תביעת הבטחת הכנסה בגין שימוש ברכב - ערעור על פסק דין קודם

ביום 26.12.11 הודיע הנתבע לתובעת על שלילת זכאותה לקבלת קצבת הבטחת הכנסה, בגין שימוש ברכבם, וזאת רטרואקטיבית החל מחודש יוני 2006 (להלן: ההחלטה).

שימוש ברכב עד לפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בעיניין חסן (בג"צ 10662/04 סלאח חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (28.02.12, כב' הנשיאה דורית ביניש, להלן: הילכת חסן)), מבקש הבטחת הכנסה שעשה שימוש ברכב, ועניינו לא בא בגדר החריגים שהיו קובעים אז בחוק הבטחת הכנסה התשמ"א-1980, לא היה זכאי לקבלת הקצבה.

נוסיף, כי הילכת גבירץ אושררה על ידי בית-הדין הארצי בפסק דין נוסף, עב"ל 47408-05-13 פלונית נ' הביטוח הלאומי (7.9.16)), וזאת עוד קודם שנדחתה העתירה לבג"ץ בעיניין חסן.

בפרשת קרול (ע"ב 17457-08-14 קרול נ' המוסד לביטוח הלאומי (17.5.18)) פסק בית הדין הארצי, כי תמיכה משפחתית הנתנת בנסיבות לב וללא תמורה, אינה נחשבת להכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, וזאת ללא תלות בדרך בה היא ניתנת, במידת קביעותה ובייעודה, והוסיף וקבע כי הלכה זו תחול על תביעות לגימלת הכנסה התלויות ועומדות במועד מתן פסק הדין.

זכות ערעור על פסק דין זה לבית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

...

בנסיבות אלה, ובשים לב לכתב ההגנה שהגיש הנתבע, שאינו משתמע לשתי פנים, אנו מקבלים את טענת הרחבת החזית, וקובעים שהנתבע ויתר במסגרת התדיינות זו על טענות שהיו לו בעניין העלמת הכנסות.

מכאן, כי הלכת קרול חלה גם על המקרה שלפנינו, ומובילה למסקנה כי עצם העובדה שהאם תמכה בבת באמצעות מתן רשות לעשות שימוש בכרטיס האשראי שלה, לרבות כפי הנראה לעתים בהוצאות הקשורות לרכב, אינה צריכה להיות מובאת לחובתה של התובעת; חמישית התובעת נשאלה האם עשתה שימוש יומיומי ברכב, ותשובתה היתה ש"אני מסיעה את הילדים מדי פעם" (ע' 10, ש' 36), כשבחקירתה בפני חוקר הנתבע היא אישרה כי היא עושה שימוש יומיומי ברכב להסעת ילדיה למסגרות ולביצוע סידוריה האישיים (נ/6), וכי השימוש נעשה ברכב המאזדה שנרכש בשנת 2011 וקודם לכן ברכב שרכשה אמה מסוג ניסן אלמרה, מאז שנקנה ועד שנמכר.

עם זאת, בנסיבות העניין, ובפרט בהינתן שהתובעת הינה אם חד הורית המטפלת בארבעה ילדים, המתגוררת אצל אמה התומכת בה, לדעתנו יש להתייחס אל השימוש ברכב כאן כאל "תמיכה משפחתית", הבאה גדר הלכת קרול שאותה הזכרנו מעלה, וזאת להבדיל מ"בעלות פיקטיבית" של האם ברכב, שמסרה אותו לכל דבר ועניין לשימוש של הבת; ולבסוף הנתבע ביקש לשים דגש על העובדה שבבעלות האם היה רכב נוסף, שבו היתה נוהגת, אך בהינתן הראיות בדבר המשפחה המורחבת שנהגה לעשות שימוש ברכבים – לרבות נכדים (ראו דף 5 ש' 20 לחקירה נ/6, סעיף 6 לתצהיר התובעת, וכן עדות האם עמ' 4 ש' 7) לא מצאנו גם בכך כדי להוביל למסקנה ברורה שבפועל אפילו אחד מהרכבים היה בשימוש הבלעדי של התובעת, או שהיה לה עליו שליטה מלאה כבעלים.

סוף דבר התביעה מתקבלת במובן זה שהחלטת הנתבע בדבר שלילת גמלת הבטחת הכנסה שקיבלה מחודש יוני 2006 ועד דצמבר 2011 מבוטלת, ובכלל זה מבוטל החוב שנוצר לתובעת עקב כך. מאחר שהתובעת היתה מיוצגת בהליך שבפנינו על ידי הסיוע המשפטי, איננו עושים צו להוצאות.

