בתעוד נרשם בין היתר, כי התובע הצהיר שהנו חי לבד בנפרד מאישתו שעברה לגור אצל הילדים עקב סיכסוך איתו.
הנתבע הפנה למכתב מיום 10.10.2010, אשר נשלח לתובע ב-12.10.10 במסגרתו הודיע לו על ההחלטה לדחות תביעתו לגימלת השלמת הכנסה משנת 2010, כאשר העירעור על החלטה זו הוגש לבית דין זה רק ביום 9.2.17, למעלה מחמש שנים לאחר ההחלטה על דחיית תביעתו, זאת בנגוד להוראת תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות המועדים), הקובעת, כי תובענה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי יש להגיש לבית הדין לעבודה תוך 12 חודשים מקבלת ההחלטה.
הנתבע הוסיף וטען, כי מבלי לפגוע בטענת הדחייה על הסף מחמת היתיישנות, דין התביעה אף להדחות לגופה, שכן בשנת 2010 הכנסותיו משווי זכויות הבניה ל-5 דירות ילדיו בגוש 10277 חלקה 10, בנוסף לקיצבת הזיקנה, עולות על גובה הקצבה המקסימלית, לפיכך בהתאם להוראות סעיפים 5 ו-9 לחוק הבטחת הכנסה נדחתה תביעתו בשנת 2010.
...
לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, או לחילופין, על סמך ראיות אשר הונחו בפניו בזמן אמת בשנת 2010, לפיהן התובע לא העביר במשרדי שלטונות המס את הדירות לילדיו ו/או לא דיווח על העברת הנכסים הרשומים על שמו במס רכוש.
במצב דברים זה, לא מצאנו כל הצדקה להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק להגשת תובענה לבית הדין על החלטת הנתבע, ולכן אנו קובעים כי לא נפל פגם בשיקול דעת הנתבע, אשר בחר לעמוד על טענת ההתיישנות בתיק, בהיעדר כל טעמים, ולבטח לא "טעמים מיוחדים" המצדיקים הארכת מועד.
נוכח כל האמור לעיל במצטבר, אנו מקבלים את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, ולכן מתייתר הצורך לדון בטענות התביעה לגופה.
לאור האמור - דין התביעה להידחות.
