תביעת דמי פגיעה בבית הדין לעבודה

סעיף 107(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי: "נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש; הוגשה תביעה לגימלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובילבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקיצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה" בפסק דין מיצרי ציין בית הדין הארצי כי מבוטח אינו נידרש להגיש בו זמנית "תביעה להכרה בפגיעה בעבודה" ו"תביעה לקביעת דרגה לנכות": "בהתאם לסעיף 104 לחוק, על מבוטח להגיש תביעה נפרדת ונוספת לצורך קבלת גמלה עקב פגיעה בעבודה, בין אם מדובר בקיצבה חודשית ובין אם מדובר במענק, ואין די לצורך כך בתביעה שהגיש להכרה בפגיעה בעבודה ולתשלום דמי פגיעה. אין מחלוקת, כי הזכאות לגימלה מותנית בכך שהוכרה פגיעה בעבודה, וכפי שאישרה ב"כ המוסד בדיון הראשון, מובן שתביעה לגימלת נכות מעבודה אינה מטופלת לפני ההכרה בפגיעה בעבודה. לעתים הגשת התביעה לגימלת נכות מעבודה כרוכה בהיערכות ובהוצאות (איסוף מסמכים רפואיים; פנייה לרופא לשם מתן חוות דעת לצורך הגשתה לועדה הרפואית; פנייה לגורם שמסייע (בין בתשלום ובין שלא בתשלום) בהגשת תביעות מסוג זה ועוד). מעבר לכך, לעתים רק בחלוף פרק זמן מהפגיעה בעבודה יכול המבוטח לדעת אם נותרה לו נכות כתוצאה מהפגיעה בעבודה. נוכח האמור, משמדובר בתביעה נפרדת, אנו סבורים, כפי שנפסק בעיניין שקד, כי יש לדחות את עמדת המוסד שלפיה מיצוי מלוא תקופת הזכאות הרטרואקטיבית מחייב את המבוטח להגיש בו זמנית את התביעה להכרה בפגיעה בעבודה ואת התביעה לגימלה. משהתביעה לגימלה היא תביעה נפרדת, ומשניתן להגישה מהותית, להבדיל מהגשה טכנית לתיוק במוסד, רק לאחר הכרה בפגיעה מעבודה, יש לקבוע כי "מרוץ השהוי" מתחיל מחדש עם ההכרה בפגיעה בעבודה, כך שעומדת למבוטח הזכות להגיש תביעה לגימלה בתוך שנים עשר חודשים ממועד ההכרה, מבלי שזכויותיו, כפי שהיו במועד ההכרה בפגיעה בעבודה, תפגענה" (סעיף 4 לפסק הדין, ההדגשה הוספה) זאת ועוד, פסק דין מיצרי דן בשאלה האם יש להביא בחשבון מניין תקופת השהוי את פרק הזמן שבין מועד הגשת התביעה לפגיעה בעבודה לבין מועד הגשת התביעה לגימלה.

...

במילים אחרות לא מצאנו ממש בטענה כי הגשת התביעה לבית הדין להכיר בפגימה הנוספת כנובעת מהתאונה עוצרת את תקופת השיהוי כאמור בסעיפים 296 ו-107(א) לחוק.

בנסיבות אלה, לא מצאנו שיש לקבל את טענת התובע שלפיה הגשת תביעה לבית הדין להכיר בפגימות נוספות כפגיעה בעבודה עוצרת את תקופת השיהוי גם בגין פגימות שכבר הוכרו על ידי הנתבע" הנה כי כן, כפי שמציינת שם בהמשך כב' השופטת קרן כהן "בהתאם לפסיקה ולתכלית העומדת בבסיס תשלום המענק אין בהגשת תביעה לבית הדין להכיר בליקויים נוספים שלא הוכרו על ידי פקיד התביעות או נדחו על ידיו כנובעים מהפגיעה בעבודה כדי לעצור את תקופת השיהוי הקבועה בסעיפים 296 ו-107 לחוק". משכך ומשעה שכאמור בהתאם לפסק דין מיצרי ופסק דין מיטלמן חגית, המועד שבו "נוצרו התנאים המזכים במענק" לפי סעיף 107(א) לחוק הביטוח הלאומי הוא מועד תחילת הנכות על פי קביעת הוועדה הרפואית, אין זה משנה גם כי כטענת התובע נקבעה לו נכות אך ורק בגין "חולשה במיקוד הראייה" שהוכרה רק במסגרת המכתב המתוקן (מיום 22.7.2021).

