תביעת הטרדה מינית נגד מרצה ומכללה

בתמצית יתואר, כי בכתב התביעה נטען על ידי התובעת, הגב' גל שרגיל (להלן: "התובעת"), כי בתקופת היותה של התובעת סטודנטית ללימודי משפטים במכללת צפת, הטריד אותה מינית מר פלוני, הנתבע 1 בתביעה (להלן: "פלוני") – שהנו מרצה במכללה.

כנגד הנתבעת 2, שהנה המכללה שבה למדה התובעת (להלן: "המכללה"), נטען על ידי התובעת כי זו כשלה בטיפולה בתלונה שהגישה התובעת כנגד פלוני, והפרה כללים והוראות שונות (סעיפים 40 – 63 לכתב התביעה).

...

התובעת טענה, בתמצית, כי דין הבקשה להיות מסולקת על הסף, שכן פלוני לא תמך את עמדתו בתצהיר.

במקרה שלפנינו, החלטתי שבנדון מיום 26.10.2015 התבססה בעיקרה על העובדה, שפלוני השאיר כאמור לעיל את ההכרעה לשיקול דעתו של בית הדין.

זאת ועוד, נסיבה נוספת שהשתנתה, הינה עצם העובדה שבניגוד למצב העובדתי ששרר בעת מתן החלטתי מיום 26.10.2015, עתה החליט פלוני להגיש בקשה, שהינה דומה לבקשה המונחת כעת בפניי, וזאת בהליך האזרחי – "... להורות על חסיון שמו... ועל שמותיהם של העדים מטעמו". ביחס לטענות הצדדים בעניין זה, כאשר התובעת טוענת כי הבקשה בהליך דשם, הסיכוי שלה להתקבל הינו "קלוש עד אפסי", הרי שאין בדעתי להכריע בסוגיה זו, שכן ההכרעה בה מטבע הדברים מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט השלום בתל-אביב.

הנה כי כן, ולסיכום, משעה שהכלל בתביעות לפי החוק למניעת הטרדה מינית הינו איסור הפרסום, מצאתי לנכון לקבל את הבקשה.

זאת ועוד, גם נושא ההפגנה כנגד המכללה, שלכאורה אורגנה או לאו על ידי התובעת, ובמחאה על הטיפול בתלונת ההטרדה המינית שלה כנגד הנתבע – נושא שלו הקדישו הצדדים זמן ומאמץ רב, איננו רלוואנטי אף הוא לתביעה שלפנינו.

של הגשה של תלונת שוא על אונס, אני לא יודע, בידיעה שהיא תלונת שוא, זה עוולת נגיסה, יכול להיות עילה לתביעה של עוולת נגיסה, אפשר להביא דוגמאות אחרות בהיתחשב בזה שבאותו שיעור גל דיברה על הטרדות מיניות ועל העניין שלה וכו' אז זה האסוציאציה, אני איש אסוציאטיבי וטוב ולרע אולי זה רע בהקשר שלה אבל ככה אני מרצה, הרבה סטודנטים אוהבים את זה, חלקם מסתבר שלא.

...

לסיכום לסיכום כלל האמור והמפורט לעיל עד כה, אנו קובעים בזאת, כי התובעת לא הוכיחה כי נפלו פגמים בבירור תלונתה על ידי המכללה.

על כן, דין תביעתה של התובעת כנגד המכללה להידחות על כל חלקיה ובהתייחס לכלל הטענות שהעלתה התובעת כנגד המכללה.

לסיכום כלל התביעה בסיכומו של דבר – לאור כלל האמור והמפורט בהרחבה בפסק הדין, דין תביעתה של התובעת, הן כנגד הנתבע והן כנגד המכללה, להידחות על כל חלקיה, ובגין כלל טענותיה של התובעת.

כנגד נתבע 2 בגין העובדה שסיפר לנתבעים 1 ו-3 על מעורבות התובע במקרה נטען של הטרדה מינית בעת עבודתו כמרצה במכללה.

עתה יש לזכור, בשלב זה עסקינן בתביעה נגד הנתבע 1 אשר לא טען בשום שלב כי התובע אכן ביצע הטרדה מינית אלא רק כי נימסר לו על ידי הנתבע 2 שהיה ארוע כזה וכי הוא מתועד בתיקו האישי וכל שעשה היה לשתף שניים מחברי ופעילי העמותה הבכירים במידע זה על מנת להיוועץ בהם כיצד לפעול נוכח מועמדות התובע לתפקיד יושב ראש העמותה שאמורה היתה לעמוד לבחירה באותו יום ולאחר מכן – ככל הנראה בעצתם – הפנה את הענין לקבלת תגובת התובע.

