תביעת הכרה בכיב ברגל כפגיעה בעבודה

זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 2.11.21 (להלן: "הועדה"), אשר קבעה, כי נכותו היציבה המשוקללת של המשיב עומדת על 19%, החל מיום 13.3.21 (להלן: "ההחלטה").

ביום 7.5.14 נפגע המשיב מעגלה בעת הליכה למונית ופגיעתו הוכרה על ידי המערער כפגיעה עבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

הפגימה שהוכרה היא "כיב כרוני בשוק ימין". ועדה רפואית לעררים מיום 21.7.15 קבעה למשיב נכות יציבה בשיעור 0%, החל מיום 1.8.14.

בשנת 2016 הגיש המשיב תביעה להחמרת מצב אשר נתמכה בחוות דעתו של ד"ר אפרים דביר, מומחה לכירורגיה פלאסטית ואסתטית, מיום 9.6.16.

בהחלטתה קבעה הועדה כדלקמן: "הועדה עיינה בפס"ד מיום 19.8.18 ועיינה בשנית בחוו"ד של ד"ר דביר 9.6.19 שכבר הונחה בפניה בבדיקה קודמת. לוועדה אין כל ספק שכל השינויים טרופיים ופיגמנטריים של העור בשתי הרגליים שצויינו, כמו שנראו בבדיקה היום וכן בבדיקה הקודמת קשורים אך ורק לאי ספיקה ורידית כרונית שאינה נרמה כתוצאה מהתאונה והנה דו"צ (כמובן גם בפגיעה משנות 2000).

...

במסגרת כתב התשובה והדיון בערעור טען המשיב, כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

מעיון בחוות הדעת של פרופ' בס מיום 23.2.21 עולה, כי המומחה מטעם המשיב רשם בפרק ה"דיון" כדלקמן (נספח א' לכתב התשובה, ההדגשות הוספו): "השאלה העומדת לדיון ברגל ימין האם השינויים ברגל ימין הם משניים לאי ספיקה ורידית או חבלה עצמה. בשתי בדיקות דופלקס עדכניות של ורידי הרגליים הפענוח בראשון לא מדגים רפלוקס בוורידי המפשעה ובבדיקה השנייה מודגם רפלוקס קל בשכיבה בשתי הרגליים, לדעתי הממצא המעבדתי הזה אינו משמעותי מה גם שבבדיקה ב 2004 לא הודגם רפלוקס מימין ובבדיקה ב 2014 לא הודגם רפלוקס משמאל. רפלוקס כזה באזור המפשעה המופיע פעם כן פעם לא אינו בעל משמעות קלינית. פועל יוצא מכך שהשינוי של השקעות המוסידרין שגורמות לשינוי הצבע ברגל והבצקת הקלה הן קרוב לוודאי משניות לחבלות המעיכה והפצע בשוק ימין. והתרומה של ההפרעה הוורידית הקלה המודגמת לסירוגין במפשעות בלבד, אם היא אמיתית אינה משמעותית. אציין שוב שגם בבדיקה שלי בהאזנה וגם בבדיקה של פרופ' ניטצקי לא נמצא מרכיב משמעותי של אי ספיקה בספנה ואי ספיקה כזו לא תועדה בשום בדיקת מעבדה ובשום בדיקה גופנית. אין מנוס מהמסקנה שהפיגמנטציה כולה היא משנית לחבלות ולא לאי ספיקה ורידית כפי שקבעו בשגגה בביטוח הלאומי." היועץ הכירורגי עולה מצא בבדיקתו סימני הפרגמנטציה וסתזיסדרמטיטיס וקבע, כי הוא מסכים עם מסקנותיו של פרופ' בס בחוות דעתו מיום 23.2.21.

אין המדובר בכפל נכויות, אלא בנכויות שונות לפי סעיפי ליקוי שונים, כאשר ממילא מלאכת קביעת שיעור הנכות והתאמת פריטי הליקוי הם עניינים שברפואה, המסורים באופן בלעדי לוועדה ובהעדר טעות משפטית או חוסר סבירות קיצונית בהחלטת הוועדה – לא מצאתי מקום להתערב בה. סוף דבר על יסוד כל האמור – הערעור נדחה.

