תביעת הכרה בתאונת דרכים כתאונת עבודה בדרך מהעבודה לבית

סגן הנשיאה אילן איטח ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (השופטת (כתוארה אז) יפה שטיין; ב"ל 32748-07-17) שבו התקבלה תביעת המשיב להכיר בתאונת דרכים שארעה לו ביום 15.8.16 כתאונת עבודה.

] "כבר בראשית דרכם של בתי-הדין לביטוח לאומי גובשה העמדה השיפוטית הגורסת כי יש ליתן פירוש מצמצם לסעיף הנידון, באשר הוא בגדר 'חריג' המרחיב את ביטוח נפגעי-עבודה כנגד סיכונים שמניבה העבודה, ומחילו, בדרך פיקציה, גם על סכוני-דרכים (ראה הפתיח לסעיף הקובע: 'רואים תאונת עבודה אף אם'). אי לזאת נקבע כי אין ל'הרחיב' את 'ההרחבה' מעבר לגבולותיה הדווקניים, הגם שבחוק סוצאלי עסקינן המתפרש באורח ליבראלי." דברים אלה נכונים, בשינויים המחויבים, גם לעניין ההרחבה בסעיף 80(4) לחוק.

] בפסיקה שדנה בתאונות בדרך מהמעון לעבודה ומהעבודה למעון (סעיף 80(1) לחוק) נקבע כי "מטרת או כוונת הנסיעה היא אבן הבוחן המרכזית לבחינת הכרה בתאונה שאירעה במהלך נסיעה תאונה בעבודה"[footnoteRef:23].

...

] עיקר טענות המשיב התבססו על מדיניות המעסיק, אולם בעניין זה מקובלת עלינו עמדת המוסד.

מן הכלל אל הפרט גם מבלי להדרש לשאלה האם הפסקת האוכל בקמפוס גבעת רם עונה על דרישות הסעיף לכך שההפסקה "נקבעה על דעת המעביד"[footnoteRef:27] ואף אם נניח כי אכן כך הוא, אנו סבורים כי בנסיבות המקרה הקונקרטי תאונת המשיב אינה נכנסת בגדרי סעיף 80(4) לחוק.

להשלמת התמונה נציין שאיננו סבורים כי התאונה באה בגדרו של המבחן הרגיל של "תוך כדי ועקב העבודה". סוף דבר – הערעור מתקבל.

בזיקה לאמור, התובע הגיש לנתבע תביעה כדי שיכיר בתאונת הדרכים שאירעה לו כתאונת עבודה.

תמצית טענות התובע התובע טען בכתב התביעה כי ביום 23.11.18, בשעה 6:00 או בסמוך לכך, הוא יצא ממקום עבודתו, ובדרך חזרה ממקום העבודה לביתו היה מעורב בתאונת דרכים בכביש 4 בצומת רעננה.

השאלה שבמחלוקת האם ניתן לראות בבית הוריו של התובע כמעונו? וכפועל יוצא, האם תאונת הדרכים מיום 23.11.18 ארעה במהלך נסיעתו של התובע מעבודתו למעונו? המסגרת הנורמאטיבית בהתאם לסעיף 79 לחוק, תאונת עבודה לעובד שכיר, הנה "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". הגדרת תאונת עבודה לעיל, אינה כוללת במובהק תאונות שארעו לעובד בדרך אל עבודתו וממנה ולפיכך, על מנת לכלול בגדרה גם תחום זה של הגעה/חזרה לעבודה וממנה, נקבע בסעיף 80(1) לחוק כי: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -

...

שוכנענו אפוא, כי ביתו של התובע בנעורה הוא ה"בית" שלו, הוא "ארמונו" להבדיל מהדירה השכורה במרכז שם רק לן מפאת המרחק בין מקום העבודה לנעורה, מרכז חייו הקבוע היה בנעורה, שם התנהלו חיי החברה שלו, שם עמד ביתו בבנייה, שם כתובתו הקבועה, שם בני משפחתו ולשם חזר בכל הזדמנות שבה לא עבד.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת, במובן זה שאנו קובעים כי יש להכיר בתאונה מיום 23.11.18 כתאונת עבודה.

בנסיבות העניין ובשים לב להליכים שהתקיימו בתיק, הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום, אחרת סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב ב"ל 32498-12-18 לפני: כב' הנשיאה הדס יהלום המערערת אסיל אלטורי ע"י ב"כ: עו"ד אלה ישראלוב-פילוסוף המשיב המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד לירון דגון פסק דין

התובעת הגישה תביעה להכיר בתאונת הדרכים שאירעה לה ביום 14.11.17 כתאונת עבודה כמשמעה בחוק.

סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968 קובע חזקה לפיה תאונה תחשב כתאונת עבודה כל אימת שהיא התרחשה: "תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו.. ועקב נסיעתו או הליכתו זו". יחד עם זאת, קובע סעיף 81 לחוק כי תאונה שארעה בדרך ממקום עבודתו של המבוטח למעונו, לא תיחשב כתאונת עבודה אם חלה הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, שלא למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעסיקו.

...

נוכח כל האמור לעיל, עולה כי המדובר בסטייה של ממש, אשר שוללת את ההכרה באירוע כתאונת עבודה.

אינני מקבלת את טענת התובעת, כי בשל הפגיעה בעקרון השוויון יש לקבל את תביעתה, שעה שהנתבע הכיר בתביעתה של שחר פודים אשר נסעה איתה ברכב.

