התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.
מדובר בתביעת תיחלוף (שבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנידון.
יצוין בהקשר זה, שלקראת סוף עדותו של נהג האוטובוס הוא העלה השערה כי הסיבה שבגינה התנגשו שני הרכבים נעוצה בכך שהפרטית בכל זאת הייתה בנסיעה בזמן התאונה ולכן כך נגרמה התאונה, אך השערה זו מלבד היותה ספקולאציה בלתי מבוססת, נוגדת גם בתוכנה הן את מכלול הראיות והן את עדותו של נהג האוטובוס עצמו שהעיד לפי כן שהפרטית הייתה בעמידה.
· מעדות נהג האוטובוס קבלתי את הרושם כי עמידתה של הפרטית בתחנה הייתה למורת רוחו וכנראה שנהג האוטובוס היה תחת הרושם שמחובת הפרטית היה לפנות את הנתיב מיד כשנהג האוטובוס פנה על פי טענתו לנהג הפרטית וכנראה שמורת רוח זו ואולי גם קוצר רוח שנהג האוטובוס פיתח בנסיבות השפיעו עליו כאשר המשיך בנסיעה למרות שראה שהפרטית מפריעה לו להמשך הנסיעה.
...
מן הכלל אל הפרט
לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בנזיקין של נהג האוטובוס לקרות התאונה ביחד עם קביעת אשם תורם כמפורט מעלה.
· ממכלול הנסיבות שוכנעתי כי נהג האוטובוס לא המשיך בנסיעה ישר ללא כל כניסה לתחנה ולאחר מכן שמאלה ביציאה ממנה שכן, אם כך היה, לא תתכן ולא סבירה התנגשות בין שני הרכבים מאחר שקווים מקבילים אינם נפגשים.
סיכום
התביעה מתקבלת באופן חלקי (כמידת אחריות נהג האוטובוס בהפחתת אשם תורם).
