תביעת הפרשי דמי לידה בשל שיהוי

הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים, פד"י נז(5) 433, עמ' 446 - 449).

נוסף על הפרישי השכר, התחשיב יתייחס גם לכספים שכל תובע היה אמור לקבל בגין הפרשות לקרן הישתלמות, הפרשות לפנסיה (גמל ופיצויים), הפרשים בגין רכיב שעות נוספות, הפרשים בגין רכיב תוספת כוננות ודמי לידה - הפרשים אלו יחושבו לפי הפער בין מה ששולם בפועל בגין רכיבים אלו לבין הכספים שהיו אמורים לקבל אילו היו התובעים נקלטים ברמת שכר המקבילה לדרגות 39 – 41 מח"ר (ולא ברמת השכר שבה נקלטו בפועל), כל זאת ביחס לתקופה בגינה הוגשה התביעה.

...

סוף דבר בית הדין ניסה להביא את הצדדים לפשרה שכן סבר כי היה ראוי שתיק מעין זה ייפתר בהסכמה אולם למרבה הצער הדבר לא צלח.

התביעה מתקבלת בחלקה.

נוכח התנהלותה הדיונית של המדינה בתיק דנן ובכלל זה שבהתנהלותה הדיונית גרמה להתמשכות ההליכים ועינוי דין לתובעים אנו קובעים כי המדינה תישא בשכר טרחת ב"כ התובעים בסך של 3,000 ₪ שישולמו לכל תובע לחוד וכן 1,000 ₪ הוצאות משפט לכל תובע.

נוכח כלל האמור קבע בית הדין כי דחיית תביעתה של המשיבה מחמת שהוי מבוטלת, והורה למוסד לערוך חישוב של דמי הלידה על יסוד כלל הכנסות המשיבה ולפעול לתשלום הפרשים בהתאם.

...

מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לרבות הניתוח המשפטי העומד ביסודה, לפיה תביעתה של המשיבה לדמי לידה שהוגשה כתביעה יזומה על ידי המוסד לביטוח לאומי הוגשה במועד, בעת שכל הכנסותיה של המשיבה, בין כעצמאית ובין כשכירה, היו ידועות ומדווחות כדין למוסד.

דומה, שמבחינת הוראות הדין לפחות, ומהות התביעה לדמי לידה ותכליתה, אין המשיבה מחזיקה בכספים אלה "שלא כדין". על האמור אך נוסיף, כי מקובלת עלינו ההבחנה כפי שהצביע עליה בית הדין האזורי בין נסיבות המקרה כפי שנדונו בפרשת ברש, לבין המקרה שלפנינו, וכך בלשונו של בית הדין האזורי: "מצאנו לנכון לאבחן מקרה זה מפסק הדין בעניין מריאנה ברש, שם, קבע בית הדין הארצי כי פנייה לתשלום הפרשי דמי לידה עונה להגדרת "תביעה" ומכאן שחל לגביה סעיף 296 לחוק ואין לראותה כחלק בלתי נפרד מהתביעה המקורית.

סיכומם של דברים לאור כלל האמור לעיל, הערעור נדחה.

ביום 5.5.20 הגישו הצדדים הודעה ובקשה מוסכמת לפיה אין ביניהם מחלוקות עובדתיות פרט לשאלה - האם יש להביא בחשבון הכנסות מבזק בגין חודש ספטמבר 2016 בחישוב גובה דמי הלידה אף שלא היו הכנסות בפועל בגין חודש זה. הצדדים שמרו על טענותיהם, לרבות טענת ההתיישנות או שהוי של הנתבע.

לא מדובר בהפסקת עבודה או צימצום משרה כי אם בחופשת קיץ במהלכה לא מוזמנת התובעת ליתן שירותיה באופן זמני וללא שהדבר תלוי בה. סוף דבר התביעה מתקבלת במובן זה שהתובעת זכאית לתשלום הפרישי דמי לידה בגין הכנסותיה מעבודתה בבזק בחודש ספטמבר 2016.

...

דיון והכרעה בראשית הדברים נציין כבר עתה כי אין בידי לקבל את טענת השיהוי שהעלה הנתבע.