לאור כל האמור, אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

התביעה נדחית.

התובע, מר אבנר שלומי, הגיש תביעה זו נגד החלטת פקידת התביעות מיום 11.4.21, על פיה נדחתה תביעתו להכיר בתאונת דרכים מיום 29.12.20, שבה נפגע פגיעות גופניות שונות, כ"תאונת עבודה" לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

בחקירתו הבהיר התובע כי "יש הפסקות שכל מנהל לוקח לעצמו. אני לא לוקח הפסקות וכל. יותר חשוב לי להתפלל בזמן אז במשך השנים אני לוקח הפסקה של רבע שעה בשעון חורך זה 12:30 ובשעון קיץ זה 13:30". תביעת התובע נדחתה בנימוק ש"מעיון בפרטי תביעתך ומחקירות שנערכו עולה, כי התאונה הנ"ל ארעה תוך כדי נסיעתך מבית הכנסת לעבודה, בעת שיצאת לענייניך האישיים, ולא בדרך מהעבודה למעונך או ממעונך לעבודה כנדרש עפ"י סעיף 80(1) לחוק.

אדרבא, מסעיף 80(2) לחוק ניתן ללמוד על גישת המחוקק, לתחום ל"סביבתו הקרובה ביותר" של מקום העבודה, הכרה בתאונות שאינן "עקב העבודה". מכך למד בית הדין שהרחבת כסוי הביטוח מפני פגיעה בעבודה לסיכונים שמתממשים שלא "עקב העבודה", אינה יכולה לחול על מקרה כמו זה של התובע, שבו מדובר בתאונה בעת הפסקה לצורך יציאה למקום המרוחק בין חמש לעשר דקות נסיעה ממקום העבודה.

...

בית הדין סבור שמסקנה זו נכונה ביתר שאת בשים לב לשני אלו: (1) שמדובר בדבר חקיקה שקיימת בו התייחסות לתאונה שמתרחשת בהליכה או בנסיעה מהמעון לעבודה או להיפך, אשר במהלכה מבוצעת הפסקה לצורך תפילה – (2) – והיא עיקר – פרשנות של הוראות, שלגביהן נקבע כי הן מרחיבות את תחום הביטוח ויש לפרשן בצמצום (גם נוכח ההשלכות התקציביות של פרשנות כזו), באופן שגוזר גזרה שווה בין הפסקה שמטרתה צורך אנושי ביולוגי – אוניברסלי (תזונה), לבין הפסקה למטרות אנושיות נשגבות יותר (תפלה), אינה מתבקשת ואינה מתיישבת עם מהות ההסדר החקיקתי בו אנו דנים – תחימת הכיסוי הביטוחי לנפגעי עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי).

סוף דבר התביעה נדחית.

לפנינו ערעור המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) על פסק דינו של בית הדין האיזורי נצרת (סגן הנשיא מוסטפא קאסם ונציגי הציבור מר אדהם פלאח וגב' יוכבד מאור; ב"ל 42825-02-22), במסגרתו התקבלה תביעת המשיב להכיר בתאונת דרכים בה נפגע ביום 1.5.20 - תוך כדי נהיגתו במהירות מופרזת - כתאונת עבודה.

ביום 1.5.20, תוך כדי עבודתו ובדרכו להביא סחורה לחנות, עבר תאונת דרכים קשה עת נהג ברכבו הפרטי במהירות מופרזת של כ-170 קמ"ש ופגע (לטענתו בשל רכב שעקף אותו מימין וגרם לו לאבד שליטה) במעקה הבטיחות.

אף לא מצאנו כי יש להקיש לענייננו מהנפסק בעב"ל (ארצי) 21762-12-22 תומר טרומן - המוסד לביטוח לאומי (3.5.23), שעסק במקרה קצוני של תאונה עצמית בדרך מהעבודה (ולא תוך כדי העבודה עצמה) שנגרמה עקב סיכון בלתי סביר בעליל (נהיגה בשיכרות) שנטל על עצמו המבוטח ואינו חלק מסיכוני הדרך.

...

אף לא מצאנו כי יש להקיש לענייננו מהנפסק בעב"ל (ארצי) 21762-12-22 תומר טרומן - המוסד לביטוח לאומי (3.5.23), שעסק במקרה קיצוני של תאונה עצמית בדרך מהעבודה (ולא תוך כדי העבודה עצמה) שנגרמה עקב סיכון בלתי סביר בעליל (נהיגה בשכרות) שנטל על עצמו המבוטח ואינו חלק מסיכוני הדרך.

גם טעם זה מצדיק לטעמנו לדבוק בהלכה הפסוקה, ולפיה כל עוד לא נקבע אחרת בהוראת חוק מפורשת - בעת קביעה אם מבוטח נפגע בעבודתו לא תישקלנה טענות הנוגעות לאשם תורם מצדו.

להסרת ספק, מובן שאין בכל האמור לעיל או בדחיית הערעור כדי להקל מחומרת התנהגותו של המשיב, אשר כפי שציין בית הדין האזורי "עשה שימוש ברכבו בחוסר אחריות משווע ומקומם, שעלול היה להסתיים בקיפוח חיים של אזרחים חפים מפשע. נהיגתו במהירות מופרזת ראויה לכל גינוי והוקעה". סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה.