תביעת דמי פגיעה ועיוורון בעין שמאל עקב תאונת עבודה

במסגרת התביעה הגיש התובע את חוות דעתו של פרופ' בנימין מילר בתחום העיניים, בה נקבע כי הארוע נגרם בשל כניסת חיידק הפסאודומונס לעינו של התובע, חיידק השכיח בבריכות תרמיים, ואשר גרם לזיהום שפגע קשות בראייה בעין שמאל.

הוסיף התובע וטען כי הארוע עונה להגדרת המונח "תאונה" שבפוליסה, שכן מדובר בארוע חצוני, פיתאומי ובלתי צפוי אשר גרם לעיוורון בעינו השמאלית.

באותו מקרה הוגדר המונח ''תאונה'' בפוליסה הרלוואנטית כ-"ארוע פיזי, חצוני, גלוי לעין, בלתי צפוי הגורם להיזק גופני". באותו עניין סמך בית המשפט העליון את ידו על המסקנה אליה הגיעו בתי המשפט השלום והמחוזי, לפיה יש לראות בארוע האמור כמחלה ולא כתאונה, באומרו: "בית משפט השלום, אל נכון, הבחין בין ענייננו העצוב ובין פרשת Brintons Ltd. v. Turvey, [1905] A.C. 230 (H.L. 1905), בה נדבק ממיין צמר בחיידק אנטרקס שנשא הצמר. שם היה המדובר בפוליסת ביטוח לתאונות עבודה, וניתן להבין פרשנות לפיה פגיעה מחומר שנחשף אליו עובד במסגרת עבודתו היא פגיעה מגורם חצוני, שלא היה נחשף אליו אלולא בשל עבודתו עסק באותו צמר. אכן, חריפה היא טענת המבקשים כי עצם כניסתו של נגיף לגוף האדם היא תאונה; אך דבר זה קשה מאוד להלמו, להבדיל מן הנסיונות, חלקם דחוקים אך באים לשרת גדרי צדק, של עקיצה או התקף לב שהוכרו כגורמי תאונה. קשה מאוד להכניס וירוס למסגרת של תאונה – תהא זו פרשנות מרחיקת לכת ביותר, נוכח ניסוח הסעיפים הרלבאנטיים בפוליסה. חוששני כי אין המדובר בפרשנות לטכסט עמום, שאז נבחרת - כעניין של צדק - 'התכלית המיטיבה עם המבוטח' (ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד מח(1) 221, 230 (השופט – כתארו אז – ברק)). אכן, באותו עניין לקה המערער בהתקף לב בעקבות ויכוח קשה עם עובד, והשאלה היתה אם המדובר ב'אמצעי אלימות' המזכים בדמי הביטוח; נקבע כי 'אלימות' תוכל להיות מילולית ולא אך פיזית בלבד. באותו פסק דין הובאו דוגמאות שונות למה שהוכר כ'אמצעי אלימות', ואף אחת מהן איננה מחלה כפשוטה. אמנם, פעמים עושה שיגרת הלשון שימוש בביטוי 'חיידק אלים' או 'חיידק טורף', אך ה'אלימות' וה'טרפנות' היא היא המחלה, ולא גורם "חצוני" (שם, סעיף י' לפסק הדין)(הדגשה אינה במקור – ר.ח.).

...

בנדון מפנה הנתבעת לסיכום האשפוז של התובע בבית חולים רמב"ם, טופס התביעה וחוות דעת המומחה מטעם התובע.

לאור מכלול הנימוקים לעיל, אני דוחה את התביעה.

אני מחייב את התובע לשלם לתובעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות משפט בסך של 5,850 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ביום 4.6.19 הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי (המוסד) תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין ארוע מיום 6.5.19 בו נפגע בעבודה.

