תביעת הפרת חוזה נגד כאל כרטיסי אשראי

העיקול הזמני הוטל על זכויות הנתבעים אצל חברות כרטיסי האשראי ויזה כאל בע"מ וישראכרט בע"מ והוגבל לסכום של 500,000 ₪.

הצדדים חלוקים בשאלת הפרת ההסכם בין הצדדים, ואין לחוות דיעה בשלב דיוני זה באשר לסכויי התביעה או ההגנה – אך איני סבור שניתן לחלוק על כך כי עילת תביעה מתקיימת.

...

בית המשפט נעתר לבקשה ועל החלטה זו הוגשה הבקשה בעטיה התקיים לפני הדיון, לביטול העיקול הזמני.

בע"א 2052/01 (מחוזי תל אביב) אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ נ' רובנר ואח' (פורסם ב-"נבו") נקבע מפי כב' השופטת גרסטל: "… על פניו מתקבל הרושם כי תקנות אלו (לאחר תיקון מס' 6 לתקסד"א – א.ר) מקשות עוד יותר במתן צו עיקול זמני שכן בנוסף על היסוד הראשון (ראיות מהימנות לכאורה המקימות עילת התובענה) הוחמרו הדרישות לקיומו של היסוד השני, ועתה נדרשות ראיות מהימנות לכאורה לכך שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין לכשינתן. היינו, בבואו לבחון את היסוד השני, לא עוד יבחן בית המשפט את השאלה האם אי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, אלא האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה כי אי מתן הצו עשוי להכביד על ביצוע פסק הדין". במקרה דנן שוכנעתי בקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה.

אני מורה, לפיכך, על ביטול העיקול הזמני שהוטל בהחלטה מיום 23.3.18.

בתובענה "נגד תאגיד בנקאי, בקשר לענין שבינו לבין לקוח", שהוגשה במסגרת בקשת אישור תובענה כייצוגית, לפי עילת התביעה המפורטת בפריט 3 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו- 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") הוגשה בקשה לאשר הסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים.

במרכז בקשת האישור עומדת טענת המבקש, מר חן לוי, כי המשיבה, כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (להלן: "כאל"), שינתה באופן חד צדדי את מדיניות תכנית "חיוב חודשי קבוע" (להלן: "חח"ק") בלי ליידע את לקוחותיה המשויכים לתכנית זו כמתחייב מהשינוי.

לטענת המבקש, שינוי המדיניות החד צדדי כלפי לקוחות כאל מקנה לחברי הקבוצה מספר עילות תביעה: הפרת חוזה; הטעה צרכנית בהתאם לסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; עשיית עושר לא במשפט.

...

דיון בהתאם להוראות סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, "בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה". ובענייננו לאחר שעיינתי בהסדר הפשרה המוצע ולאחר שהתקיים דיון בנוכחות נציג היועץ המשפטי ודרך ההודעה תוקנה ברוח הדברים שהוחלפו בדיון לפי הערות היועץ המשפטי, שוכנעתי כי בנסיבות העניין הסדר הפשרה המוצע הוא הדרך הראויה לסיום ההליך שלפני.

לאור הסכמת כאל לאופן עריכת הודעת העדכון, ומאחר שלא נמסרה כל התנגדות אחרת לגבי הסדר הפשרה המוצע, נחה דעתי כי ההסדר הוא "ראוי, הוגן וסביר" ביחס לשלב בו נמצא הליך זה ובשים לב להיקף המצומצם יחסית של העסקאות הרלוונטיות לבקשת האישור.

לסיכום, אני מאשרת את הסדר הפשרה על תנאיו ועל הסכמות כאל להערות היועץ המשפטי כפי שהובאו בהחלטה דנא, ונותנת לכך תוקף של פסק דין.

אני קובעת כי מתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה – מהווה גם תוקף לסילוק ולויתור של התובע הייצוגי ושל חברי הקבוצה כלפי סלקום; פסק דין זה מהווה מעשה בית דין כלפי התובע הייצוגי וחברי הקבוצה כהגדרתם בפתח פסק הדין, בקשר לכל הטענות והעילות שאושרו בפסק הדין.

לטענת הנתבעים ההסכם לא הופר על-ידם, באשר הם נקטו בכל אמצעי הזהירות ופעלו בתום לב בקיום הוראות ההסכם, בהתאם להסברים שקיבלו מנציגת התובעת; בדקו תעודת זהות של הלקוח שאת פרטיו השוו עם הפרטים שעל גבי כרטיס האשראי; השוו חתימות ומצאו כי הן דומות; העבירו את כרטיס האשראי במכשיר המגנטי, לקבלת אישור עסקה ואף קיבלו אישור טלפוני מהתובעת לבצוע העסקה, ובעקבות אישור זה, בוצעה העסקה – והוצא שובר העסקה.

התנהלותה של התובעת, שהינה חברת אשראי גדולה ונכבדה, כלפי הנתבעים, פגומה ונגועה בחוסר תום לב, בשני מקרים; האחד, התובעת בחרה לתבוע דווקא את הנתבעים, אשר פעלו כאמור, בתום לב בקיום הוראות ההסכם ועל-פי הדרכה שקבלו מאת נציגת התובעת, אך בחרה שלא לתבוע בעלי עסקים גדולים אחרים, אשר גם הם ביצעו עיסקאות בסדר גודל דומה לעסקה שהנתבעים ביצעו, בכרטיס האשראי הגנוב, ויש בכך כדי להצביע על חוסר תום לב מצד התובעת, שהינו בבחינת איפה ואיפה.

