תביעת הפרת חוזה נגד התזמורת הקאמרית הישראלית

במכתב נטען כי התובע מכחיש מכל וכל את ההאשמות נגדו, וכי הוא פגוע וזועם "מהיחס הבוטה אשר הפגנת כלפיו". כן נאמר כי בפיטורים יש הפרה של הוראות ההסכם הקיבוצי, וכי על הנתבעת לפצות את התובע בסכום בגובה של 100,000 ₪.

לגבי הליך ההיוועצות עם ועד העובדים, העידה מנהלת המעון כי ביום 05.02.96 נערכה ישיבה בנתבעת בה השתתפו: מצד הנתבעת: מנהלת המעון-גב' אלקנתי וגב' זהבה בארי, ומצד נציגות העובדים: חברות ועד העובדים-גב' שרה אשכנזי וגב' ריקי מנשה, וכן נציג מועצת הפועלים מר ישראל לוין.

כאמור, הסעד העקרי לו עותר התובע בתביעתו שבנידון, הנו פיצויים בגין הפרת חוזה בגובה הפסד ההשתכרות עד למועד הפרישה לגימלאות, ונדון להלן בעתירה זו. על פי חישובי התובע הוא אמור להגיע לגיל פרישה ביום 7.9.08, ולפיכך עותר הוא לפיצוי בגובה הפסד השתכרות ממועד פיטוריו-31.01.96 ועד למועד הגיעו לגיל פרישה – 7.9.08 לפי משכורת קובעת של 3,663 ₪, בניכוי כספים שקבל בגין דמי אבטלה והבטחת הכנסה עד חודש יוני 2001, ובצירוף אובדן פצויי פיטורים רעיוניים עד גיל פרישה, ובסך הכל עותר הוא לחיוב הנתבעת בסך כולל של 561,711 ₪, נכון לחודש יוני 2001.

הנזק שנגרם לנגנת הוא איפוא הפסד שכר עד ליום 31.8.78" [ראה: דב"ע מא/23-3 התזמורת הקאמרית-סמדר שזר, פד"ע יב 355, פיסקה 11 לפסה"ד, וכן) הינה כי כן, ובניגוד לנטען על ידי התובע, אין לעובד, ודוק גם לעובד הקבוע, זכות מוקנית להמשיך לעבוד עד גיל הפרישה.

...

בהקשר זה נציין כי לא מצאנו כל ממש בטענת התובע לחיובה של הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים רעיוניים, בגין סכום הפצוי, עת אין חולק כי התובע לא עבד בתקופה נשוא הפיצוי.

אין בידינו לקבל צורת חישוב זו, אשר אינה מבחינה בין משכורת לבין החזרי הוצאות ותשלומים נלווים נוספים, ומאידך אינה מעודכנת למועד הפיטורים.

סוף דבר – אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 25,414 ש"ח, בניכוי הסך של 17,389 ש"ח אותם קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין דמי אבטלה לאחר פיטוריו, ובסה"כ 8,025 ש"ח. הסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.96 ועד לתשלום המלא בפעל, וישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעת.

הנתבע צירף לכתב ההגנה את פסק הדין בת.ק. (ראשל"צ) 2457/08 מזרחי דורון נ' ברוך דובי, בו חוייב התובע ביום 19/5/09 בהיעדרו לשלם לתובע שם עבור 7 מופעים סכום כולל של 6,968 ₪ כולל הוצאות; פרטי תיק פשיטת הרגל של התובע מאתר הכונס הרישמי, לפיו צו הכנוס ניתן ביום 17/2/10 ובוטל ביום 29/3/15; פירסום מאתר mynet חדרה מיום 25/8/09 לפיו מופע "מלחמת העולמות" יורד מהבמה, והתובע מתבטא שם "הקהל פשוט לא בא" הוא אומר "התגובות של הקהל שצפה במופע הראשון בשוני לא היו נלהבות, ורוב הקהל הגדיר אותו כ'נחמד' וזהו". כן צירף הנתבע לכתב הגנתו את תשובת המבקש לתגובת המשיבה בעיניין בקשה לביטול פסק דין בת.א. (שלום תל אביב יפו) 8160/08 התזמורת הקאמרית הישראלית נ' דב ברוך.

כך גם בתביעה נגד פורטוגלי מאשר התובע כי "כתוצאה מהפרת החוזה והחזרה מהבטחה לערבות מצד "קסטל" נקלע התובע לגירעון תקציבי משמעותי.

...

אני מקבלת את טענת הנתבע לקושי בהתגוננות, בהתחשב בכך שהתביעה נגד עיתון מעריב, עוכבה בתיק הקודם עקב כניסתו להליכי פירוק, ומאחר והוא אינו עובד עוד באותו מקום עבודה, ואין לו גישה למחשב ולחומרים, שסייעו לו בעבודתו שם. העובדה שהתובע לא שילם את ההוצאות בתיק הקודם, והמתין עד לסיום הליכי פשיטת הרגל שלו לצורך הגשת התביעה מחדש, אף כי הותר לו לנהלה לפני כן, מצטרפת למראית עין של ניצול ההליך השיפוטי ושיהוי משמעותי.

