תביעת הפרשי הצמדה וריבית בגין סכומי פיצוי נומינליים

ריבית והצמדה בגין פיקדון עבור ציוד, שנוכה מהשכר והוחזר בערכו הנומינלי בלבד.

עקרי ההסכם פורטו בהחלטה מיום 24/9/17 ויפורטו להלן: הוסכם כי הנתבעת תשלם סך 4,000 ₪ בגין עילת ריבית והצמדה בגין פיקדון (להלן – סכום הפשרה).

." (ענין תנובה, פיסקה 46). שנית, מתקיימת דרישת המחוקק בסעיף 20 (א)(3) לפיה סכום הפצוי הכולל ניתן לחישוב מדויק.

לאור כל האמור לעיל, מצאנו כי ההסדר שאליו הגיעו הצדדים ביחס לרכיב התביעה שעניינו הפרישי הצמדה וריבית בגין פיקדון, הוא הסדר ראוי ונכון בנסיבות העניין.

...

לאור כל האמור לעיל, מצאנו כי ההסדר שאליו הגיעו הצדדים ביחס לרכיב התביעה שעניינו הפרשי הצמדה וריבית בגין פקדון, הוא הסדר ראוי ונכון בנסיבות העניין.

לאור האמור, אנו מאשרים את הסכם הפשרה בעילת הפרשי הצמדה וריבית בגין פיקדון עבור ציוד, בנוסח שהוגש לתיק.

בשים לב למאמצים שהושקעו בהליך, בערכאות השונות, לכך שהתביעה בסופו של דבר אושרה, לכך שעסקינן בהליך ייצוגי שבו נטל על עצמו המבקש ובא כוחו סיכון, לסכומים שנפסקו למבקש ובא כוחו במסגרת החלטת האישור, אנו קובעים כי הנתבעת תישא בתגמול למבקש בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.

לאור הערעור התלוי ועומד בעניין רכיב התביעה הנוסף, אני מורה על עיכוב הליכים בתיק.

לסכום הפצוי יש להוסיף הפרישי הצמדה וריבית משנת 2012, ולחלופין 6% משווי הקרקע בכל שנה, החל משנת 2013 ועד התשלום בפועל.

בנוסף יש להוסיף לטענתם הפרישי הצמדה וריבית בגין הסכום הלא שנוי במחלוקת מיום תפיסת החזקה במקרקעין, ולמצער מיום הגשת התביעה (סעיפים 6-7 לכתב התביעה).

הוא הביא את עקרי דבריו של כב' השופט חשין בע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח הרב פנחס דוד הורוביץ, פ"ד נא(5) 23 (1997) (להלן: עניין הורוביץ), לפיהם בעקבות חקיקת החוק המתקן, בפניי הנפקע בזמנים הרלוואנטיים לתביעה שלפנינו עומדת אפשרות בחירה מבין שלושה מסלולי פיצויים: פצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודת הקרקעות בצרוף פצויי פירות נומינליים בדמות "דמי חכירה אבודים" לפי סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות ממועד תפיסת החזקה ועד לתשלום פצויי הקרן.

...

ואולם, אין ספק, שבחלק מהמקרים, השיעור הוא 6%, והמונופול של המינהל, המחכיר ב- 5% אינו קובע את המחיר על שיעור זה. בעדותו, שכנע אותי השמאי רוגובין, שאולי טעיתי בדברים שקבעתי בה"פ (חי') 45926-01-11 עבאס נ' רשות הפיתוח (טרם פורסם, מיום 5.3.12), אז אמרתי: "אני מקבל את דעתו של השמאי רוגובין, ששיעור של שישה אחוזים משווי המקרקעין, המוזכר בסעיף 13, מהווה רק חסם עליון לשיעור דמי החכירה, ואין הכרח ששיעור דמי החכירה יעמוד על שיעור זה. אמנם, לא ניתן להתייחס לגובה דמי החכירה אותם גובה המינהל כעסקה חופשית ורצונית, אבל בפועל, כאשר המינהל מציע קרקעות תמורת דמי חכירה של 5% לשנה, הדבר משפיע על השוק, ואף קונה לא יהיה מוכן לתת יותר מאשר 5% משווי הקרקע, כאשר יש לו אפשרות חילופית זולה יותר. על כן, אני קובע שיש לחשב את דמי החכירה לפי שיעור של 5% לשנה משווי המקרקעין." בנסיבות המקרה שבפני, לא מצאתי מדוע אין לחשב את דמי החכירה האבודים לפי שיעור של 6% משווי המקרקעין בכל שנה, כפי שנעשה במקרים אחרים, לפי עדות מר רוגובין, וכך אני קובע.

