אם כן, בעצם, דיון ממשי נידרש בנידון בשתי שאלות: האחת, האם הטרקטורון הירוק (DVX) שבנסיעה בו אירעה התאונה הוא אכן הטרקטורון X? והשנייה, אם יקבע כי עולה מהראיות שהטרקטורון שבו אירעה התאונה (ירוק, DVX, ללא לוחיות רשוי) הוא הטרקטורון X – האם קיימת בנסיבות ענייננו לקרנית עילת חזרה בתביעת שיפוי נגד הנתבעת 2 והנתבע 3, לאחר שהטרקטורון X נמכר לאדם אחר – פחות מחודשיים טרם התאונה, ובעת התאונה רישיון הרכב של הטרקטורון היה רשום במשרד הרשוי כמבוטל, בגין "הפקדת סוחר" שבצעה הנתבעת 2?
לצורך החדות והבהירות, אני סבור שיהיה נכון להתחיל את הדיון, בניתוח השאלה השנייה: שאלת הבעלות וההחזקה בטרקטורון X, וההיתר שנטען שניתן לנתבע 1 ודרכו לנפגעים - לעשות בו שימוש; זאת, לצורך הדיון, בשלב ראשון – בהנחה שהטרקטורון בו אירעה התאונה הוא הטרקטורון X.
הדין הרלוואנטי ויישומו לענייננו
לטעמי, השאלה המרכזית בתיק זה, בחדותה, היא: מה המשמעות של רישום הבעלות הדקלרטיבי מסוג הפקדת רישיון מכוח "תו סוחר", והאם, בנסיבות ענייננו, ניתן לייחס לנתבעת 2 או לנתבע 3 אשם בהקשר של הוראת סעיף 7 (6) לחוק הפיצויים, בהיות הנתבעת 2, "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח עפ"י פקודת הביטוח..."?
ובכן, מקריאת הוראות סעיף 9 בשילוב עם הוראות סעיפים 10, 11, 12 ו-7 לחוק הפיצויים ביחד - עולה כי זכות החזרה של קרנית איננה רק כלפי מי שנהג ללא ביטוח, אלא גם כלפי בעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הביטוח") [סעיף 7(6) לחוק הפיצויים; ראו גם: ע"א (ת"א) 8883-01-12 נתי יעקבי נ' יעקב סיטבון (פורסם; 5/11/13) (להלן: "ענין יעקובי")).
כך, בענין רע"א 2330/12 עיזבון המנוח רפאל מנור ז"ל נ' משה מויאל (פורסם; 6.5.12), לא מצא בית משפט המחוזי לשנות מהחלטת בית משפט השלום, שלא לייחס לאשת נהג רכב שנהג ללא רישיון בתוקף ותחת השפעת כדורים, והיה מעורב בתאונת דרכים שהובילה למות רוכב אופנוע – אשם, באשר יש להוכיח ידיעה; היינו - לא די בהישענות על "חזקת הרשות הראשונית"; ודוק – באותו תיק נדונה תביעה לפצוי על פי הוראות פקודת הנזיקין לבדה.
...
יש לציין כי דעת המיעוט בבית משפט המחוזי בענין יעקובי, מצאה שאין לחייב את מי שרשום אך פורמלית במשרד הרישוי: "...הרכב נרשם על שמו [של האח הנכה 100%] על ידי אחיו [האח שנסע לחו"ל], שהיה הבעלים בפועל של הרכב, רק כדי לאפשר [לאח מחו"ל] למכור את הרכב, בעת שהותו של [האח] בחו"ל. משכך אני סבורה שרישום הבעלות על שמו של [האח] הנכה שלא השתמש ברכב, והרישום על שמו היה פורמלי בלבד, והיה בבחינת מתן יפוי כח המסמיך אותו למכור את הרכב בשם אחיו. בנסיבות אלה סברתי שאין מקום להטיל עליו אחריות".
לא מצאתי פסיקה מחייבת לפיה, די ברישום בעלות במשרד הרישוי כדי להקים בעלות בפועל, מקום בו אין מחלוקת כי עסקת המכר "מנקה" את המוכר מכל זכות קניינית ברכב שרשום על שמו.