לא מדובר בהפסקת עבודה או צמצום משרה כי אם בחופשת קיץ במהלכה לא מוזמנת התובעת ליתן שירותיה באופן זמני וללא שהדבר תלוי בה. סוף דבר התביעה מתקבלת במובן זה שהתובעת זכאית לתשלום הפרשי דמי לידה בגין הכנסותיה מעבודתה בבזק בחודש ספטמבר 2016.

בפנינו תביעתה של גב' מוריה אוריין (להלן – התובעת) לבטל החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) מיום 17.9.2018 הדוחה את תביעתה לתשלום הפרישי דמי לידה בגין הכנסתה כעובדת שכירה ולהורות לנתבע לשלם לה הפרשים אלו.

בפס"ד איילת כהן נקבע כי תשלום דמי הלידה בגין הכנסות המבוטחת מעבודתה כעצמאית ביוזמת הנתבע "עצרה את מירוץ הזמן הקבוע בסעיף 296 לחוק בעבור גמלת דמי לידה לתובעת, ללא איבחנה בין סוגי ההכנסות השונות. לאבחנה בין סוגי ההכנסות ישנה רלוואנטיות כפי שציינו לבחינת "תקופת האכשרה" לעניין תנאי הזכאות לדמי הלידה ולכל היותר לעניין אופן ובסיס חישוב שיעור דמי הלידה, אולם לא לעניין סעיף השהוי.

...

בנוסף, בעלה של התובעת הצהיר כי "ממש לאחרונה התקבל מהנתבע מסמך בו הנתבע מבקש שאנו נחזיר חלק מדמי הלידה ששולמו בגין הכנסותיה של אשתי כעצמאית, כי הנתבע טוען ששולם מעט בייתר. אם כן, מבחינת הנתבע עדיין הנושא לא סגור ולא סופי, ומדוע לא ישלם הנתבע את המגיע בגין השכר כשכירה?" (ס' 18 לתצהירו).

אנו סבורים כי בנסיבות הענין היה על הנתבע להיעתר לבקשת התובעת ולדון בתביעתה האישית לגופא.

סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן שהחלטת הנתבע נשוא מכתבו מיום 17.9.2018 נדחית והנתבע ישלם לתובעת הפרשי דמי לידה בגין עבודתה כשכירה בהתאם לתביעתה האישית.

בעיניין ע"ע (ארצי) 677/08 מריאנה ברש נ' המל"ל (מיום 14/6/09) נקבע: "... התביעה להפרשי דמי לידה אינה תביעה "למענק או לגימלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסויימת" אלא תביעה לתשלום עיתי לתקופה מוגבלת .

התובעת מפנה לפסק דין בל (נצרת) 25626-02-13 (מיום 18/6/14) בו נאמר שדי בכך שהוגשה תביעה לדמי לידה בגין עבודה כשכירה, כדי שהנתבע יבחן את מלוא ההכנסות של התובעת, כולל הכנסות כעצמאית.

עוד מפנה לפסק הדין העירעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל - עבל (ארצי) 22345-08-14 המל"ל נ' איילת כהן (מיום 28/3/17) בו נקבע: "לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת העירעור הגענו לכלל מסקנה כי דין העירעור להדחות. מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האיזורי לרבות הניתוח המשפטי העומד ביסודה, לפיה תביעתה של המשיבה לדמי לידה שהוגשה כתביעה יזומה על ידי המוסד לבטוח לאומי הוגשה במועד, בעת שכל הכנסותיה של המשיבה, בין כעצמאית ובין כשכירה, היו ידועות ומדווחות כדין למוסד. משהתביעה הוגשה במועד, ומבלי שהמוסד הבהיר באופן סדור ומפורש מה מהותה, ממילא לא היה מקום לדחותה על יסוד הוראת סעיף 296 (ב) לחוק הביטוח הלאומי מפאת מועד הגשתה, ככל שהיא התייחסה להכנסות המשיבה כשכירה. על האמור נוסיף עוד אך הדגשים אחדים". נטען כי יש לראות בהגשת התביעה החדשה כבקשה לתיקון התשלום ולא כתביעה נפרדת ולכן אין להחיל את הוראות השהוי.

...

בנוסף, בנסיבות דכאן, אני קובעת כי המוסד לבטוח לאומי מנוע מלטעון לשיהוי, נוסח הנסיבות המיוחדות.

במקרה שבפנינו, אני סבורה כי לאור האמור, לא היה מקום לדחות את התביעה מחמת שיהוי.

סוף דבר, התביעה מתקבלת.