הנתבע זוכה גם להגנת תום הלב "העיתונות האחראית", שבאה לידי ביטוי בדנ"א 2121/12 פלוני נ' אילנה דיין, 18.9.2014, פורסם בנבו, שם נקבע (סעיף 81, עמ' 48): "סיכומו של דבר, סבור אני כי ראוי להכיר, באופן עקרוני, בקיומה של חובה לפרסם פרסומים בעלי אופי עיתונאי. חובה זו היא אחת מן החובות עליהן חל סעיף 15(2) לחוק ואשר מילויין בתום לב עשוי להקים הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע. התנאי המרכזי לקיומה של חובה כאמור הוא כי קיים עניין ציבורי משמעותי בפרסום. דרישה זו עשויה להתמלא אף מקום שהפרסום נעשה בידי מי שאינו עיתונאי במקצועו ומכאן שאין מדובר בחובה המיוחדת רק לעיתונאים. האדן השני עליו בנויה ההגנה הנדונה הוא דרישת תום הלב, על היבטיה הסובייקטיביים והאובייקטיביים. משמעויותיה של דרישה זו הן כי הפרסום ייעשה בשל אותה חובה וללא כוונת זדון, וכי חובת הפרסום מולאה בהתאם לסטנדרט של עיתונאות אחראית, זהירה והוגנת. יש לקוות כי בדרך זו ניתן יהיה לשמר את חופש הביטוי ואת פועלה של העיתונות החופשית, תוך הימנעות מחיזוק יתר של כוחה של האחרונה וניצולה לרעה של ההגנה. הגבלת תחולתה של ההגנה רק למקרים שיעמדו בסייגים האמורים נחוצה הן מטעמים של טובת הפרט הן מטעמים של טובת הציבור. תכליתה של ההגנה אינה להעניק חסינות לעיתונות חובבנית, פזיזה ושלוחת רסן. הדברים נכונים במיוחד כיום, עם התפתחותה של עיתונות מסוגים חדשים באמצעות האינטרנט. מטרתה של ההגנה היא לאפשר את מרחב הפעולה הדרוש לשם הגשמת העקרונות שביסוד חופש העיתונות והבטחת שיח ציבורי פתוח בנושאים בעלי חשיבות". הנתבע העיד כיצד אימת את הכתבה באמצעים עיתונאיים מקובלים, ריאיין את המופיעים בה, וציטט מפיהם, לא העלה טענות מפי אנשים שלא הזדהו, העביר את תגובת התובע לאחר שמסר לו את תוכן הכתבה דרך היחצ"נית, והעלה את הכתבה כחוות דעתו על התנהלות התובע כאמור בסעיף 15(6) לחוק, וכפי חובתו המקצועית ומכח עניין ציבורי.

אני מסכמת כי התביעה הופרכה בכל טענותיה, ונדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 800 ₪, בהתחשב בעובדה שמדובר בהליך, שהתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות, בישיבה אחת, וקיים ספק בדבר הטעם לאי התייצבות הנתבע לישיבה הקודמת ביום 26/10/15.

משכך, הפרה המשיבה 2 את ההסכם באי התשלום למבקשת בגין אירועים שהיו בתזמורת הקאמרית בהרצליה.

אין חולק שרשויות שונות לא שילמו לאקו"ם כל תשלום בגין האירועים על פי הקריטריון השני למן ההתחלה, למעט אולי עריית הרצליה ששילמה בגין שני מקומות בלבד, וזאת שנים רבות לפני משלוח הדוא"ל. כך היה המצב כבר ממועד חתימת ההסכם, וזאת ללא היתערבות המש"מ. המש"מ הוא עמותה אשר מייצגת את הרשויות המקומיות בישראל ומקדמת את עניינן בפני הכנסת ומול גורמי הממשלה השונים וכן בפני מוסדות וארגונים ממלכתיים וארציים, לרבות בעלי זכויות יוצרים, וכן מנחה ומייעץ מקצועי לרשויות המקומיות בתחומי פעילותן השונים (סעיף 14 בכתב התשובה מטעם המש"מ).

המבקשת ביקשה להוציא צוי מניעה נגד המשיבות או כל מי מטעמן להמנע משימוש כלשהוא ביצירות המוגנות כל עוד לא יקיימו את מחויבויותיהן לפי סעיף 4.1.1 (2) בהסכם וכל עוד לא ידווחו לבקשת כמפורט באותו סעיף ולא יעבירו למבקשת התמלוגים המגיעים לה בגין מופעים כמפורט שם. כאמור בפרק 'הרקע העובדתי' בפסק דין זה, חלה התפתחות מהמועד שבו הוגשה התובענה, שכן בנתיים ביטלה המבקשת את ההסכם עם המשיבים בהודעה בכתב במכתבים מיום 25.5.15 ו- 26.5.15.

...

הבקשה לצו מניעה נגד המשיבים 1 ו- 4, נדחית.

הבקשה לצוות על המשיבות 3-1 להגיש דוחות מיום 15.2.05 עד יום הגשת התובענה, נדחית.

אני סבור, עדיין, שזהו המתווה הנכון שהצדדים צריכים לילך על פיו.