תביעת הוצאת לשון הרע של לקוח נגד עורך דינו

אמנם תחילה טען עו"ד פישר כאשר הוא התבקש לאשר שהפירסום אינו פירסום אישי של עו"ד כספי אלא בשמו של לקוחו אטרי "זה סוס ורוכבו" ו-" שניהם ביחד אמרו" אולם לבסוף אישר "כספי אמר בשם אטרי" וכן "... כל התגובה מפיו של עו"ד כספי ברור שבשם הלקוח" (עמ' 15 שו' 17-22).

בעיניין האחרון אף נקבע כי "הגשת תביעה אישית נגד עורך דין בטענה להוצאת לשון הרע במכתב שכתב בשם לקוח, איננה עולה בקנה אחד עם האנטרס הצבורי המבקש להבטיח כי עורכי דין ייצגו לקוחותיהם בנאמנות ובלא מורא וקשה להסכין עם מצב בו עורך דין נתבע בטענה להוצאת לשון הרע על דברים שהביא בשם לקוח" (פסקה 11 לפסק הדין).

...

התרשמתי שאטרי היה משוכנע שגרסתו תואמת את האמת במלואה ולאור הטענות הקשות אליהן ביקשה התגובה להתייחס, אני סבורה שיש לנקוט בגישה מרוככת ולקבוע כי עומדת הגנת תום הלב לפרסום בגין אמירות אלה שלא חרג מהסביר (ראו; ת"א (י-ם) 5139-06 עו"ד בוטח נ' עו"ד גבל (פורסם בנבו, 5.8.2007); עניין הרציקוביץ (פיסקה 16)).

סוף דבר מכל האמור התביעה נגד שני הנתבעים נדחית.

למרות מסקנתי שיש לדחות את התביעה וכי מדובר בפרסום מותר ומוגן, אני סבורה שראוי היה אילו הנתבעים היו מציינים בתגובתם כי הצו שניתן כנגד עו"ד פישר ניתן במעמד צד אחד ולא שבים ומפנים בתצהירים להחלטה שניתנה בעניין במעמד צד אחד, מבלי לציין כי בדיון במעמד הצדדים נדחתה הבקשה ומבלי להזכיר את הצו שניתן כנגד אטרי, כשכך יש להוסיף את מורת הרוח מהתנהלותו של עו"ד כספי במהלך חקירתו.

היתייחסות לאפשרות שתוגש נגד עורך הדין תביעה בטענה להוצאת לשון הרע רק משום שכתב מכתב בשמו של לקוח, ניתן למצוא בפסיקה.

...

לפיכך, אני מקבל את טענת הנתבע 3 ומורה על דחיית התביעה נגדו על הסף בשל היעדר יריבות, מה גם שאפילו הייתה כזו יריבות הייתה התביעה נמחקת על הסף בהיעדר עילה.

לאחר שנמצא שהתביעה נמחקת כלפי נתבעים 4 – 6 לבקשת התובעות, ונדחית כלפי נתבע 3 בשל היעדר יריבות, אינני מוצא מקום שלא להשית הוצאות על התובעות.

התביעה נגד נתבע 3 – נדחית בשל היעדר יריבות.

כן הגיש התובע תביעה בטענה להוצאת לשון הרע על סך של 50,000 ₪ בגין הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין אשר גרמה נזק לשמו הטוב.

" כן נקבע בת"א 7165/84 פישמן נ' בר און, פ"מ מז (3) 120, 124-125 (1986), כדלקמן: "מקובלת עלי הטענה, כי פנייתו של לקוח בתום לב בתלונה על רקליטו ללישכת עוה"ד נכנסת בגדר סעיף 15(8) הנ"ל, שכן הלשכה ממונה עפ"י חוק לטפל בתלונות נגד עו"ד שהתנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו לפי כללי האתיקה המקצועית. הדברים אמורים כאשר הפניה נעשית בתום לב, אף אם יתברר בדיעבד שלגופו של ענין לא היתה נכונה, תום לבו של המפרסם את לשון הרע נבחן בכך אם הוא עצמו האמין בכנות בנכונות הפירסום. הלישכה היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עו"ד ולחקור בענין המשמש נושא התלונה וכפי שתלונה למשטרה על מעשה פלילי נופלת במסגרת ההגנה שבסעיף הנ"ל (ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי), כך גם תלונה ללישכת עוה"ד, על התנהגותו של עו"ד, ובילבד שהיא נעשתה בתום לב." כן ראה ספרו של המלומד אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), בפרק 20, כדלקמן: "סעיף 15(8) מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים על פי זהות מקבל התלונה ועל פי תוכן התלונה. במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם ה"ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה". התלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע.

...