לאור כל האמור לעיל, חישוב שווי המקרקעין לצורך חישוב אובדן דמי חכירה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות, הוא כדלקמן: שנה שווי דונם חקלאי בלבד ב -$ שווי בש"ח חלקה 32 (446 מתוך 7,136 מ"ר) חלקה 65 (7010 מ"ר) חלקה 97 1,701 מתוך 4,536 מ"ר) 1986 5,000 7,498 6,625 105,047 32,436 1987 5,000 7,432 6,566 104,122 32,151 1988 5,500 8,462 7,476 118,553 36,607 1989 5,500 9,268 8,188 129,845 40,093 1990 6,000 11,778 10,406 165,010 50,952 1991 6,000 12,288 10,856 172,155 53,158 1992 6,500 14,840 13,111 207,908 64,198 1993 6,500 17,966 15,873 251,704 77,721 1994 7,000 20,902 18,467 292,837 90,422 1995 7,000 21,126 18,665 295,975 91,391 1996 7,500 23,513 20,776 329,447 101,728 1997 7,500 24,383 21,542 341,606 105,480 1998 8,000 28,288 24,992 396,315 122,374 1999 8,000 33,280 29,403 466,253 143,969 2000 8,500 35,301 31,188 494,567 152,712 2001 8,500 34,349 30,347 481,229 148,594 2002 9,000 39,744 35,114 556,813 171,933 2003 9,000 42,633 37,666 597,288 184,430 2004 10,000 43,790 38,688 613,498 189,435 2005 11,000 47,388 41,867 663,905 205,000 2006 12,000 55,236 48,801 773,856 238,951 2007 12,000 48,000 42,408 672,480 207,648 2008 12,000 46,200 40,817 647,262 199,862 2009 12,000 43,200 38,167 605,232 186,883 2010 13,000 47,385 41,865 663,837 204,988 2011 14,000 52,500 46,384 735,525 227,115 2012 14,000 54,320 47,992 761,023 234,988 2013 15,000 54,750 48,372 767,048 236,848 סה"כ 782,622 ש"ח 12,410,340 ₪ 3,832,067 ₪ 6% מצירוף השווי של המקרקעין הוא 1,021,502 ₪, ומכיוון שלתובעים 24/56 מהזכויות, הם זכאים לתקופה שעד סוף 2013 לסך 437,787 ₪.

הנתבעת תשלם איפוא לתובעים באמצעות בא כוחם, סך 437,787 ₪, בצירוף הוצאות המשפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסך 64,900 ₪.

על פי הערכת השמאי מטעמם, מר פהים מח'ול (להלן: השמאי מח'ול), שומת הפיצויים היא בסך של 143,000 ₪ לדונם בערכים נומינליים, כלומר פיצוי כולל בסך של 1,309,451 ₪.

לסכום הפצוי יש להוסיף הפרישי הצמדה וריבית משנת 2012, ולחלופין 6% משווי הקרקע בכל שנה, החל משנת 2013 ועד התשלום בפועל.

בנוסף יש להוסיף לטענתם הפרישי הצמדה וריבית בגין הסכום הלא שנוי במחלוקת מיום תפיסת החזקה במקרקעין, ולמצער מיום הגשת התביעה (סעיפים 6-7 לכתב התביעה).

...

אחזור על דברים שציינתי בת"א (חי') עבאד נ' מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (31.8.2016): "השחקן הראשי בשוק המקרקעין, האחראי למרבית עסקאות החכירה המתבצעות בישראל היא רשות מקרקעי ישראל. לפי הראיות שבפני, במקרה של פלישה היא דורשת וגובה דמי שימוש ראויים לפי 6% משווי הקרקע. משמע, הרשות סבורה שאלה הם דמי השימוש הראויים, שהרי אין לה שום זכות שבדין להעניש את הפולש ולגבות מינו יותר מאשר דמי שימוש ראויים. העובדה שהרשות מסכימה להחכיר בהסכם לפי 5% משווי המקרקעין אינה אומרת שאלו אינם דמי השימוש הראויים, אלא שזו הסכמת הרשות למרות שדמי השימוש הראויים גבוהים יותר. יש להסיק מכך הודאה של הרשות, היא הנתבעת בפני, שיש לשום את דמי החכירה האבודים לפי 6%. אפילו לא נפרש את מעשיה כהודאה, יש לפסוק לפי 6% מכוח הערכת השימוש המיטבי, שיניב את הערך הגבוה ביותר, ומשנמצא שיש בשוק עסקאות לפי 6%, אני קובע שיעור זה כשיעור דמי החכירה האבודים משווי הקרקע בכל שנה".   על כך יש להוסיף את האמור בע"א 4299/15 אסדי נ' מדינת ישראל (ניתן 8.12.16) לפיו יש לגזור דמי חכירה אבודים בשיעור 6% משווי המקרקעין המופקעים, שאושר גם בדנ"א 10038/16 מדינת ישראל נ' אסדי.

על פי כל האמור לעיל, יחושבו דמי החכירה האבודים בשיעור של 6% משווי המקרקעין, כדלקמן: דונם ראשון למגורים – על פי חוות דעת מומחה בית המשפט, אובדן דמי חכירה לדונם מגורים ראשון בחלקה 19145/32 מ-1986 עד מחצית 2021 הוא 321,708 ₪.

סיכום   על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים 1,590,470 ₪, ועוד אגרת בית המשפט, ועוד תשלומי מומחי בית המשפט שנשאו בהם התובעים, ועוד שכר טרחת עורך דין כולל מע"מ בסך 117,000 ₪, כשהם צמודים ונושאים ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה.