הוכרע שבעת התאונה כבר נמכר הרכב מידי המשכירה לידי המחזיק בו, ונקבע, אף ללא קיומו של הסכם בכתב, כי "רישום הנתבעת כבעלים במשרד הרישוי הווה אמצעי על מנת לגבות את חובה של הנתבעת אך לא יותר מכך". יפים לענייננו דברי ההבהרה של כב' השופטת ארנה לוי כי עצם הותרת רישום המוכר כבעלים של הרכב במשרד הרישוי לאחר שנמכר לאחר כדי ללמוד על קיומה של "תניית שימור בעלות" [סעיף 20 לפסה"ד]:
"ומה בענייננו? איזה הסכם נכרת בין הנתבעת 3 והנתבעת? הסכם בכתב – כאמור- לא הוצג. בדו"ח חקירת הנתבע 2 על ידי התובעת נרשם כי רכבי הנתבעת 3 נרכשו באמצעות עסקת ליסינג מהנתבעת. בתצהירי הצדדים לא מצויינים פרטי ההסכם. בחשבונית המס, אשר מעידה, כאמור, על מכר, לא נרשם דבר נוסף המלמד על פרטי ההסכם. אין בידנו פרטים באשר לנסיבות כריתת החוזה, השיקולים הכלכליים של הצדדים לרבות שיקולי מס, לוח סילוקין, אופצית רכישה, וכמובן, תנאים בעניין העברת הבעלות. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע אם בענייננו מדובר בעסקת ליסינג ואם כן - מאיזה סוג בדיוק. לא ניתן גם לקבוע אם בהסכם נכללה תניית שימור בעלות, להבדיל מעסקת משכון. מעצם הותרת רישום הנתבעת כבעלת הרכב במשרד הרישוי לא ניתן ללמוד כי מדובר דווקא בתניית שימור בעלות. ההגיון הכלכלי - מסחרי והנוהג מביאים דווקא למסקנה כי מדובר בעסקת מכר המשולבת בהלוואה, ובצידה בטוחה, לאמור, עסקת משכון. לעניין זה יש לציין כי הנתבעת היא חברה העוסקת ביבוא ושווק רכבים. לא קיים כל הגיון מסחרי בכך שהנתבעת תשמור לעצמה את הבעלות ברכב אותו יבאה ומכרה. לא קיים כל הגיון שחברה כזו תטול על עצמה את הסיכונים שנוטל על עצמו בעל רכב. אם יוטלו עליה ועל חברות דומות סיכונים כאלו – עלויות שוק המימון תגדלנה ויגרם ייקור האשראי לרוכשי רכבים. אם הנתבעת הייתה נותרת כבעלים – סביר שהייתה דורשת שליטה ופיקוח על הרכב, הייתה דואגת לעריכת ביטוחים או למצער מוודאת קיומם, הייתה מעורבת בשימוש ובניהול הרכבים, בהעברות לצדדים שלישיים ועוד. כל אלו – אין חולק כי לא היו. בהתאם לבסיס העובדתי שהונח בפני, לנתבעת לא היו כל פיקוח או זיקה לרכב. בתעודת הביטוח אמנם נרשם שמה של הנתבעת אך לא ניתן ללמוד מכך דבר. לא הוכח כי הנתבעת הייתה מעורבת בעשיית הביטוח אלא להפך, הנתבע 2 הוא זה שטיפל בעריכת הביטוחים והתעודה שולמה על ידי חברה אחרת מטעמו. מכל אלו ניתן ללמוד על העדר כוונה לשימור בעלות. הנתבעת הציגה הסבר סביר לעניין הרישום במשרד הרישוי. בהעדר ראיות ברורות להסכמה אחרת בין הצדדים – היה על התובעת להוכיח כי הצדדים סטו מהכלל הקבוע בחוק המכר לעניין מועד המסירה כמועד העברת הבעלות. התובעת לא עמדה בנטל זה. מכאן – לא הוכח כי הנתבעת הייתה בעלת הרכב, לגביה קיימת זכות חזרה" (ההדגשה בקו – הוספה).
כמו כן, ישלם הנתבע 1 לתובעת בגין החזר שכר טרחה והוצאות משפט סך של 17,000 ₪.
התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית בזאת.
התובעת תשלם לנתבעים 2 ו-3 בגין החזר שכר טרחה והוצאות משפט סך של 17,000 ₪.
