תביעת החמרת נכות לאסיר ציון לפי חוק תגמולים

המערער הוכר כ"אסיר ציון" כהגדרתו בסעיף 1(א) לחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 ("החוק").

בהחלטת הועדה הרפואית לעררים (במסגרת תביעה להחמרת מצב) מיום 27.3.17 נקבעה למערער דרגת נכות צמיתה בשיעור 24%, בגין הליקויים הבאים: 10% נכות נפשית, 10% בגין צלקות ו- 5% בגין נוריטיס.

...

לסיכום קבעה הוועדה, כי "אין שינוי בנכות בתחום אורטופדי ונוירולוגי. הנכות שנקבעה בדרג א' משקפת את מצבו". לנוכח האמור, נותרה דרגת נכותו הצמיתה של המערער בשיעור 32% מיום 19.10.17, בגין הליקויים הרפואיים הבאים: 20% נכות בגין תסמונת פוסט טראומה, לפי פריט ליקוי 34(א)(3) 10% נכות בגין צלקות, לפי פריט ליקוי 75(1)(ב) 5% בגין נאוריטיס, לפי פריט ליקוי 29(6)(I)-(II) טענות הצדדים טענת הערעור העיקרית היא, שהיה על הוועדה לקבוע למערער נכות בגין תלונותיו על כאבים והשפעה על כושר הפעולה הכללי.

משכך, דין טענות אלו להידחות.

גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

בפניי תביעה להחמרת נכות מכוח החוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, תשנ"ב-1992 (להלן – החוק לתגמולים).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינו במסמכים שבתיק ושקלנו את טענת הצדדים מצאנו, כי דין התביעה להידחות.

כך, טען התובע בפני הוועדה בחודש ינואר 2013 כי: "סובל מסיוטים בלילה, מתקשה להיות במקומות סגורים או מעלית וכוד' לא יכול לישון. לא מסוגל לדרוך על רצפת בטון כי זה היה מזכיר לו את הכלא". צא ולמד, כי כבר בחודש ינואר 2013 הייתה הוועדה מודעת לכך שהתובע החל לקבל טיפול פסיכיאטרי ואף בחנה ושמעה את תלונותיו ולאחר מכן החליטה כי "כי אין להוכיח קשר סיבתי בין תלונותיו הנפשיות של התובע לאירוע הנדון". באשר לטענת התובע כי ההחמרה חלה על רקע מות אמו, הואיל ומדובר על אירוע שהתרחש בשנת 2010, בטרם הדיון בוועדות, ואף לא עלה באף לא אחת מהן, דין הטענה להידחות.

לאור כל האמור, דין התביעה להידחות.

המסגרת המשפטית סעיף 1 לחוק התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב – 1992, מגדיר "נכות" כ-"איבוד או צימצום של כושרו של אדם לפעול פעולה רגילה, בגין גופנית ובין שכלית, שבן גילו ומינו למסוגל לעשותה, כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה שנגרמו בתקופת מאסר, מעצר או הגליה. " בהתאם להגדרה זו נפסק כי על ועדה הדנה בעיניינו של אסיר ציון לידון בשאלת הקשר הסיבתי בין הליקויים מהם סובל המבקש לבין תקופת מאסרו (ראו: בר"ע (ארצי ) 54682-05-12 תגאייה רחמים נ' המוסד לביטוח לאומי (28.06.2012)).

מדובר אמנם בהתייחסות לאקונית של הועדה, אך גם בהחלטת הועדה משנת 1977 אשר קבעה את הקשר הסיבתי נקבע בתמציתיות רבה כי "מבחינה אורתופדית המיחושים בגב ובברכיים קשורים לאותו רקע". משעה שהמערער לא הגיש בזמנו ערעור על קביעה תמציתית זו של הקשר הסיבתי, הפכה הקביעה לחלוטה, זאת בהתאם להלכה לפיה הגשת תביעה להחמרה לא פותחת מחדש קביעות חלוטות שלא הוגש לגביהן ערעור (בר"ע (ארצי ) 44570-05-14 המוסד לביטוח לאומי נ' אריק סקלוד (24.09.2014).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים הקיימים בתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

מצאנו כי בעניינו של המשיב, אין לעמוד על דרישה זו. נפרט.

סוף דבר – הערעור נדחה.