כלום החזקה החלוטה הקבועה בחוק בעיניין בעלות על שני כלי רכב, השוללת מיניה וביה גמלת הבטחת הכנסה, עולה בקנה אחד עם הילכת חסן? ספק בעינינו וזאת לא בשל עצם תפיסת הרכב כנכס שניתן לכמת את עלות ההנאה מן הבעלות או השמוש בו, אלא מאחר שמדובר בהסדר גורף בכל הנוגע לשני כלי רכב, החל באופן אחיד וללא הבחנה אשר מעם טיבו אינו מתחשב במצבו הפרטני של כל אדם ואדם.

בהקשר זה ביקש התובע להפנות להליך עב"ל 32196-10-16 שני נעים – המוסד לביטוח לאומי (מיום 28.9.2017)(להלן- עניין שני נעים), בו נקבע בהסכמה על ידי הצדדים, כי "...בהמלצת בית הדין ובהיתחשב בכך שתביעתה של המערערת למוסד לקבלת גימלת הבטחת הכנסה הוגשה ביום 26.2.2012, היינו טרם חקיקת החוק החדש וגם טרם "התקופה הקובעת" שנקבעה בחוק החדש, מוסכם שעניינה של המערערת יוחזר לבית הדין האיזורי על מנת להשלים את פסק הדין באמצעות בחינה של שווי שני כל הרכב והשלכתו על זכאותה של המערערת לקבלת גימלת הבטחת הכנסה בהתאם לכללים שנקבעו בענין גבירץ (עב"ל 186/10)". לטענתו, עסקינן במצב דברים אשר עוד טרם תיקון החוק בו בעלות ברכב אחד, די היה בה לשלול את הזכאות, מקל וחומר שני כלי רכב. על אף זאת, הורה בית הדין הארצי כאמור כי יש לקבל את שוים של שני הרכבים, וכי רק ערכם המשותף רלוואנטי לבחינת תיקרת הסכום. משכך, נהיר בעליל כי בנסיבות המקרה דשם הוא מקל וחומר למקרה דנן, וכי על פי פסיקה זו יש לקבל התביעה. שכן, אחרת תיפגע תכלית החקיקה וההרמוניה החקיקתית של סעיף 9א(ב) לחוק לעניין שווי כלי רכב, ואשר נהיר כי שעה שנקבעה תיקרה שוללת בסך 40,000 ש"ח, ראה המחוקק בשווי כתכלית, המשקפת נכס בעל ערך אשר יש בו למנוע תמיכה כלכלית מכספי ציבור.

לסיכום טוען התובע, כי אין לראותו כמי שהוא בעל שני כלי רכב, עובדתית ומשפטית; וכי אין כל מקום בעניינינו לתחולת סעיף 9א לחוק; וביתר שאת החל מחודש אפריל 2018 ועוד חודשים רבים קודם לכן ו/או ממועד שלילת זכאותו.

בזיקה לכך, ביקש הנתבע להסתמך על פסק הדין בעיניין עייש.

...

רביעית , אנו סבורים כי צודק הנתבע בטענתו הפורמלית שלפיה, אין לגזור גזירה שווה מעניין שני נעים לענייננו, שכן שם דובר על תביעה שהוגשה לפני תיקון החוק בשנת 2012, כאשר בין לבין ניתן עב"ל 29956-08-11 גבירץ – המוסד לביטוח לאומי (9.11.2015) אשר הזקיק את הנוגעים בדבר לפעול לאורו.

לאחר בחינת טענות הצדדים והמסכת הראייתית, הגענו לכלל מסקנה כי יש לראות בתובע כבעל שני כלי רכב רק לגבי חלק מהתקופה נשוא התביעה, שכן רבקה נמצאה עמו עד ליום 12.11.2017 בלבד.

סוף דבר- התביעה מתקבלת בחלקה; ומשהתובע היה מיוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי, אין צו להוצאות.

עניינה של התביעה שבפנינו בדחיית תביעתו של התובע להשלמת הכנסה לקיצבת זקנה שהוגשה ביום 26.10.2014 וזאת לנוכח היותו של התובע הבעלים של רכב ששוויו עולה על הסכום הקבוע בתקנה 10ב לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב -1982 (להלן – התקנות) כמו גם היותו בעל זכות לדמי מפתח בדירה ברח' החלוץ 9 ב' בחיפה (להלן –הדירה).

לשלמות התמונה יצוין כי בתחילה נדחתה התביעה מהטעם שהכנסות התובע ואישתו לשעבר עולות על ההכנסה המותרת שנקבע בחוק לצורך תשלום השלמת הכנסה.

באת כוחו הקודמת של התובע טענה כי שוויו של רכב מעוקל נמוך משמעותית משוויו של הרכב לפי המחירון וזאת בהיעדר יכולת לממש את הנכס.

הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה (בר"ע 26821-01-17) וביום 18.5.2017 ניתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים וכדלקמן: "1. במהלך הדיון בבקשת רשות העירעור הציע בית הדין לצדדים לשקול כי שני הצדדים לא ימציאו חוות דעת שמאיות וימשכו את חוות הדעת שהגישו. שווי הרכב כשלעצמו יקבע בהתאם לתקנות היינו מחירון לוי יצחק, והשאלות הנוגעות לבעלות ולעיקול ולמשמעות הבעלות והעיקול בהקשר של זכאות לגמלת הבטחת הכנסה תתבררנה עובדתית ומשפטית בבית הדין קמא.

הראציונאל שביסוד שלילת הגימלה ממי שבבעלותו או בשימושו רכב אינו בהכרח השווי הכספי של הנכס אלא העלות הגבוהה וההוצאות הכספיות הכרוכות באחזקת רכב המעידות על כך שמי שעומד בהוצאות אלה אינו זקוק לגימלת הבטחת הכנסה, שאחרת החוק היה מתייחס לבעלי הרכב בלבד (בג"צ 10662/04 סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד סה (1)782).

...

לפיכך, אנו קובעים כי יש להעמיד את שווי הרכב בהתאם לשווי שנקבע במחירון לוי יצחק בתקופה הרלוונטית ואשר שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה בהתאם לסעיף 10ב לתקנות.

על יסוד כל האמור לעיל – התביעה נדחית.

הנתבע לא נתן לתובעת את זכות הטיעון בטרם קבע את גובה החוב של התובעת, כנדרש: "מכאן השאלה הנשאלת לעניין שלילה רטרואקטיבית של הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה, וזכות הטיעון הנתונה לזכאי לגימלה, קודם למתן החלטה בדבר חוב שנוצר עקב שלילת הזכאות כאמור.

בסעיף 23 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 נקבעה תחולת הוראתו של סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה 1995, שלפיו נתונה למוסד לביטוח לאומי הסמכות לנכות או לתבוע החזר גמלאות ששולמו למבוטח בטעות או שלא כדין.

כמו בעניינינו, כך גם בפסק הדין בעיניין מסטר, עמדה לבירור שאלה בדבר שלילה רטרואקטיבית של הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה, נוכח גילוי מאוחר של שימוש קבוע ברכב, על ידי מי ששולמה לו גמלת הבטחת הכנסה במשך תקופה ארוכה.

ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. ניתן היום, כ"ח אייר תשפ"א, (10 מאי 2021), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

...

הכרעה לאחר ששמענו את עדות התובעת, עיינו במסמכים שהוגשו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

באשר לדרך הנכונה בה על המוסד לביטוח לאומי להפעיל סמכותו הוצגה בפסק הדין הבחנה " בין מצב בו המבוטח יזם את התביעה לגמלה, לבין מצב בו המוסד הוא שנקט לראשונה בפעולת חיוב כלפי המבוטח ". בקשר לשתי קבוצות המקרים ציין בית הדין כי: "במקרה הראשון, משמיע המבוטח טיעוניו בעצם התביעה שהגיש לזכות שמקורה בחוק, ובשים לב לטיעונים אלה מתקבלת התביעה או נדחית. שונים פני הדברים כאשר היוזמה להגשת התביעה הינה של המוסד, כגון תביעה שמקורה בבדיקה וחקירה שכתוצאה ממנה נדרש המבוטח להחזיר גמלאות ששולמו לו בטעות או שלא כדין. במקרה כזה פועל המוסד לפי נתונים שהובאו לפניו בדו"ח חוקר או ממקורות אחרים. בעוד אשר המבוטח מצידו אינו יודע כלל במעמד מסירת ההודעה לחוקר, או בכל שלב אחר, על האפשרות או הכוונה לחייבו בהשבה רטרואקטיבית של כספים שקיבל מן המוסד". (פסקה 12 לפסק הדין).

התביעה מתקבלת בחלקה.

בין היתר, במסגרת פסק דינה ועל דעת כלל חברי המותב, התייחסה כב' הנשיאה וירט-ליבנה לסעיפי החוק הבאים, כדלקמן – - סעיף 337 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי", או "החוק") אשר קובע כי דמי הביטוח שעל עובד לשלם נגזרים מתוך הכנסתו החודשית: "שעורי דמי הביטוח החודשיים לפי סעיף 335 לעניין עובד הם אחוזים כאמור בלוח י', מהכנסתו החודשית"; - סעיף 344 לחוק שקובע כי הכנסתו החודשית של "עובד" לפי החוק תראה כהכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה; - סעיף 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה אשר קובע מהי "הכנסה מעבודה", ובין היתר במילים הבאות: "הישתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשותו של העובד; והכל - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו"; - סעיף 342 לחוק אשר קובע כי חובת תשלום דמי ביטוח בגין עובד שכיר מוטלת על המעסיק; - סעיף 369 לחוק אשר מחייב מעסיק לשפות את הנתבע בגין גמלאות ששילם הנתבע אם המעסיק לא שילם דמי ביטוח במועד.