לטענת התובע, ביום 6.5.19 בסמוך לשעה 06:00, הוא הגיע עם רכבו לחניית העובדים בנתב"ג, פנה לכיוון שעון הנוכחות בכניסה לטרמינל 3 בשער 1, ומטרים בודדים לפני הכניסה לשער ניתקל בפס ההכוונה לעיוורים, עף באויר קדימה ונפל בחוזקה על הריצפה מבלי שהצליח לבלום עם ידיו את הנפילה.

דיון והכרעה התשתית המשפטית סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן – החוק) מגדיר תאונת עבודה כך: "תאונת עבודה – תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו". סעיף 83 לחוק קובע את חזקת הסיבתיות באופן הבא: "תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חצוניים הנראים לעין, בין שארעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על ארוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". סעיף 80(1) לחוק קובע כי "רואים תאונה כתאונת עבודה אם – ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למישנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". בהתאם לפסיקה "על מנת שניתן יהיה להכיר בתאונה ככזו שנגרמה עקב הנסיעה או ההליכה, צריך להפנות לקיומו של סיכון בדרך, שהוא הגורם לתאונה... בעוד שהסיכון שבדרך על פי הוראת הדין והפסיקה כפי שפרשה אותו הנו סיכון אובייקטיבי" (עב"ל (ארצי) 611-08 יואב סיני - המוסד לביטוח לאומי (30.12.09)).

כך, בסיכום הביקור של התובע אצל הפיזיותרפיסטית ביום הארוע נכתב רק שהתובע "נפל" ללא ציון גורם הנפילה (נספח א' לסיכומי התובע); בתאור הבדיקה והממצאים של בדיקת MRI עמוד שדרה מותני מיום 12.5.19 לא נכתב דבר על נפילה או הגורם לנפילה (צורף לתביעה); סיכום אישפוז מיום 14.5.19 נכתב "לדבריו סובל מכאבי גב מזה שנים. ב-2-3 שבועות האחרונים החמרה עם חולשה ותרדמת של רגל שמאל לכל האורך. ארוע דומה היה לפני 11 שנים. מטופל בכירופרקטיקה אך ללא שיפור במצבו... הוסבר כי הסיכוי לשפור בניתוח קטן. הוזמן לבצע MRI... ב-MRI פריצת דיסק גדולה... אושפז לצורך ניתוח דחוף... סיכום ודיון: בן 64. רקע כמפורט לעיל. היתקבל למחלקתנו בשל החמרה בכאבי גב תחתון... שהחמירו לאחר נפילה בעבודה..." (צורף לתביעה).

...

לטעמנו הנתבע עמד בנטל זה. לאור קביעותינו לעיל באשר למהימנות התובע, העובדה שהתובע עצמו חזר בו במהלך העדות מגרסתו באשר למכשול הנטען, בשילוב עם האמור במסמכים הרפואיים באשר למחלות התובע בגב, הרדמות הרגל, סחרחורות, ובמיוחד בהעדר כל תיאור של נפילה בשל גורם חיצוני, מביאים אותנו למסקנה כי יותר מסביר שנפילת התובע (בזמן ובמקום שלא הוכחו) ארעה כתוצאה מגורמים פנימיים ולא כתוצאה מגורם חיצוני, היינו לא 'עקב' העבודה.

סוף דבר התביעה נדחית.

מאחר וקבענו כי אנו דוחים את גרסתו העובדתית של התובע יישא התובע בהוצאות המוסד בסך 3,000 ₪.

התובעת הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בשל פגיעה צוארית ממנה היא סובלת.

עבודת ההקלדה נעשית משך רוב שעות העבודה, כאשר אין מדובר בהקלדה עוורת ועל כן היא מצריכה פעולות חוזרות ונישנות של הורדת המבט אל המקלדת או המסמך/הנתונים אותם היא נידרשת להקליד והחזרת המבט אל מסך המחשב מספר פעמים רב. בנוסף התובעת טוענת כי תוך כדי הקלדה היא עונה לשיחות טלפון רבות ובחלק מזמן השיחות היא מחזיקה את שפופרת הטלפון הקווי תוך הטיית הצואר בתנוחה שאינה נוחה במשך השיחה כשבמקביל היא ממשיכה לעבוד מול המחשב ולהניע לצורך כך את ראשה מעלה ומטה כשצווארה מוטה הצידה.

