תביעת השבה ופיצוי בגין ביטול הסכם אספקת שמלת כלה

לפני תביעה לקבלת החזר כספי אשר שולם לצורך שכירות של שימלת כלה ושמלת ערב, זאת מכוח תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), תשע"א – 2010 (להלן: "התקנות") וכן תביעה שכנגד לפסיקת פיצוי על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

כן הוסכם על פיצוי בגין ביטול עסקת שכירת שימלת הכלה, זאת בסכום של 700 ₪.

תקנה 2 לתקנות קובעת את הכלל לפיו : "צרכן רשאי לבטל הסכם בהתאם לפסקאות (1) עד (7) ובילבד שביטול הסכם לרכישת טובין יהיה בתנאי שהצרכן יחזירם לעוסק והטובין לא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש בידי הצרכן הרוכש; החזרת הטובין באריזה המקורית תהווה ראיה מספקת לאי-עשיית שימוש בהם – ". תקנה 2(2) לתקנות קובעת כי : "(2) לרכישת טובין או סוגי טובין כאמור בפרט 7 לתוספת – מיום הרכישה ועד תום שני ימים שלאחריו שאינם ימי מנוחה ובילבד שתווית המחיר על הטובין, אם ישנה, לא הוסרה"; תקנה זו מתייחסת לעיסקת רכישה של ביגוד והנעלה, אם המקרה שלפני היה חוסה תחת סעיף 2(2) לתקנות, התובעת הייתה רשאית לבטל את העסקה "מיום הרכישה ועד תום שני ימים שלאחריו שאינם ימי מנוחה", כדי לקבל את כספה בחזרה, בנכוי דמי ביטול.

להשלמת התמונה אציין כי תקנה 6(א) לתקנות עליה הסתמכה התובעת אינה רלבאנטית, הן משום שהיא עוסקת באספקת טובין (ולא ברכישת שירות), והן משום שאין בה כדי להרחיב את הוראות תקנה 2 לתקנות ביחס לעיסקאות שאינן מנויות בה. התביעה שכנגד הנה תביעה שעילתה פירסום לשון הרע: עיקר הפירסום במקרה דנן הנו כדלקמן: "לצערי, לאחר שמדדתי שמלה מאניה החלטתי שאני לא רוכשת אותה (מסיבות אישיות שלי), המקדמה שהעברתי כמחצית מסכום השימלה לא הוחזר לי בטענה שהשמלה הייתה בקייס סגורה. חשוב לציין שלא נעשו בה תיקונים ולא הועברה אלי שום חשבונית עד היום. הפצוי שהוצע לי הוא בדיחה ואף אחת לא הייתה מוכנה לפשרה מסוג זה. אף מזלזל! התשובה שניתנה לי היא "סורי זה עסק". אני עושה זאת למען כלות אחרות בעתיד, אל תשלמו סכומים גבוהים כמקדמה כי לא יוחזר לכן במידה ותתחרטו ואל תוותרו על קבלת חשבונית מיד לאחר העברת התשלום.

...

התובעת טוענת כי נכנעה ללחץ והסכימה להצעה, אולם בסופו של דבר, לאור היחס שקיבלה היא סירבה לשכור גם את שמלת הערב, וביקשה השבה של כל הסכום ששילמה.

להשלמת התמונה אציין כי תקנה 6(א) לתקנות עליה הסתמכה התובעת אינה רלבנטית, הן משום שהיא עוסקת באספקת טובין (ולא ברכישת שירות), והן משום שאין בה כדי להרחיב את הוראות תקנה 2 לתקנות ביחס לעסקאות שאינן מנויות בה. התביעה שכנגד הינה תביעה שעילתה פרסום לשון הרע: עיקר הפרסום במקרה דנן הינו כדלקמן: "לצערי, לאחר שמדדתי שמלה מאניה החלטתי שאני לא רוכשת אותה (מסיבות אישיות שלי), המקדמה שהעברתי כמחצית מסכום השמלה לא הוחזר לי בטענה שהשמלה הייתה בקייס סגורה. חשוב לציין שלא נעשו בה תיקונים ולא הועברה אלי שום חשבונית עד היום. הפיצוי שהוצע לי הוא בדיחה ואף אחת לא הייתה מוכנה לפשרה מסוג זה. אף מזלזל! התשובה שניתנה לי היא "סורי זה עסק". אני עושה זאת למען כלות אחרות בעתיד, אל תשלמו סכומים גבוהים כמקדמה כי לא יוחזר לכן במידה ותתחרטו ואל תוותרו על קבלת חשבונית מיד לאחר העברת התשלום.

אשר על כן, אני מוצאת כי יש לקבל את התביעה שכנגד, אך לא לגבי הסכום הנתבע במסגרתה.

לעניין זה ראו, דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי (מהדורה שניה מורחבת, 2019), חלק שישי: הסעדים בגין פרסום לשון הרע, עמוד 445: "בקביעת גובה הפיצויים בדין הרצוי, יש להתחשב בשיקולים הנוגעים לנזקו של התובע: חומרת לשון הרע הנטענת, היקף הפרסום, הכאב והסבל שסבל התובע, שמו הטוב (או הרע) של התובע לפני האירוע ומידת הפגיעה בשמו הטוב. יש התחשב גם בשיקולים הנוגעים להתנהגות הנתבע לפני פרסום ואחריו וביסוד הנפשי שלו, שכן גם התנהגות זו משפיעה על היקף הנזק הלא ממוני". לסיכום, התביעה מתקבלת באופן חלקי: בנוגע לעסקת שכירת שמלת הכלה, זכאית התובעת להחזר סך של 1300 ₪.

התובעים טוענים שההפרות הנ"ל מהוות הפרת הסכם ועל כן זכאים הם לפיצוי המורכב משני ראשי נזק: החזר כספי של חלק יחסי מהתמורה ששולמה (כ-50,000 ש"ח) עבור המרכיבים שלא סופקו בתפריט; התובעים העמידו דרישה זו על מחצית מהעלות הכוללת של הקייטרינג, ולפיכך דרשו החזר של 25,000 ש"ח בראש נזק זה. בנוסף, תבעו התובעים סך של 50,000 ש"ח כפיצוי עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם.

בפתח הדיונים הסכימו הפרקליטים למקד את הפלוגתאות ביניהם לשתי שאלות עיקריות: "האם התובעים ידעו או לא ידעו שמרבית המלצרים יעזבו עם כניסת השבת ולא יסופק אוכל ושתייה לאחר מכן, וכן על מי הייתה מוטלת החובה לדאוג לשתייה ובאילו היקפים, האם על הנתבעים או על הבר החיצוני. כמו כן, קיימת שאלת כמות האוכל, זאת מבלי לפגוע בשאלות המשפטיות המתעוררות בתיק" (פרו' עמ' 5 שו' 13-12, עמ' 6 שו' 3-1).

באשר לפצוי בגין עוגמת נפש אשר נגרמה כתוצאה ממחדלים בחתונות, פסקו בתי המשפט השונים סכומים על פי שיקול דעתם, כפונקציה של חומרת ההפרה ומידת הפגיעה בארוע החתונה בכללותו: כך, למשל, נפסק פיצוי בסך של 50,000 ש"ח, עקב התרשלות המועצה הדתית והגעת הרב לקיום טקס החופה בשעה 23:00 (תא (ת"א) 59985/04 גלית עמר נ' המועצה הדתית ת"א-יפו); פיצוי של 30,000 ש"ח בשל מחדל האולם לספק גנרטור, דבר שגרם להפסקת חשמל בין השעות 21:00 ל 22:30 (תא (רח') 1614/98 ליאת דקל נ' מ.ו.ר מלכא אירועים בע"מ); פיצוי בסך 15,000 ש"ח, היות ושמלת הכלה "אימללה" את הכלה (תא (ת"א) 72855/04 מחלב מירב נ' סאל שמלות כלה וערב בע"מ); פיצוי בסך 6,000 ש"ח מצלם החתונה, היות והסרט אינו משקף את החתונה (תק (י-ם) 1004/06 אשר כליף נ' שרון ויינשטיין); פיצוי בסך של 7,000 ש"ח, לנוכח תקלות במתקני האולם (תק (ב"ש) 4310/00 ענבל אודיז נ' אולמי רויאל הגן המלאכותי בע"מ, כל פסקי הדין המובאים לעיל פורסמו במאגר נבו).

עם זאת, אין מחלוקת שאירוע החתונה התקיים ותועד, המזון והשתייה סופקו בארוע, והנתבעים קיימו, למצער, חלק לא מבוטל מחיוביהם.

...

סוף דבר 40.

התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

בנוסף ישלמו הנתבעים 1 ו –3 הוצאות משפט הכוללות אגרה בסך 800 ש"ח וכן שכר טירחת עורך דין בסך 2,000 ש"ח בצרוף מע"מ כדין, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

זוהי תביעה לתשלום סך של 100,000 ₪ לפיצוי בגין הפרת חוזה ונזקים שנגרמו לתובעים-לטענתם-על ידי הנתבעים בכל הקשור לתכנון וביצוע בפועל של אירוע חתונה.

