עוד לפני פירסום הכתבה ניתן נגד התובע פסק דין בהיעדר הגנה בתביעה של אמן לתשלום עבור הישתתפות במופעים (ת.ק. (ראשל"צ) 2457/08, נספח א' לכתב התביעה); טענותיו באו לידי ביטוי בתביעות שהגיש נגד אנשי משרד הכרטיסים "הקסטל" (ת/2) ונגד עופר פורטוגלי (ת/3), מהם עלה כי התובע טוען כי לא הצליח לעמוד בהתחייבויות הכספיות לרבות מימון שכר האומנים במופע "קווין" עקב מחדלי הנתבעים בתיק 22211-06-13 (סעיף 28-30 לכתב התביעה שם, ת/2).
כך גם בתביעה נגד פורטוגלי מאשר התובע כי "כתוצאה מהפרת החוזה והחזרה מהבטחה לערבות מצד "קסטל" נקלע התובע לגירעון תקציבי משמעותי.
...
אני מקבלת את טענת הנתבע לקושי בהתגוננות, בהתחשב בכך שהתביעה נגד עיתון מעריב, עוכבה בתיק הקודם עקב כניסתו להליכי פירוק, ומאחר והוא אינו עובד עוד באותו מקום עבודה, ואין לו גישה למחשב ולחומרים, שסייעו לו בעבודתו שם. העובדה שהתובע לא שילם את ההוצאות בתיק הקודם, והמתין עד לסיום הליכי פשיטת הרגל שלו לצורך הגשת התביעה מחדש, אף כי הותר לו לנהלה לפני כן, מצטרפת למראית עין של ניצול ההליך השיפוטי ושיהוי משמעותי.
הנתבע זוכה גם להגנת תום הלב "העיתונות האחראית", שבאה לידי ביטוי בדנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין, 18.9.2014, פורסם בנבו, שם נקבע (סעיף 81, עמ' 48):
"סיכומו של דבר, סבור אני כי ראוי להכיר, באופן עקרוני, בקיומה של חובה לפרסם פרסומים בעלי אופי עיתונאי. חובה זו היא אחת מן החובות עליהן חל סעיף 15(2) לחוק ואשר מילויין בתום לב עשוי להקים הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע. התנאי המרכזי לקיומה של חובה כאמור הוא כי קיים עניין ציבורי משמעותי בפרסום. דרישה זו עשויה להתמלא אף מקום שהפרסום נעשה בידי מי שאינו עיתונאי במקצועו ומכאן שאין מדובר בחובה המיוחדת רק לעיתונאים. האדן השני עליו בנויה ההגנה הנדונה הוא דרישת תום הלב, על היבטיה הסובייקטיביים והאובייקטיביים. משמעויותיה של דרישה זו הן כי הפרסום ייעשה בשל אותה חובה וללא כוונת זדון, וכי חובת הפרסום מולאה בהתאם לסטנדרט של עיתונאות אחראית, זהירה והוגנת. יש לקוות כי בדרך זו ניתן יהיה לשמר את חופש הביטוי ואת פועלה של העיתונות החופשית, תוך הימנעות מחיזוק יתר של כוחה של האחרונה וניצולה לרעה של ההגנה. הגבלת תחולתה של ההגנה רק למקרים שיעמדו בסייגים האמורים נחוצה הן מטעמים של טובת הפרט הן מטעמים של טובת הציבור. תכליתה של ההגנה אינה להעניק חסינות לעיתונות חובבנית, פזיזה ושלוחת רסן. הדברים נכונים במיוחד כיום, עם התפתחותה של עיתונות מסוגים חדשים באמצעות האינטרנט. מטרתה של ההגנה היא לאפשר את מרחב הפעולה הדרוש לשם הגשמת העקרונות שביסוד חופש העיתונות והבטחת שיח ציבורי פתוח בנושאים בעלי חשיבות".
הנתבע העיד כיצד אימת את הכתבה באמצעים עיתונאיים מקובלים, ריאיין את המופיעים בה, וציטט מפיהם, לא העלה טענות מפי אנשים שלא הזדהו, העביר את תגובת התובע לאחר שמסר לו את תוכן הכתבה דרך היחצ"נית, והעלה את הכתבה כחוות דעתו על התנהלות התובע כאמור בסעיף 15(6) לחוק, וכפי חובתו המקצועית ומכח עניין ציבורי.
אני מסכמת כי התביעה הופרכה בכל טענותיה, ונדחית.
התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 800 ₪, בהתחשב בעובדה שמדובר בהליך, שהתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות, בישיבה אחת, וקיים ספק בדבר הטעם לאי התייצבות הנתבע לישיבה הקודמת ביום 26/10/15.