בעיניין זה מקבלים אנו את גרסת התובעת שהערכתה את שיחות הטלפון שביצעה מדויקת יותר בעינינו, כי שיחות הטלפון גם במהלכן ממשיכה היא בבצוע ההקלדות מסתכמות בכשעה וחצי ביום, וכי בכמחצית מזמן זה (היינו כשלושת רבעי השעה ביום) היא אינה אוחזת בשפופרת ביד אלא תומכת בה תוך הטיית הצואר לימין או לשמאל תוך המשך ביצוע עבודת ההקלדה, והורדת והרמת הראש תוך הפניית המבט מהשולחן למסך המחשב וחוזר חלילה.

מדובר בהקלדה שאינה עוורת, מה שמצריך מהתובעת להפנות מבטה ולהניע את הצואר בתנועות קלות מהשולחן עליו מונחת המקלדת או דף נתונים אל המקלדת ואל צג המחשב הנמצא מולה על השולחן בגובה העיניים, וחוזר חלילה.

...

שוכנענו שהתובעת אכן עוסקת בעבודה מול המחשב בלבד, במשך כל יום העבודה, ובתקופה של למעלה מ-30 שנה.

עוד שוכנענו, בקיומה של התשתית העובדתית הנדרשת – ביצוע תנועות, חוזרות ונשנות, תכופות, זהות במהותן, אשר פעולות על אזור מוגדר אחד בגוף – צווארה של התובעת, עת נדרשת היא להוריד ולהרים קלות את ראשה לשם הפניית המבט מהמקלדת או מהנתונים בדף המונח לפניה על השולחן למסך המחשב הממוקם על השולחן מולה, בגובה העיניים.

ההליך ב"ל 7375/06 אינו יכול ללמד לענייננו מששם נדחתה גרסתה העובדתית של התובעת, מה שאין כן בהליך זה; עב"ל 456/07 אף הוא אינו מסייע לנתבע וזאת מכיוון ששם דובר על תשתית עובדתית שונה – התובעת שם ביצעה מגוון של פעולות נוספות נוסף לעבודה מול המחשב, בתיוק, בקבלת קהל, במענה לטלפונים, בקבלת דואר נכנס, וביצעה פעולות נוספות זאת בשונה מענייננו מששוכנענו כי התובעת עסקה רק בעבודה מול מחשב; גם בתיק ב"ל 59415-03-17 שוכנע בית הדין האזורי שדן בעניין כי עבודת התובעת שם היא מגוונת וכוללת בתוכה גם עבודה על מחשב, אולם היא כוללת פעולות רבות נוספות.

טענות התובע התובע יליד 6.3.74 טוען כי ביום 6.5.15 בשעה 16:30 לערך, בעת שהלך על המדרכה בסמוך לבית מספר 27 (שאח"כ שונה ל-25) ברחוב מאיר נקר בירושלים, ננשך על ידי "כלב די גדול בצבע חום". לטענתו, הכלב היתנפל עליו ללא כל סיבה נראית לעין וללא כל היתגרות מצידו ונשך אותו בירכו השמאלית.

לטענתו אמר למחזיקת הכלב שהוא ננשך אולם היא אמרה שהיא עוורת ולא רואה.

התובע טוען כי המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לו דמי פגיעה בסך של 1,832 ₪.

בתביעתו הסתמך על תעוד רפואי שצירף לתצהירו ועל מסמכים מתביעתו למל"ל לדמי פגיעה ולקביעת דרגת נכות.

...

אין בידי לקבל גם את טענת ה"תקיפה" שנשמעה מפי הנתבעת, שכן אין מחלוקת כי התובע לא "תקף" לא את הכלבה ולא את הגב' גולדמן.