המערער ישלם את הוצאות המשיב בסך 1,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

הפגימה שהוכרה היא "כיב כרוני בשוק ימין". ועדה רפואית לעררים מיום 21.7.15 קבעה למשיב נכות יציבה בשיעור 0%, החל מיום 1.8.14.

בהחלטתה קבעה הועדה כדלקמן: "הועדה עיינה בפס"ד מיום 19.8.18 ועיינה בשנית בחוו"ד של ד"ר דביר 9.6.19 שכבר הונחה בפניה בבדיקה קודמת. לועדה אין כל ספק שכל השינויים טרופיים ופיגמנטריים של העור בשתי הרגליים שצויינו, כמו שנראו בבדיקה היום וכן בבדיקה הקודמת קשורים אך ורק לאי ספיקה ורידית כרונית שאינה נגרמה כתוצאה מהתאונה והנה דו"צ (כמובן גם בפגיעה משנות 2000).

בעיניין פסח דוד נקבע כי "קביעה כדין, סופית וחלוטה בדבר קיומו או אי קיומו של קשר סיבתי, בין הפגיעה בעבודה לבין הפגימה לה טוען הנפגע, תהא שרירה וקיימת ואין להופכה עוד". עם זאת הפסיקה הכירה בכך שלא בכל מקום בו התקבלה תביעה לאחוזי נכות בעבר, או נשללה כזו, משמעות הדבר כי מדובר ב"קביעה כדין סופית וחלוטה".

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה, בפסק הדין מושא הבקשה ובתיק בית הדין האזורי נחה דעתי כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.

חוות הדעת שהוועדה קיבלה מיועציה עולות בקנה אחד חוות הדעת מטעם המשיב והן משקפות אמת רפואית אחידה שאין מקום להתערב בה. אשר לטענה בדבר תחולתו של סעיף הליקוי 11(2)(ב) במצב של פגיעה ברגל אחת בלבד – דין הטענה להידחות על הסף, מהטעם שטענה זו לא הועלתה בפני בית הדין האזורי ואין מקום להידרש אליה לראשונה רק בבקשת רשות הערעור.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

מונחת לפנינו תביעה להכרה במחלת הפולינוירופטיה כמחלת מיקצוע או כפגיעה בעבודה מכוח תורת המקרוטראומה כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן- החוק).

אין אפשרות לקבוע באופן וודעי, על תרומת חשיפה לממיסים כאשר מתפתח מחלה של מערכת העצבים, התובע לא נחשף לרמות חשיפה משמעותיים (רחוק מזה) אבל הוא נחשף במשך 22 שנה (אך ניקה את עצמו), אבל יש חשיפה שלא נמדדה שזו שטיפת הידיים ועבודה עם ספוגית ספוגה ממיסים ללא ציוד מגן, יש כאן רשלנות הן של העובד שלא השתמש בציוד מגן שהיה ברשותו, הן של המעביד שלא דאג שהתובע ישתמש בציוד זה. בנסיבות המקרה, ולאור המורכבות של מחלתו מבחינה רפואית, כי יש מעורבות של בעיה אורתופדית אשר תורמת גם חלקה למצבו ובעיית כלי דם של מחלת ורידים שנים רבות ועם כיב ברגל זמן רב (זהום מתמשך), אינני מסוגל לקבוע תרומה של החשיפה על החמרת מצבו של התובע.

...

האם הענקת משקל כלשהו לבדיקות הניטור שבוצעו על ידי המעסיק באופן יזום ביום 29/11/2018 ובפרט בהתחשב בעובדה כי בדיקות אלה בוצעו לראשונה ב- 11/2018, כ- 3 שנים לאחר שהתובע הפסיק את עבודתו מפעל ב – 3/2016? אם כן – מהו המשקל שהענקת להם בעת כתיבת חוות דעתך? ככל שהשבת בחיוב על השאלות הנ"ל – האם הנך סבור שאין מקום להעניק להן משקל כלשהו שכן הן אינן משקפות את תמונת המצב האמיתית עת עבד התובע במפעל? במסגרת עבודתי במרפאה תעסוקתית אנו מקבלים עשרות בדיקות ניטור מנגריות שונות והייתי מופתע במידה והייתי מגלה רמות חשיפה חריגות לחומרים שנבדקו בנגריה (רק צבעי רהיטים יכולים להיות חשופית לרמות גבוהות של החומרים כגון טולואן וכו' כפי שנטען במקרה הנדון.

