אין לטענות אלה כל תימוכין בפסק הדין הנ"ל. אותו מקרה עסק בהפרת הסכם מסחרי בין חברות ולא בהפרת הסכם מכר מקרקעין, וממילא אין בו כל היתייחסות לאופן שבו יש לחשב את הנזק שניגרם לרוכש מקרקעין כתוצאה מהפרה מצדו של המוכר.
לפיכך נקבע בפסק הדין הנ"ל כי "הכלל במקרים כאלה [שבהם שילם הקונה מראש – מ"ת] הוא שיש לחשב את דמי הנזק של הקונה בשל אי־מסירת הסחורה לפי ההבדל שבין מחירה כפי שנקבע בחוזה לבין מחירה בזמן בירור התביעה". לכן, לגבי העניין שנידון שם נקבע כי על אף שהסכם המכר הופר בשנת 1953, המפר ישלם פיצויים לפי ערך הקרקע בזמן בירור התביעה, עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1963.
באותו מקרה נכרת הסכם בין המשיבים לחברה קבלנית – המערערת, ובהמשך הודיעה המערערת למשיבים שבהעדר ביקוש לדירות, הפרויקט מוקפא, והמשיבים התבקשו להגיע למשרדי המערערת "לביטול ההיתקשרות ולקבלת סכום ההפקדה בתוספת פיצוי כמקובל". בית המשפט העליון דחה את טענת המערערת כי המשיבים לא פעלו בתום לב, וקבע (בעמ' 82) כי "הם לא היו חייבים ליטול חזרה את דמי הקדימה, כל עוד עמדו על זכותם לאכיפת החוזה". באותו מקרה נקבע שבנסיבות העניין אין להורות על אכיפת ההסכם, אך יש לפסוק למשיבים פצויי קיום לפי ערכי הדירות ביום מתן פסק הדין.
...
הנתבעות ישלמו לתובעת בגין הפסד עליית ערך הנכס את ההפרש בין 4,400,000 ₪ לסך 1,930,000 ₪, קרי סך של 2,470,000 ₪, בהפחתת סך הפירות אשר נצבר, אם בכלל, על כספי הנאמנות (בסך של 1,930,000 ₪) מיום הפקדתם ועד למועד השבתם לידי התובעת בפועל.
כמו כן ישלמו הנתבעות לתובעת פיצוי בגין אובדן דמי שכירות בסך של 410,539 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת תביעה זו ועד מועד התשלום בפועל; ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 50,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום עד מועד התשלום בפועל.
לפיכך, עבור ההליך דנן בלבד, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 72,500 ₪ בגין הוצאות משפט (כולל שכר טרחת מומחה), וסך נוסף של 65,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. סכומים אלה ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום עד מועד התשלום בפועל.