בית משפט השלום בחיפה ע"נ 36427-04-15 תיק חצוני: בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] יו"ר הועדה - כב' השופט אורי גולדקורן חברת הועדה - ד"ר נעמי אפטר חבר הועדה - ד"ר מיכאל דויטש המערער א. ה. ע"י ב"כ עו"ד איל מגן המשיב קצין התגמולים ע"י ב"כ עו"ד קרן ווהל מפרקליטות מחוז חיפה - אזרחי פסק דין

בהליך האזרחי, "הלכה ותיקה היא כי 'לעולם לא יתן בית המשפט פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה' (ע"א 11/62 חכמוב נ' סטולר, פ"ד טז 1395 (1962); ע"א 6157/08 אסמעיל נ' מילאדי, פסקה 10 (פורסם בנבו, 5.9.2011)). אף כשמדובר בבקשה המוגשת למשיב לפי חוק הנכים, נידרש המשיב להחליט רק בנוגע לסעד שנטען בבקשה. במקרה שבפנינו, כמבואר בפיסקה 2 לעיל, בבקשה נטען לקיומה של מחלת PTSD שנגרמה עקב ארוע התקיפה מיום 10.1.2008. העובדה שהמשיב קבע בהחלטתו כי "לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותך בשב"ס ו/או הארוע משנת 2008 ..." אינה מהוה הרחבת חזית מוסכמת ואינה יוצרת פתח לידון בעירעור שבפנינו על תנאי השרות בשב"ס בנוסף לארוע התקיפה הספציפי.

דו"ח סיכום איבחון על-ידי פסיכולוג שקומי ופסיכולוגית קלינית מ"מכון רום" מיום 31.12.2014 בדו"ח סיכום הערכה אישיותית של המערער, שבוצע לבקשת המומחה הרפואי מטעם המשיב, תוארה גרסה עובדתית שנמסרה על-ידי המערער: "לדבריו, לאורך שרותו הצבאי נחשף למראות קשים מאוד כאשר שירת באינתיפאדה ובלבנון. הרבה בשל כך לשתות ואף היה אלים בביתו (שבר דברים) למרות שלהגדרתו אינו אדם אלים מטבעו. לאחר שרותו עבד בתחומים שונים ... ובהמשך התגייס לשב"ס ... לדבריו, היה חשוף לאורך עבודתו לאלימות ולאירועים קשים עם אסירים, אך הצליח לתפקד. מתאר כי ב-2008 בעת ששירת בכלא צלמון, ירד לאגף סגור עם אסירים בעייתיים, הסמל שהיה עמו פתח את הדלת וקיבל אגרוף מאסיר בפנים שהשתולל. א' מתאר כי הדף את האסיר אך הרגיש בהלם, 'כמו בסרט שהדם קופא', והארוע היה מבחינתו שונה מאירועים דומים אליהם היה חשוף. לדבריו מאז אותו ארוע היתנגד להכנס למיתחם בית הסוהר וחל שינוי בתפקודו. (יש לציין כי בתיקו דיווח על תלונות ביחס לעצבנות, קשיי שינה ולחץ בחזה כבר משנת 2007). מתאר כי לאחר הארוע החל לחוש מתח, איבד סבלנותו, התקשה לקבל מרות, הגיב בתוקפנות בעבודה והתקשה להרדם בלילות. לדבריו, היתנהגותו השתנתה, דבר שגרם למפקד המחוז להעביר אותו לתפקיד אחר - הקמת יחידת לווי ארצית. לדבריו, גם שם ניתקל באסירים קשים ומסוכנים. לדבריו, מאז הארוע סובל מסיוטים בלילה על דברים שראה בלבנון ובאינתיפאדה, על פקודיו שנספו באסון הכרמל ועוד. מתאר כי מתעורר בצעקות ומכוסה זיעה קרה. לדבריו סבל וסובל מהתקפי חרדה ובזכות אישתו הגיע ב-2012 לפסיכיאטר (דר' שולקין) שאבחן לדבריו כי הוא סובל מ-PTSD. מתאר כי הפך לאדם מבודד, עצבני וחסר אמון באנשים ובמערכת. מדווח כי שנתיים ישן בסלון, ללא יחסי אישות וחש כל הזמן מועקה ...". בפרק "אמינות ומוטיבציה" הועלה חשד למגמתיות ולניסיון היתחזות: " ... בשיחה עמו הרבה להדגיש קשייו ולתאר בפירוט ובצורה גרפית את המראות הקשים אליהם נחשף, אך ללא עוררות רגשית מוגברת. כמו כן, הרבה להדגיש ולעסוק באמינותו באופן שהרשים כמוגזם. תוצאות מבחן ה-MMPI מעלות נטייה חריפה להחרפה והגזמה בתאור הסימפטומים והבעייתיות, לצד מענה בלתי עיקבי על המבחן הפוגע בתקפותו. הציון הכללי שהיתקבל במבחן ה-SIMS נמצא כמוגבה באופן מובהק ביחס לציון החתך המומלץ לזיהוי החשד לקיומה של היתחזות. א' מציג שכיחות גבוהה מאוד של סימפטומים שאינם אופייניים לחולים שיש להם הפרעות פסיכיאטריות או הפרעות קוגניטיביות אמיתיות ובכך מעלה את החשד לניסיון היתחזות". בפרק "ממצאים קליניים" נכתב: "התמונה הכללית המתקבלת מצביעה על מאפייני חרדה ומתח פנימי, היוצרים עומס משמעותי ומשליכים על התיפקוד. יש לקחת בחשבון עם זאת, שאלה ביחס לאמינות הדיווח ונטייה להחרפה ומגמתיות בתאור הקשיים.

