לפנינו תביעת התובע להכיר בארוע מיום 25.8.20 כתאונת עבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, (להלן- החוק הביטוח הלאומי).
התובע טען כי מכיוון שבמועד התאונה לא היה לאופנוע ביטוח בתוקף הוא ונטלי חששו מההשלכות ולכן לא דיווחו על התאונה לרופאת מישפחה, אלא מסרו כי מדובר בנפילה במדריגות[footnoteRef:4].
כך, גם בהפניה לאורטופד מיום 12.3.21 מאת ד"ר דנה מונבז, רופאת מישפחה בישוב נהורה בו עבר התובע להתגורר, אין היתייחסות לתאונת העבודה, לצד הרישום כי התובע "סובל מכאבים בשורש כף יד שמאל, מזה כחצי שנה, התחיל לאחר נפילה וכעת שוב חבלה והחמרה בכאב".
כמו כן, גם בסיכום ביקור מיום 29.4.21 מאת האורתופד ד"ר חסין אבו מאדי, אין היתייחסות לחבלה בתאונה, אלא תאור כאבים במשך 8 חודשים.
עיון בהתכתבות עם עופר מלמד כי בשעה 06:59 שלח התובע הודעה למעסיקו:"בוקר טוב החלקתי עם האופנוע על עפר שנשפך על הכביש אני חוזר לבית". מדובר בהודעה שתומכת בגירסת התובע לקרות התאונה.
...
בחנו את גרסתו בראיות שהוצגו לפנינו – כפי שפירטנו לעיל, מצאנו קשיים בגרסתו ביחס למידע שעלה מהמסמכים הרפואיים לרבות ביחס למועד בו פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי, ביחס למפורט במסמכים הרפואיים בהם אין איזכור לתאונת דרכים או תאונת עבודה אלא אך לאחר כשנה בתעודה הראשונה לנפגע בעבודה.
משהנטל להוכיח כי ארעה לו תאונה בדרך לעבודה מצוי על כתפיו, לאור המקובץ, מצאנו כי לא הרים את הנטל.
לאור האמור – התביעה נדחית.