השני, רק בשלב מאוחר של ההליך המשפטי, העלתה התובעת טענה של "חריגה מגובה האשראי" כנגד הנתבעים, בזמן שבתחילה ביססה תביעתה על "העדר שובר המכירה". שני מקרים מצערים אלה, אינם ברורים לנתבעים, ובייחוד כאשר הם באים מפיה של חברה חזקה וגדולה, כגון התובעת, אל מול בית עסק קטן שנסגר מזה כבר.

...

סוף דבר 18.

לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

לאור האמור, אינני מוצא לנכון לפסוק הוצאות לטובת הנתבעים ואני קובע, כי כל צד ישא בהוצאותיו הוא.

מר פנחס מור, הוא בעלים של חנות בגדים הנקראת ''MOR''(להלן – התובע או בית העסק מור או העסק), בקניון בת ים. ביום 6/01/04, הגיש התובע שתי תביעות-האחת, תביעה על סך 32,529.90 ₪, נגד חב' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (להלן – ויזה כ.א.ל).

לאחר פרק זמן של חודשיים בלבד ולאור העובדה, שבית העסק מור כיבד כרטיסי אשראי גנובים ומזויפים, מתוך רשלנות והפרה של הוראות ההסכם בהיקפים כספיים אדירים, החליטה ויזה כ.א.ל, בצעד חריג וקיצוני, להתיר את הסכם ההצטרפות בכפוף להתחייבותו שכל עסקה תייצג מכירת טובין, שלא יקבל שוברים מבתי עסק אחרים כאמצעי תשלום ואף, כי לא יעביר את שוברי לקוחותיו לבתי עסק אחרים (להלן – חידוש חוזה ההתקשרות).

...

אשר על כן, אני מורה על דחיית שתי התביעות במלואן.

התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות, בנפרד, שכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪, בתוספת מע"מ כדין.

בנוסף, ישלם התובע לויזה כ.א.ל סך של 2000 ₪, בתוספת מע"מ כדין וישלם לישראכרט סך של 1650 ₪, בתוספת מע"מ כדין, בגין הוצאות משפט, אשר שולמו לעדים מטעמן.

הנתבעת מצדה התחייבה על-פי ההסכם לשלם לתובע את הסכום הנקוב בכל שובר בניכוי עמלה בשיעור של 3.5% מהסכום, ובניכוי מע"מ. בין התאריכים 31.3.1998 עד 20.7.1998 הודיעה הנתבעת לתובע על "עצירת זיכוי" ביחס לעיסקאות שונות שנערכו בבית העסק של התובע בכרטיסים שונים, כמפורט בסעיף 7 לכתב-התביעה.

ייאמר מיד כי אין צורך להכריע במחלוקת עובדתית זו, שכן מכל מקום בהסכם נקבע במפורש שהתובע מבקש להצטרף לתכנית כרטיס אשראי ויזה לפי התנאים המפורטים בהסכם "ומסכים לפעול בהתאם להנחיות המפורטות בהוראות התפעול שנמסרו למוכר במעמד חתימת חוזה זה וכפי שתשתנינה מעת לעת...

העתקי ההודעות צורפו כנספחים לתצהיר נ/13 ואף הוגשו כמוצגים עצמאיים, נ/11, תוך שמירת זכותו של התובע להתנגד לקבילותם (פרוטוקול מיום 5.12.2000 עמ' 7): "עו"ד סלימאן: אין לי היתנגדות שיוגשו אבל בתנאי שלא יפגע בזכותי לטעון נגד קבילותם של מסמכים אלה". ואכן, בסיכומיו טען התובע נגד קבילותם של מסמכים אלה מאחר ולא הוגשו באמצעות עורכיהם, ובכך נימנעה מהתובע זכות היסוד לחקרם בחקירה נגדית.

כך גם הטענה של הפרת ההסכם בכך שלא נעשתה פנייה לנתבעת במקרה של כרטיס לא חתום לקבלת הוראות: התובע מסר הסבר ולפיו ייתכנו מקרים שבהם הכרטיס אינו חתום, והאדם המחזיק בכרטיס שלא כדין חותם עליו בעצמו ובהמשך חותם אותה חתימה על שובר העיסקה (עמ' 18 שורות 8-11), והסבר זה אכן מתקבל על הדעת.

בנסיבות כאלה קשה לצפות מבעל עסק סביר שיצליח "ללכוד גנבים" אף אם קיים את הוראות ההסכם וערך השוואה בין החתימות.

...

התוצאה היא שיש לדחות את הגנת הנתבעת ולקבל את התביעה, וכך אני מורה.

אוסיף עוד בשולי הדברים כי נראה לי שהנתבעת הייתה יכולה להקטין את העומס הראייתי המוטל עליה אילו הייתה דואגת לתעוד קבוע ומסודר יותר של חתימות בעלי הכרטיסים כמו גם לנהלים שיבטיחו שבעל הכרטיס יחתום עליו כתנאי לקבלתו לידיו, דבר שאינו מיתקיים כפי שעולה מהראיות.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 16,195.08 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.12.1999 ועד למועד התשלום המלא בפועל.