בעדותה אישרה הנתבעת, בסופו של דבר, כי כבר הוגשה נגדה בעבר תביעה בגין נשיכה של הכלבה וכי ניתן בתביעה זו פסק דין ביום 3.5.07 (ת/2) ממנו עולה, כי הכלבה נשכה פעם נוספת אף קודם לתביעה הקודמת שהוגשה וכי היא אף הוזהרה כי אין להסתפק ברצועת האנטי-סנפינג המדוברת.

כמו כן הנתבעת תשלם לתובע את הוצאותיו (אגרת בית המשפט) וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

 "פגיעה בעבודה" – תאונת עבודה או מחלת מיקצוע;               "תאונת עבודה" – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו;   הלכה פסוקה וידועה היא כי נטל הוכחת קיום ארוע תאונתי מוטל על התובע: "משטען התובע לפגיעה עקב תאונה בעבודתו, על התובע הנטל להוכיח את עצם ארוע התאונה, מוועדה ונסיבותיה" (חי' 2729/06 דרימר צבי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם בנבו, ניתן ב14.07.09).

בתעודה רפואית נוספת לנפגע עבודה (נ/7) נרשם: "לאחר נפילה וחבלה. לציין לדבריו עקב פגיעה בריא, עוורון של עין שמאל גרמה לנפילה (כך במקור ר.צ.)" בחקירת התובע על ידי חוקר הנתבע, מסר התובע כי: "ליד מקום העבודה מאחורי השופרסל הקרקע לא הייתה ישרה (אני תמיד הולך שם), נתקלתי באחד האבנים ואבדתי שיווי משקל ונפלתי על צד שמאל של הגוף...". בחקירתו הנגדית נישאל התובע מדוע בחדר המיון לא ציין כי נפגע מאבן אלא רק טען כי היה מסוחרר ונפל וכך השיב: "נכון, אני לא אמרתי את זה שם, בגלל אני דברתי עם אשתי, אבל שם הרגשתי לא טוב" (עמ' 4 לפ' ש' 27).

משנשאל מדוע גם במסמך שהיתקבל מהרופא באותו יום אין אזכור כי נפל בשל אבן השיב: "אני לא יודע בעברית כמו שצריך, אני אמרתי שם שאני נפלתי לא אמרתי למה. נתקעתי במשהו מאיפה אני יודע מה היה שם." (עמ' 5 לפ' שורות 2-1) ובהמשך העיד: "נו בסדר, אני הולך שם כל הזמן, והיה חושך, וגם אנשים עם 2 עיניים לא רואים ואני עם עין אחת. אני אומר שאני לא רואה, אבל יכול להיות שהייתה אבן כי שם בדרך יש אבנים." ניתוח מכלול המסמכים בעיניינו של התובע מלמד כי אכן בחדר המיון לא סיפר כי ניחבל כתוצאה ממכשול או אבן בדרכו לעבודה, ואף לא בתביעה לתשלום דמי פגיעה ובביקורו אצל הרופא ביום 11.10.2017 ובביקור מאוחר יותר.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל ומשאנו סבורות כי גרסות התובע באשר לארוע התאונתי אשר ארע ביום 11.10.2017, אמינה , עקבית, ונתמכת ברישומים מזמן אמת, דין התביעה להכרה בפגיעת התובע ביד ורגל שמאל כתאונת עבודה, להיתקבל.

...

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה משעה שהתובע לא מעד או נפל בשל סיכוני הדרך אלא בשל מצבו הבריאותי ללא כל קשר לתאונה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל ומשאנו סבורות כי גרסות התובע באשר לאירוע התאונתי אשר אירע ביום 11.10.2017, אמינה , עקבית, ונתמכת ברישומים מזמן אמת, דין התביעה להכרה בפגיעת התובע ביד ורגל שמאל כתאונת עבודה, להתקבל.