הנתבע גם מדגיש כי במסגרת כתב התביעה המתוקן, התובעת לא השיגה – לא מבחינה משפטית ולא מבחינה עובדתית – על החיוב שהושת עליה על ידי הנתבע, ביחס לאותם ארבעת רכיבים שבהם היא חויבה בהתאם לשומת מס הכנסה; - עוד מיפרט הנתבע, כי החלק האחר והנוסף של רכיבי החיוב של התובעת לפי החלטת הנתבע, אכן היוו קביעה עצמאית של הנתבע.

] כך, בעוד שמישור ההכנסה (זקיפת שווי רכב) נעשית לפי תקנות מס הכנסה (שווי השמוש ברכב), תשמ"ז-1987, הרי שמישור ההוצאות קבוע בתקנה 4 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), תשנ"ה-1995, שם נקבע כי "לא יותרו בנכוי הוצאות החזקת רכב שהוצאו בייצור הכנסת עבודה". בעדותה הוסיפה רו"ח מזל והסבירה, כדלקמן: "יש תקנות שווי שימוש ברכב (1987) שהם עוסקים בשווי שחל על העובד וזה שווי שהוא קבוע, על ידי מס הכנסה אבל הוא עוסק בפן של ההכנסה הרעיונית, שנזקפת לעובד בגין השמוש ברכב, הוא לא עוסק בנכוי ההוצאה של העובד. זאת אומרת גם עובד שיש לו שווי שימוש, תקנה 4 עדיין חלה עליו, הוא לא יוכל לנכות הוצאות מהשכר שלו, גם לא לצורך מס הכנסה." כשנשאלה רו"ח מזל "תקנה 4 נוגעת ומתייחסת לעובדים שעושים שימוש ברכב ליסינג שהעמיד לרשותם המעסיק?", השיבה "תקנה 4 מתייחסת להוצאות הרכב של שכיר, שלא יותרו בנכוי מהכנסת עבודה. בלא הבחנה אם זה רכב צמוד, אם זה רכב של המעסיק, אם זה רכב פרטי, אם זה רכב ליסינג, רכב השכרה רגיל. לשון התקנה אומרת, עובד שכיר...". מעדותה של רו"ח מזל אף עלה כי אופן פעולתה של התובעת מוביל בעקיפין לניסיון להקטין את שווי השמוש, שנקבע כזכור בהוראות החקיקה: "ברגע שהם מפחיתים את ההוצאות מהברוטו, הם בעקיפין, גורעים מהשווי רכב. אם עכשיו שווי רכב סטנדרטי נניח 3,000 שקל ועובד, דיברנו על הקנס קודם ואני אגיד למשל, הוא נוסע על כביש שש כי היה לו פיתאום לא עלינו, אבא שלו אושפז בדרום בבית חולים וכל יום הוא נסע, נסע, נסע ויצא לו שם 3,000 שקל הדלק. אז ברגע שהם הקטינו את ה-3,000 שקל האלה בברוטו, הם עיינו, מלשון אין, עיינו את השווי לגמרי אז מה עשינו בזה?

] "שומה על המוסד לביטוח לאומי לגבות דמי ביטוח מהשכר האמתי המשולם לעובדים, ולא להסכים, ולו בשתיקה, לקנוניות בין העובד והמעביד, שמטרתן להביא לדווח בלתי נכון על ההכנסה המשמשת בסיס לתשלום דמי ביטוח. תפקידו זה של המוסד לביטוח לאומי נובע בראש ובראשונה מהחובה המוטלת בחוק לשלם לזכאים גמלאות המבוססות על שכרו האמתי של העובד (מקום שהגמלאות הן פונקציה של שכר המבוטח, ולא של השכר הממוצע במשק), וזאת על מנת להבטיח לעובד המבוטח המשך רמת הכנסה לה היה זכאי לולא ה"ארוע המזכה" (כגון תאונת העבודה במקרה שלפנינו).

ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלתו.

...

" גם כאן וגם בסוגיה הנוכחית עמדת הנתבע מקובלת עלינו, והיא אף תואמת לפסיקת בית המשפט העליון בעניין אור-זך שצוטט דלעיל.

ביחס למחלוקת זאת, מקובלת עלינו עמדת הנתבע כי אין מקום שבית הדין יכריע בסוגיית הקנסות בטרם שהועדה תכריע בכך[footnoteRef:83].

] סוף דבר לסיכום ולאור כל האמור לעיל, תביעתה של התובעת דינה להידחות במלואה, ובכל הקשור לטענותיה של התובעת כנגד החלטת הנתבע ביחס לרכיב "הפחתת ניכויי רשות בשכר ברוטו" משכר עובדי התובעת.