תמצית טענות הצדדים לטענת התובע יש לקבל את התביעה ולהכיר במחלת הנוירופתיה שממנה הוא סובל כפגיעה בעבודה.

על יסוד כל האמור לעיל, לא מצאתי הצדקה לסטות מחוות דעתם של שני המומחים שמונו על ידי בית הדין.

אשר על כן, התביעה נדחית.

לפנינו תביעתה של גב' מלכה יונגר (להלן- התובעת) להכרה בדליות וכיב ברגליים מהן היא סובלת כפגיעה בעבודה, בהתאם סעיף 79 חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן- חוק ביטוח לאומי), וזאת כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן- הנתבע) מיום 25.07.2018.

...

באשר לתנועה חוזרת ונשנית הנדרשת לצורך ביסוס תשתית לבחינת עילת המיקרוטראומה, הרי כפי שהובא בפסיקה לעיל, מדובר באיבר פנימי ומצאנו שיש צורך בחוות דעת רפואית לצורך בחינת עניין זה. ביחס לכך, נתייחס לפסיקה אליה הפנו הצדדים בסיכומיהם.

אכן, גם בעניינינו, בדומה לענין לסקר, התובעת העידה בחקירתה בנתבע כי התופעות מהן היא סובלת החלו במהלך השנים אולם טענה כי חלה החמרה במצבה לאור תנאי עבודתה, מה שמצדיק אף הוא, לטעמנו, בירור רפואי בדבר מידת ההשפעה של תנאי עבודתה על החמרת מצבה הרפואי.

מהמקובץ עולה כי יש למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי, אף אם על דרך ההחמרה, בין הפגימה ברגליה של התובעת (דליות וכיב) ובין תנאי עבודתה בנסיבות הספציפיות של מקרה זה. עיון בתיק מעלה כי על אף שהוגשה בקשה להזמנת חומר רפואי מטעם הנתבע – הוא לא מצוי בתיק.

התובע נפגע בעבודתו ביום 20.8.19 (להלן – התאונה) והחבלה בשוק רגל ימין הוכרה כתאונת עבודה.

ביום 31.12.19 קבע פקיד התביעות כי הכיר בארוע כתאונת עבודה, וכי הפגימה שהוכרה כתוצאה מהארוע היא "חבלה בשוק רגל ימין". פקיד התביעות דחה את הטענה לפגימות מהסוגים הבאים: חבלה סיבובית בקרסול כף רגל שמאלית, פצע נמקי מזוהם בכף רגל שמאלית, ושבר בראש מסרק 5 בכף רגל שמאלית בנימוק כי פגימות אלה אינן קשורות לארוע.

המומחית סיכמה את עמדתה כך: "השתלשלות האירועים שבסופו של דבר הביאו לכריתת כף רגל שמאל מתחת לברך התחילו לאחר הארוע ב- 20.8.19 בו דיווח התובע על חבלה בזמן העבודה. אלולא החבלה המדוברת, סביר להניח שהתובע לא היה מפתח כיב מזוהם...

...

המומחית סיכמה את עמדתה כך: "השתלשלות האירועים שבסופו של דבר הביאו לכריתת כף רגל שמאל מתחת לברך התחילו לאחר האירוע ב- 20.8.19 בו דיווח התובע על חבלה בזמן העבודה. אילולא החבלה המדוברת, סביר להניח שהתובע לא היה מפתח כיב מזוהם...

לפיכך, לאחר שעיינו בעמדות המומחים, נחה דעתנו שבמהלך האירוע נגרם לתובע פצע שטחי או שפשוף בעור שהתפתח לכדי פצע נימקי שהוביל לקטיעה.

סוף דבר - התביעה מתקבלת ואנו מאמצים את גרסת התובע לפיה באירוע התאונתי מיום 20.8.19 סבל, בין היתר, מחבלה סיבובית בכף רגל שמאל ומפצע שטחי או שפשוף, שהפך לפצע נימקי ומזוהם בתוך מספר שבועות – מה שהוביל לכריתת כף רגל שמאל מתחת לברך.