תביעת הפרת סימן מסחר רשום

ראו דברי כב' השופט ריבלין בע.א. 8483/02 אלוניאל בע"מ נ. מקדונלד (2004) – " ככלל, על-מנת שתוכח הפרה של סימן מסחר, אין צורך להוכיח כי היה בשימוש המפר בסימן כדי להצביע על קשר שקרי בין הטובין שלגביהם נעשה בו שימוש, לבין בעל הסימן הרשום (בכך שונה ההסדר שבפקודה מזה שבחוק הפדראלי האמריקני, שם הגדרת הפרת סימן המסחר מחייבת ככלל קיומה של סכנת הטעה ..... החריג היחיד לכלל זה בפקודה חל מקום שבו ההפרה הנטענת היא זו המוגדרת בסעיף משנה (4) להגדרה. העדרה של דרישה שכזו מההגדרות האחרות של הפרת סימן מסחר מבטא את אחד מן ההבדלים המרכזיים שבין תביעה בגין הפרת סימן מסחר רשום לבין התביעה בעוולת גניבת העין." כן ראו עמדת כב' הנשיא גרוניס ברע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ. רב בריח (12.1.10), שם נקבע כי כאשר אין מדובר בסימן זהה, יהיה המבחן מבחן ההטעיה כוך גם עמדת כב' השופטת חיות בע"א 563/11 ADIDAS SALOMON A.G. נ. יאסין (27.8.12) כי בסימן מסחר דומה, להבדיל מזהה, צריך להוכיח יסוד של הטעה וכן עמדת כב' השופט ריבלין בנושא זה בפסק דין ADIDAS – "ההגנה על האנטרס של היצרן בסימן המסחר היא גם הגנה ישירה, הנובעת מהיותה תכלית עצמאית של החוק (ולא רק אמצעי להגנה על הצרכן). הגנה ישירה זו מתבטאת למשל בכך שהטעיה אינו יסוד הכרחי של ההפרה..... משמע – מקום בו נעשה שימוש בסימן זהה לסימן המסחר הרשום (לעניין טובין המוגדרים בסעיף 1(1) הנ"ל), מתקיימת הפרה אף אם בפועל השמוש המפר אינו מטעה צרכנים...... בפועל, במקרים מסוימים ניתנת הגנה לסימן מסחר אף מבלי שמתקיימת הטעה, ואז משמשת העילה בעיקר להגנה על קניינו של היצרן ועל המוניטין שלו. בכך, בין השאר, נבדלת העילה של הפרת סימן מסחר מעוולת גניבת עין: בעוד שההטעיה היא יסוד מיסודות עוולת גניבת עין, הרי שבמסגרת עילת הפרת סימן מסחר משמשת ההטעיה אך לצורך ההכרעה מהו "סימן דומה" לסימן הרשום.

...

לפיכך, עמדו התובעות ברף ההוכחה הנדרש כדי מאזן ההסתברויות .ראו דברי כב' השופט דנציגרבע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ פסקה 24 (09.05.2011): "משנמנעה המערערת מלהגיש לבית המשפט המחוזי ראיות, למעט תדפיס פרטי המשיבה אצל רשם החברות, ומשלא העידה כל עד מטעמה, היה על בית המשפט המחוזי להכריע האם לאור הראיות שהציגה המשיבה, עמדה האחרונה בנטל ההוכחה המוטל עליה והטתה את מאזן ההסתברויות לטובתה. בהליך האזרחי אין התובעת נדרשת להוכיח את תביעתה מעבר לכל ספק סביר אלא להוכיח כי גרסתה, העולה מן העובדות אותן הציגה, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת הנתבע. זאת ועוד, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות לא מנוע בית המשפט מלקבוע כי בעל דין עמד בנטל השכנוע במידה הדרושה. יתרה מכך, הנושא בנטל השכנוע יכול לעמוד בנטל זה גם אם הביא רק ראיות לכאורה, וזאת כאשר יריבו לא הביא ראיות להפריך ולאזן את מאזן ההסתברויות  ... סבורני כי בנסיבות העניין, נוכח ההלכות שפורטו לעיל ולאור התשתית הראייתית שנפרסה לפני בית המשפט המחוזי, עמדה המשיבה בנטל השכנוע המוטל עליה והיא הוכיחה כי גרסתה מתקבלת יותר על הדעת מאשר גרסת

10.6 על בסיס נתוני הרכישה , רווח משוער שעשתה הנתבעת 2 מכלל מכירותיה, ונסיבות המקרה כפי שתוארו לעיל, אני קובעת את סכום הפיצוי בסך של 150,000 ₪.

לסיכום 11.1 ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על נתבעת 2 לעשות שימוש כלשהו בסימניה המסחריים הרשומים של התובעת 1, או למכור סחורה שרכשה מהתובעות ממחסן 198.

סעיף 57 לפקודת סימני מסחר קובע שרק לבעל סימן מסחר רשום (או לבעל סימן מסחר מוכר היטב שאינו רשום) יש עילת תביעה בגין הפרת סימן המסחר (עניין סויסה, פסקה 30).

...

אשר על כן, ההודעה לצד ג' נדחית בזה.

סיכום: מן המקובץ לעיל, אני פוסקת כדלקמן: התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה.

ההודעה לצד ג' נדחית בזה.

לפיכך, מאחר והתביעה שבפניי הנה בעילה של גניבת עין ואיננה תביעה על הפרת סימן מסחר רשום, ומאחר וקבעתי כבר כי עצם השמוש בסימן Bigapps כמילת מפתח לצורך "הקפצתה" של מודעת הפרסומת של הנתבעת אינו מפר את זכויות התובעת – הרי שיש לבחון אם עצם העובדה שהנתבעת עשתה שימוש בסימן Bigapps עצמו במסגרת מודעת הפרסומת שלה – מהוה הפרת זכויות התובעת העולה כדי עוולה של גניבת עין.

...

יודגש, כי עצם החיקוי כלשעצמו, אין בו כדי להוביל מיידית למסקנה מדובר בפגיעה במוניטין.

זאת ועוד, סבורני כי עצם העובדה שהנתבעת בחרה לעשות שימוש בסימן של התובעת במסגרת הפרסומים מטעמה, כך שבפרסום נכתב: "מחפש את Bigapps? אתה חייב לעצמך לבדוק גם אותנו globalbit.co.il" – מעידה על כך שהנתבעת עצמה סברה כי לתובעת יש מוניטין בסימן Bigapps, שאם לא כן – לא היתה טורחת לעשות שימוש בסימן התובעת כחלק מפעולות השיווק שלה.

בנסיבות אלה, משלא הוכיחה התובעת את יסוד ההטעיה הנדרש לצורך ביסוסה של עוולת גניבת העין – נדחית תביעתה גם בעילה זו. סוף דבר: התביעה נדחית על כל עילותיה.

התובעת טענה בתביעה כי הנתבעים ייבאו, שיווקו והפיצו בישראל מוצרי הלבשה תחתונה הנושאים את סימני GPC, וכי בעשותם כן פעלו הנתבעים באופן העולה כדי הפרת סימן מסחר רשום, הפרת סימן מסחר מוכר היטב, גניבת עין, גזל מוניטין, תחרות בלתי הוגנת, הטעיית הצרכן, עשיית עושר, וכן רשלנות והפרת חובה חקוקה (בגין הפרת החיקוקים שאוסרים על עוולות אלו).

...

מסקנתי היא, כאמור, שסימני GPC של הנתבעת אינם דומים לסימן המסחר של התובעת, לא בכלל, ובוודאי שלא במידה היוצרת חשש להטעיה.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

לפיכך, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים, לידי ב"כ, תוך 30 יום מהיום, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 200,000 ₪.

טענת המשיבים מיתעלמת מקיומה של תשתית לכאורה מבוססת דיה בשלב זה לקיומה של עילת תביעה להפרת סימני המסחר הרשומים של המבקשת 1 ושל גניבת עין, תשתית שאינה מתבססת על מסמרים ששוקו על ידי המשיבים בשנת 2021.

...

מכל האמור אני סבורה כי המבקשות הציגו תשתית ראייתית לכאורה לקיומה של עילת תביעה טובה נגד המשיבים.

לסיכום מכל האמור ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות בתחומי מדינת ישראל שימוש במסמרים המפרים את סימני המסחר של המבקשת 1 (המוגדרים בבקשה כמוצרים מזויפים) וכוללים מסמרים הנחזים להיות מסמרים "דון קישוט" מתוצרת המבקשת 1, לרבות ייבוא, הפצה, מכירה, הצגה, פרסום או שיווק של המסמרים המפרים וזאת בעצמם או באמצעות אחרים, ובין במישרין ובין בעקיפין.

סכום זה לוקח בחשבון את הוצאות המבקשות בגין הצורך להביא לחקירה מצהיר מחו"ל בעקבות התנגדות המשיבים להעדתו בהיוועדות חזותית (הגם שחקירתו לא נגעה לעניינים מהותיים שבמחלוקת) להידרשות המבקשות למתורגמן ולהתייצבות החוקר הפרטי לדיון, לצד החלטתי בבקשות המשיבים ובבקשה לביטול הצו הזמני שניתן בהיעדר התייצבות המשיבים.