור בסעיף 102 לכתב התביעה לפיו טען התובע שניפגע התובע במוניטין העיסקי ובשמו הטוב, כך שבנקים וגופים פינאנסיים בישראל לא מאשרים לו כיום מתן אשראי, הלוואות ומינופים.

אשר לסכום הערובה הובאו על ידי הנתבעים דוגמאות רבות מן הפסיקה ונטען שיש להורות על הפקדת ערובה בסכום משמעותי המתבטא באחוזים מסכום התביעה.

...

גם לגופו של עניין טוענים הנתבעים שדינה של התביעה להידחות באשר התובע הוא זה שרימה אותם, הנתבע-3 הגיש נגד התובע תביעה שכנגד על סך של 2,600,000 ₪.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ומכלול הנסיבות באתי לידי מסקנה שיש להטיל על התובע ערובה להוצאות הנתבעים, בשים לב לשלב בו נמצא ההליך והמהלכים העומדים הפרק.

בנסיבות דנן, סבורני שהאיזון הראוי, בשלב זה, הוא בחיוב התובע בהפקדת ערובה בסכום של 100,000 ₪, אשר יבטיח הוצאות הנתבעים כולם ככל שידחה ההליך.