...

התוצאה הגענו למסקנה שלא הוכח על-ידי המערער שהוא סובל מ-PTSD, וכי קיים קשר סיבתי עובדתי בין פגימה זו לבין אירוע התקיפה.

לא נפל, איפוא, דופי בהחלטת המשיב מיום 10.3.2015, ולפיכך דין הערעור להידחות.

הננו דוחים את הערעור, ומחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 7,000 ₪.

ביום 7.1.15 עמד התובע בפני ועדה מדרג ראשון בטענת החמרה, אשר נימנעה מלדון בפגיעה באוזן שמאל לאור החלטתה החלוטה של ועדת הערר הקודמת שדנה בעיניינו: "מדובר באסיר ציון שכתוצאה מחבלה באוזן ימין ודלקות חוזרות בעקבות כך סובל מחירשות באוזן ימין ועל כך קיבל 10% נכות לצמיתות. אוזן שמאל לא קשורה ולא הוכרה בגין ארוע זה". התובע הגיש ערר על החלטת הועדה בטענה שהיה על הועדה מדרג ראשון לבחון את הקשר הסיבתי בין הפגימות בשתי האוזניים.

לאחר שועדה רפואית דנה בעיניינו של התובע ושללה קשר סיבתי לפגיעה באוזן שמאל, לא יכולה ועדה חדשה לבטל החלטה זו. המסגרת הנורמאטיבית ההכרה באסירי ציון וזכויותיהם מוסדרות בחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, תשנ"ב-1992 (חוק אסירי ציון).

שאלה היא אם סעיף 36 מאפשר לידון מחדש גם בפגיעה שהקשר הסיבתי שלה לארוע המזכה נשללה על ידי ועדה רפואית בהחלטה חלוטה – בפסיקה נקבע כי "ככלל, הגשת תביעה להחמרה אינה פותחת מחדש את קביעותיהן החלוטות של ועדות רפואיות קודמות בעיניינו של המבוטח" (בר"ע (ארצי ) 29804-05-16 המוסד לביטוח לאומי - בנימין אליאסי, פס' 14-15 (25.12.16) (עניין אליאסי)).

לפיכך, אף במקרה של ספק בעיניו לקיומו של קשר סיבתי בין הפגימה לתאונה בעבודה על הרופא המאשר ליתן את אישור ההחמרה, לבל יינעלו דלתות הדיון מחדש בפני הנכה מבלי שדרגת נכותו נדונה מחדש על-ידי הגוף המוסמך על-פי חוק לקבוע את דרגת נכותו, דהיינו הועדה הרפואית‘.

...

בפרק ממצאי הוועדה נכתב: "אוזן ימין נקב גדול יבש. אוזן שמאל תקינה. מציג בדיקות שמיעה מאיכילוב 23.1.17 עם חרשות מימין ומשמאל. שמיעה ברמה של 80 דציבל". בהמשך, בפרק הסיכום והמסקנות נכתב: "מדובר בחרשות באוזן ימין עם דלקות בעקבות חבלה שקיבל באתיופיה ועל כן נקבעה לו נכות. הירידה בשמיעה באוזן שמאל הופיעה רק לאחרונה ואינה קשורה לחבלה שקיבל באתיופיה ולכן אין החמרה בשמיעתו הקשורה לנכות קודמת". הינה כי כן, לא מצאנו כי התובע מצביע במסמכים הרפואיים שצרף על החמרה לכאורה שחלה במצב הליקוי באוזן שמאל לאחר הדיון בוועדה האחרונה ביום 6.9.17.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן שהחלטת הנתבע מיום 9.12.18 המונעת מהתובע להגיש תביעה לדיון מחדש בעילת החמרת מצב הליקוי באוזן שמאל, מבוטלת.