לפני בקשת התובעים לתיקון פסק דין בהתאם לסעיף 81 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, וזאת כדלקמן: לחייב את הנתבעים לשלם הצמדה וריבית לסכום הפצוי שנפסק בגין התקופה שממועד הגשת התביעה ועד למועד פסק הדין או לחילופין, ממועד מתן חוות דעת המומחים ועד למועד פסק הדין, ובנוסף לחייב את הנתבעים לשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד באופן יחסי לעלות חזוק האבנים שבוצעו על ידיהם.

הוספת רכיב הצמדה וריבית– התובעים טוענים כי סכומי הפצוי בגין התיקונים נפסקו בערכים נומינליים בשל השמטה, וכי יש להוסיף רכיב הצמדה וריבית מהמועד הקובע (מועדים שונים של חוות דעת המומחים) ועד למועד פסק הדין.

אין להוסיף לסעיף זה הצמדה וריבית בגין התקופה שלפני פסק הדין.

סוף דבר, אני מורה על תיקון פסק הדין מיום 19/03/19 כדלקמן: בסוף סעיף 189 ז' יווסף כך: "הסכומים שפורטו בסעיפים קטנים 189 ב' 2 ו-ב' 3 יישאו הפרישי הצמדה וריבית מיום 18.10.15 ועד מועד פסק הדין.

...

נוכח האמור, אני מקבלת באופן עקרוני את טענת התובעים שלפיה השמטת רכיב הצמדה וריבית לסכומי פיצוי היא השמטה טכנית שניתן להורות על תיקונה בהתאם לסעיף 81 בחוק בתי המשפט.

סוף דבר, אני מורה על תיקון פסק הדין מיום 19/03/19 כדלקמן: בסוף סעיף 189 ז' יווסף כך: "הסכומים שפורטו בסעיפים קטנים 189 ב' 2 ו-ב' 3 יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.10.15 ועד מועד פסק הדין.

ממשיך ב"כ הנתבעות וטוען, כי התובעת היתה באי-כושר עבודה מלא ממועד התאונה ועד לסוף חודש אפריל 2001, דהיינו, לתקופה של כשבעה חודשים, ולכן יש לפצותה עבור תקופה זו בסכום של 20,000 ₪, לאחר הפרשי ריבית והצמדה.

בה בעת העיקרון של החזרת המצב לקדמותו חולש גם על ראש נזק זה ועל-כן הוא מחייב פיצוי הולם בגינו" בע"א 180/88 יצחק עוזרי נ' ראובן שרופי, (מיום 31.12.88), נדון המדד לקביעת שיעור הפצוי בגין כאב וסבל, וכך נאמר, בעמ' 2 לפסק – הדין: "שבתביעות לפי פקודת הנזיקין יש לקבוע את שיעור הפיצויים על נזק לא ממוני בהיתחשב בכל נסיבות המקרה האינדיבידואלי הנידון בפני בית המשפט, כשבית המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל בנסיבות המקרה המיוחדות, בהיתחשב במהות הפגיעה, שעור הנכות, הטפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלה הצפויים לו בעתיד, וכלל הנסיבות הרלונטיות האחרות. המדובר בפיצויים בדרך אמדן בהיתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, הבאים לענות על הנזק הלא ממוני שניגרם בפועל" נוכח כל המפורט לעיל, ובשים לב לשעור נכותה הצמיתה של התובעת, מגבלותיה, גילה הצעיר של התובעת במועד ארוע התאונה (22), הסבל שחוותה התובעת, והטיפולים הרבים שנזקקה להם כעולה מחוות דעתו של המומחה הרפואי, ושאר המסמכים הרפואיים שהוגשו, אני סבור שנכון יהיה לפסוק לזכות התובעת פיצוי בגין הנזק שאיננו ממוני, בסכום של 45,000 ₪, כשבקביעת הסכום כבר לקחתי בחשבון שראש נזק זה נושא ריבית מיום הווצרות עילת התביעה.

סה"כ דמי הפגיעה וקיצבת הנכות הזמנית מסתכמים, בסכום נומינלי של 68,844 ₪ (סעיף 59 בסיכומיו של ב"כ הנתבעות).

...

נ.סכום הנזקים: לאור כל האמור לעיל, סה"כ הפיצוי המגיע לתובעת הוא כדלקמן: הפסד השתכרות לעבר 64,447 ₪ 2.

נ"ב.התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכום של 247,241 ₪, בתוספת 20% שכ"ט עו"ד ומע"מ על שכר הטירחה (המסתכמים ב-57,112 ₪), החזר אגרת המשפט שהתובעת נשאה בה בסכום של 1,000 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 1.7.04 עד היום), החזר שכרו של פרופ' ד. ירניצקי בגין חוות דעתו בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד התשלום לרופא עד היום (לפי קבלה), ובצרוף חלקה של התובעת בשכרו של פרופ' ע. אברמסקי: 2,960 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 29.5.06 עד היום.

בשים לב לסכום הפיצוי כפי שנפסק, אני מורה שעל תשלום יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין הליך זה, במישרין לקופת בית המשפט, יחולו הוראותיו של סעיף 5 (ג) של תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.