בשנת 1993 קבע הממונה על ההגבלים העיסקיים כי ההסכמים בין חברות הדלק ומפעילי התחנות הכוללים הוראה בדבר בלעדיות ארוכת טווח לחברת הדלק באספקת הדלקים ובקביעת מחירים, כמו ההסכמים הנדונים כאן, הם "הסדרים כובלים".
בין השנים 1995-1998 נעשו הסדרים בין הממונה על ההגבלים העיסקיים ובין חברות הדלק, לפיהם, בין היתר, הוסכם כי קביעתו האמורה לא תחול על תחנות הדלק שהיו קשורות עם חברות הדלק ב"הסכם חכירה מקובל", שהתחנה דנן נכללת ביניהן.
התביעות דנן
התביעה העיקרית שהוגשה על ידי התובעת, עניינה – הפרת ההסכמים שהיו בין הצדדים, כלומר: התשלום המופחת שנעשה באופן חד צדדי על ידי הנתבעים, בתקופה שמחודש אוגוסט 2006 ועד חודש ספטמבר 2009 (אחריו נעשו הסכמים חדשים ביניהם).
כלומר: גם בתביעה העיקרית וגם בתביעה שכנגד יידרש בית המשפט לידון בתוקפם או בבטלותם של ההסכמים שהיו תקפים בין הצדדים, לכל הפחות בהתייחס לתנאים מרכזיים שבהם: הבלעדיות שהיתה לתובעת למכירת מוצרי הדלק והבלעדיות שהיתה לה לקביעת מחירי המוצרים, ובשתיהן תידונה טענות הנתבעים באשר לקיומו של הסדר כובל, קיומם של תנאים מקפחים וטענת האפליה.
...
אמנם, שתי התביעות מתייחסות לתקופות שונות, תוך פער זמנים גדול ביניהם, ולעיתים פער זה יכול להוביל למסקנה שאין מדובר בנושא אחד או באותן נסיבות, כדברי המלומד חבקין בספרו (עמ' 119-120), אולם זאת, כאשר מלכתחילה הקשר הנושאי או קשר הנסיבות שבין שתי התביעות הוא רופף כענין שנדון בפסק דין גד הנ"ל (המובא על ידי חבקין כאסמכתא לדבריו, ה"ש 37).
למרות מסקנתי זו אני סבור, שהנתבעים אינם ראויים לפסיקת הוצאות לטובתם, כאשר נהגו בשיהוי מרובה בהגשת תביעתם שכנגד, ודי בכך שתביעתם זו לא סולקה על הסף.
תוצאה
הבקשה נדחית.