...

סיכום ביניים – הנתבעת 3 לא מצאתי כי יש במשלוח הודעת הדואר האלקטרוני על ידי הנתבעת 3 לפרופ' סטפן משום לשון הרע נגד התובע, אשר על כן גם התביעה נגדה נדחית.

סיכום התוצאה הסופית היא כי תביעת התובע נגד שלושת הנתבעים נדחית במלואה.

לאור האמור ובשים לב לאבחנה בין פעולות הנתבעים השונים אשר גרמו לתובע להגיש נגדם תביעה ומידת חוסר הביסוס שלה כלפי כל אחד מהם ולאופן התנהלותם הם במהלך ניהול התביעה אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט כדלקמן – לנתבע 1 – 15,000 ₪.

בנוסף, סעיף 3(א)(5) לחוק קובע כי הטרדה מינית היא בין השאר "היתייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית". סעיף 6(א) לחוק קובע כי "הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליהן בכפוף להוראות חוק זה". בעש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' זוהר בן אשר, נב(1) 650 (1998), אשר ניתן לפני שנחקק החוק אך דבריו יפים לענייננו, נידון מקרה בו מרצה במכללה חיבק וליטף סטודנטית ואף הציעה לה לצאת עימו לבילוי ללא הסכמתה ובנגוד לרצונה.

בעקבות כך, הוגשה נגדו תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה.

כמו כן, בת"ק (ת"א) 49667-09-11 טום דוד פרץ נ' חברת דן אוטובוסים (04.07.2012) נהג אוטובוס כינה שני תובעים, בני זוג מאותו מין, בכינויי גנאי רבים וקשים במשך רוב נסיעתם.

...

       מן הכלל אל הפרט עדותה של התובעת כי נתבע 2 אמר לה "זה בחור" בפרהסיה כשהוא צוחק ולועג עליה מקובלת עליי.

משיחות הטלפון של התובעת עם מר סמי בן זיכרי, המפקח, שהוקלטו ע"י התובעת והוגשו לבית המשפט, עולה כי אין זה המקרה הראשון בו עובד מטעם הנתבעת 1 מתייחס אל התובעת בצורה מבזה ומשפילה, ורק "בגלל שעכשיו זה מקרה שני, אני לא הולכת לשתוק על זה". אולם אין להשית על הנתבע 2 פיצוי בסכום גבוה בגין מקרה קודם שאינו קשור בו.   סוף דבר על יסוד השיקולים אותם מניתי לעיל אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 2,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 300 ₪.

התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית, ללא צו להוצאות.

עוד הגישה המבקשת תביעה בגין הטרדה מינית, נגד המשיב ומוסד הלימוד, לבית הדין האיזורי לעבודה בנצרת; תביעתה נדחתה (סע"ש 8032-03-15).

בתוך כך נקבע, כי התלונות שהגישה המבקשת, הן למכללה, הן ללישכת עורכי הדין, חוסות תחת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק.

הפירסום השני נעשה כשנה לאחר מכן, ביום 21.5.2014, ובו כתבה המבקשת בדף הפייסבוק שלה, כי חשבה שנפטרה מהמרצה שהטריד אותה מינית לפני שנה וחצי, אך גילתה כי כעת הוא מלמד בקורס בחירה שבו היא משתתפת.

...

לבסוף, יש להדגיש כי גם אם מצא בית המשפט כי מספר פרסומי לשון הרע אינם "אותה לשון הרע", אין הוא מחויב לפסוק את תקרת הפיצוי של 50,000 ש"ח עבור כל פרסום כאמור, שהרי לפי סעיף 7א(ב), כאמור, "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק" (ההדגשה איננה במקור – י.ו.).

סוף דבר, אני מצרפת דעתי לדעתו של השופט חברי סולברג, הן ברמה העקרונית, כמפורט בפסקאות 83-79 לחוות דעתו, הן מבחינת התוצאה במקרה שלפנינו, כאמור בפסקאות 93-92 לחוות דעתו.

ת הוחלט פה אחד כי דין הערעור להתקבל בחלקו.