התובע דרש בתביעתו החזר דמי השכירות ששילם למנוח בסך של 40,000 ש"ח, החזר שכה"ט/דמי התיווך ששילם למנוח בסך של 11,700 ש"ח, החזר שכה"ט ששילם לבנו של המנוח בסך של 3,000 ש"ח, החזר שכה"ט ששילם לעוה"ד הנוסף שייצג אותו בהליך המשפטי מול עריית חיפה בסך של 8,190 ש"ח ופצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בסך של 50,000 ש"ח.
2.2 ביום 12.6.19 הוגש כתב ההגנה בו נטען, כי לא ניתן לתבוע עיזבון, מאחר והוא איננו אישיות משפטית.
2.4 למרות שהנתבעת הבהירה כי הביטוח של המנוח אינו בתוקף עוד, עמד התובע על הגשת כתב תביעה מתוקן, וזה הוגש ביום 22.9.19; ביום 1.1.20 ביקש התובע לדחות את התביעה כנגד המבטחת של המנוח, ופסק דין חלקי ניתן באותו יום.
...
בשונה מזכותו של התובע לפיצוי (תוצאה אפשרית של התביעה) – לתובע הייתה זכות מלאה להגיש את התביעה במועד בו הוגשה, ולו הייתה תביעתו מתקבלת – המועד בו הוגשה התביעה לא היה מהווה כל טעם לאי מתן הפיצוי.
בנוסף, בנסיבות העניין, אני סבורה כי גם אם המנוח הפר חובה אתית – המקום לבירור העניין, לו היה המנוח בין החיים, היה במסגרת הליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין, ולא בבית המשפט.
7.5 התובע כימת בתביעתו את רכיב עגמת הנפש בסכום של 50,000 ש"ח, אך התובע מתעלם בתביעתו מרווחים שהרוויח בגין אי תשלום דמי שכירות עד למועד הגשת התביעה ואף עד למועד שאחרי מתן פסק דין זה.
התובע יגור בדירה עד לסוף יוני 2025, וכל הוצאותיו (בסכום של 125,000 ש"ח כמחושב לעיל), לרבות עגמת הנפש שנגרמה לו (בסכום של 50,000 ש"ח שהוערך על ידו) לא מגיעים אפילו לרבע מהסכומים שחסך בזכותו של המנוח – קרי: שווי דמי השכירות האמיתיים שהיה נדרש לשלם בהתאם לחוות דעת שמאי בית המשפט, ובעטיו של ההסכם עליו הלין בתביעה זו.
7.6 מכאן, שאין כל מקום לפיצוי התובע בגין התרשלות המנוח, באשר התובע זכה ל"פיצוי" גדול עשרת מונים מהסכום אותו דרש בתביעתו, והמנוח היה הגורם המרכזי (להגדרת התובע – "האשם המרכזי") לרווח כספי זה.
התוצאה
8.1 אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה את התביעה.