הסעד הנדרש: פיצוי בגין ראשי הנזק הבאים: -ירידה לטמיון של השקעת התובעים בהפקת הארוע אשר כללה, בין היתר, תשלומים לצלמים, לתקליטן, שמלת כלה, איפור, תסרוקת כלה, בגדי חתן וכיו"ב;-עוגמת נפש.

מששונה מקום האירוע בהסכמה תוך שהתובעים וויתרו על אופצית הבטול הרי שלא הניחו בפני תשתית ראיתית מספקת להוכחת זכאותם לפצוי בגין שינוי המקום.

גם עדת ההגנה מס' 5, גב' דקלה קהלון מעידה בחקירתה הנגדית כשהיא נשאלת אם ראתה את אחי הכלה עומד מאחורי הבר ומשרת את האורחים משיבה: "לא זוכרת ולא ראיתי דבר כזה". מחסור חמור באוכל: עדת התביעה מס' 5, התובעת 1-מצהירה בתצהירה כי המנות העיקריות הוגשו בכמויות קטנות, חלק גדול מן האורחים לא קיבל כל מנה עיקרית וכששאלו את לענין זה השיבו המלצריות כי "האוכל נגמר" לרבות אף לחמניות אשר נתבקשו ע"י המוזמנים, האורחים היו רעבים(חלקם המשיכו לאכול במסעדה).

...

תמצית טענות הנתבעים: חוסר יריבות בין התובעים לנתבע 2: דין התביעה נגד הנתבע 2 – (בעליה ומנהלה של נתבעת 1) – להדחות מחמת העדר יריבות ומשלא הוכחה כל עילה להרמת מסך ההיתאגדות.

לסיכום: משלא השתכנעתי בטענות התובעים לגבי הארוע הרי ממילא אין התובעים זכאים לפיצוי בגין עגמת נפש.

בכפוף לחיוב זה – יתר חלקי התביעה נדחית.

התביעה נגד נתבע 2 נדחית.

תביעת התובעת להשבה ולפיצוי כפועל יוצא מביטול הסכם בינה לבין הנתבעת לאספקת שמלת כלה.

כמו כן, לטענתה, על הנתבעת לפצותה בגין נזקיה כפועל יוצא מהפרת ההסכם ובכלל זה בגין תשלום סך עודף של 1,000 ₪ בגין שמלה חלופית (אשר עלתה לה 9,000 ₪), סך 350 ₪ בגין התכשיטים אשר רכשה וסך 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לה. לטענת הנתבעת, ביטול ההסכם על ידי התובעת נעשה ללא כל הצדקה וסיבה וככל הנראה נבע מכך שהתובעת חשקה בשמלה אחרת אשר ראתה במקום אחר.

...

לענין זה –דהיינו לענין מתן האפשרות לבצוע התיקון, עדותה של התובעת וטענותיה לא היו קוהרנטיות אל מול כתב התביעה אשר הוגש על ידה באופן אשר יש בו בכדי לפגוע במשקל אשר ניתן לייחס לעדותה ואשר יש בו בכדי להוביל למסקנה ולפיה לא ניתנה לנתבעת ההזדמנות כדין לבצע התאמות ושיפורים טרם ביטול ההסכם.

בנסיבות האמורות, הנני קובעת כי התובעת לא נתנה לנתבעת הזדמנות לביצוע התיקון בשמלה ומשכך, פעלה בחוסר תום לב בבטול ההסכם בינה לבין הנתבעת.

אשר על כן, הנני דוחה תביעתה של התובעת.

לאחר ששמלה לבנה גילתה את העניין פנתה לניר שיווק בדרישה לביטול ההיתקשרות ודרשה השבה ופצוי.

יצוין בשלב זה שאין מחלוקת שניר שיווק סיפקה את כל פרטי ההסכם למעט המחלוקת בעיניין המיני סייט וקידומו בגוגל.

היכן היא? איך יעלה על הדעת במקרה בו הצדדים חלוקים ביחס לפרשנות ההסכם לטעון כי מדובר בהסכמה פלונית כשמי שהגיעה לאותה הסכמה לא הגיעה לדיון, לא הגישה תצהיר ובאופן מוזר עוד יותר, אף הסתבר כי מסרה בידי בעלה מר נחום בבוקר הדיון "דף עם הוראות ותזכורות"? איך ניתן להכריע בדבר פרשנות הסכם עליו היא חתומה שם נכתב שהקידום "באיזור צפון" מבלי לשמוע על מה היא חתמה, מה נאמר לה, מה הוצג לה, מה שאלה ומה נענתה? די בכך כדי לקבוע ששמלה לבנה לא עמדה בנטל להוכיח שסוכם כי הקידום בגוגל יהיה ביחס למילים "שמלות כלה". אך יש גם תביעה שכנגד.

...

שתי התביעות נדחות.