לעניין זה נפסק רבות, כפי שנפסק בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק, פ"ד נח(5) 20, (2004), בעמוד 31 לפסק הדין, כדלקמן: "נטל ההוכחה בשאלת גובה השכר הראוי מוטל על המשיב-התובע. אכן, המוציא מחברו – וכאן, המוציא מלקוחו – עליו הראיה. כאשר בוחנים את טענות הצדדים בדבר השכר הראוי, יש לדעתי לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה כי לא דאג לעריכת הסכם שכר-טרחה." ובהמשך נקבע: "ראוי הוא שעורכי הדין יחתימו הלקוח על הסכם שכר טרחה על מנת שיידע האחרון מה ההוצאה הכספית שתושת עליו ויוכל להגיע לכלל מסקנה באם מתקשר הוא עם עורך הדין בתנאים אלה". עוד ראה: ע.א. (ת"א) 2400/03 ברוש נ' לוי, תק-מח 2005(2), 11446 (2005), כדלקמן: "ככלל, מן הראוי הוא, "שעורך דין המקבל עניין לטיפולו, יסכים עם הלקוח על שכר הטרחה ועל מועדי תשלומו. חובת האמון, שחב עורך הדין כלפי לקוחו, טומנת בחובה חובת גילוי. מכוח חובה זו על עורך הדין לגלות ללקוחו מה שכר יהיה עליו לשלם, וזאת בטרם החל את מתן השרות, ולא לאחר סיומו...

" כן נקבע בת"א 7165/84 פישמן נ' בר און, פ"מ מז (3) 120, 124-125 (1986), כדלקמן: "מקובלת עלי הטענה, כי פנייתו של לקוח בתום לב בתלונה על רקליטו ללשכת עוה"ד נכנסת בגדר סעיף 15(8) הנ"ל, שכן הלישכה ממונה עפ"י חוק לטפל בתלונות נגד עו"ד שהתנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו לפי כללי האתיקה המקצועית. הדברים אמורים כאשר הפניה נעשית בתום לב, אף אם יתברר בדיעבד שלגופו של ענין לא היתה נכונה, תום לבו של המפרסם את לשון הרע נבחן בכך אם הוא עצמו האמין בכנות בנכונות הפרסום. הלשכה היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עו"ד ולחקור בענין המשמש נושא התלונה וכפי שתלונה למישטרה על מעשה פלילי נופלת במסגרת ההגנה שבסעיף הנ"ל (ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי), כך גם תלונה ללשכת עוה"ד, על היתנהגותו של עו"ד, ובלבד שהיא נעשתה בתום לב." כן ראה ספרו של המלומד אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), בפרק 20, כדלקמן: "סעיף 15(8) מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים על פי זהות מקבל התלונה ועל פי תוכן התלונה. במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם ה"ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה". התלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט וכן שכר טירחת עורך דין בסך של 5,000 ₪ בצירוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבע, שעיסוקו אספקת שירותים שונים הקשורים להגשת בקשות להוצל"פ, בין היתר לעורכי דין, הגיש, ביום 13.5.10, נגד התובע שלפני, עורך-דין במקצועו, ונגד לקוח של התובע, תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (להלן: "התביעה הקטנה"), בגין שירותים שהוא נתן להם על פי הסכם שנכרת ביניהם.

לטענת הנתבע, המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה, ובכלל זה, הדבקת אזהרה על דלת משרדו של התובע במסגרת הליכי הוצל"פ והטלת עיקולים בחשבונות בנק של התובע ובקרן הגימלאות של לישכת עורכי הדין, אינם מהווים "לשון הרע", שכן לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, פרסום שנעשה במהלך דיון בפני ערכאה שיפוטית לא יכול לשמש עילת תביעה.

התובע טוען לעניין זה כי המעשים שהוא ייחס לנתבע בכתב התביעה, כגון הודעת הכזב ללשכת ההוצל"פ לפיה ביצע מסירה כדין של האזהרה, נעשו על ידי הנתבע מתוך כוונה לפגוע בשמו הטוב של התובע ולפיכך מהוים לשון הרע, וכי הוא אינו טוען בכתב התביעה כי הנתבע הוציא לשון הרע בפרסום שפרסם בפני רשם ההוצל"פ. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי המעשים המיוחסים לנתבע בכתב התביעה, אינם מגלים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי במחלוקת שלעיל, שבין הצדדים, קיים השתק שפוטי.

לאור כל האמור לעיל, נמחקת התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרישי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבע, שעיסוקו אספקת שירותים שונים הקשורים להגשת בקשות להוצל"פ, בין היתר לעורכי דין, הגיש, ביום 13.5.10, נגד התובע שלפני, עורך-דין במקצועו, ונגד לקוח של התובע, תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (להלן: "התביעה הקטנה"), בגין שירותים שהוא נתן להם על פי הסכם שנכרת ביניהם.

לטענת הנתבע, המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה, ובכלל זה, הדבקת אזהרה על דלת משרדו של התובע במסגרת הליכי הוצל"פ והטלת עיקולים בחשבונות בנק של התובע ובקרן הגימלאות של לישכת עורכי הדין, אינם מהוים "לשון הרע", שכן לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, פירסום שנעשה במהלך דיון בפני ערכאה שיפוטית לא יכול לשמש עילת תביעה.

התובע טוען לעניין זה כי המעשים שהוא ייחס לנתבע בכתב התביעה, כגון הודעת הכזב ללישכת ההוצל"פ לפיה ביצע מסירה כדין של האזהרה, נעשו על ידי הנתבע מתוך כוונה לפגוע בשמו הטוב של התובע ולפיכך מהוים לשון הרע, וכי הוא אינו טוען בכתב התביעה כי הנתבע הוציא לשון הרע בפירסום שפירסם בפני רשם ההוצל"פ. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי המעשים המיוחסים לנתבע בכתב התביעה, אינם מגלים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי במחלוקת שלעיל, שבין הצדדים, קיים השתק שיפוטי.

לאור כל האמור לעיל, נמחקת התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.