סוף דבר התביעה נדחית.

ככל שכן: האם בעיקרו של דבר ניתן לומר, כי ליקוי של התובע עקב עבודתו נגרם על דרך של פגיעות זעירות כך שכל אחת מהם הסבר לו נזק זעיר בלתי הדיר עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה גרמה גם כן לליקויו? ככל שכן: מה היא מידת ההשפעה של העבודה ביחס לגורמים האחרים, האם עבודת התובע השפעה משמעותית על ליקויו של התובע?"[footnoteRef:1]. על כן, לדידו של התובע, על אף ההחלטה של רופא המוסד, ד"ר כהן, אשר לפיה לא קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו למחלתו, די בתשתית העובדתית שנקבעה על ידי פקידת התביעות כדי למנות מומחה רפואי מטעם בית הדין . [1: נספח ג' לכתב התביעה.]

(א1) השר יקבע, באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, כללים והוראות לענין משך הזמן המירבי שבו על פקיד תביעות להחליט, בתביעה לדמי פגיעה כמשמעותם בסעיף 92.

...

התובע טען כי יש לקבל את תביעתו שכן פקידת התביעות מטעם הנתבע התרשמה שקיימת תשתית עובדתית למיקרוטראומה ואף הפנתה את התיק לבירור רפואי, עת כתבה לרופא המוסד כדלקמן: "מבוטח גנן של קיבוץ אייל החל משנת 2010 (מ2003 עבד לעיתים בגננות בתור עצמאי). עבד 5 ימים בשבוע, במידת הצורך גם ימי שישי. כ – 9 שעות ביום. יד דומיננטית – ימין. מבוטח מנגנן בגיטרה ובתופים. מנגנן באופן כללי פעם בשבוע כשעתיים בשבוע. מתרשמת מתשתית עובדתית למיקרוטראומה. מה הליקוי הרפואי ממנו סובל התובע? האם ניתן לקבוע בסבירות של למעלה מ50% קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו התובע לליקוי הרפואי ממנו סובל? (ראשוני/החמרה).

הגענו למסקנה לעיל כי התובע לא הוכיח שתנאי עבודתו הם כנדרש – העבודה הכרוכה בעבודה ממושכת עם מכשירים רוטטים.

הנה כי כן, ממארג הראיות שוכנענו כי עבודת הגינון היא עבודה פיסית לא פשוטה הכוללת מספר מגוון של פעולות ועבודה על כלים, לרבות רוטטים אולם – לא הוכחו תנועות חוזרות ונשנות ברצף ובהיקף וכן לא הוכחה עבודה ממושכת עם כלים רוטטים.

בהתאם לכך, התביעה נדחית.

השופטת חני אופק גנדלר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת דגית ויסמן ונציגת הציבור גב' רחל קופר; ב"ל 41185-02-20) בגדרה נדחתה תביעת המערער להכיר בפגיעה מיום 28.11.18 כפגיעה בעבודה כיוון שלא היה רשום כעצמאי במועד זה. (א) כללי סעיף 77 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק) – אשר כותרת השוליים שלו היא "חובת רישום לעובד עצמאי ולעובד לשעה" - קובע כי: "לגבי עובד עצמאי, תנאי לגימלה לפי פרק זה הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להרשם". בתקנות הביטוח הלאומי (רישום), התשכ"ג – 1963 (להלן: התקנות) הוסדרה חובת הרישום העצמאי כמבוטח, לצורך ענף נפגעי עבודה.

המערער הגיש תביעה לדמי פגיעה, וביום 19.2.10 נדחתה תביעתו.

...

יועץ המס העיד מטעם המערער, והודה כי בתחילת אוגוסט 2018 דיווח לרשויות המס בלבד על החזרה לעבודה וכי לא דיווח למוסד לאומי על כך. את מחדלו תלה בהבנתו כי המערער היה רשום כעצמאי וכי מכתב אוגוסט 2018 אשר בו חויב בתשלום דמי ביטוח בגין חודש אוגוסט 2018 לימד על כך. המוסד טען כי נוכח הוראת סעיף 77(א) לחוק דין התובענה להידחות, שכן המערער לא היה רשום במוסד כעצמאי במועד התאונה ולא עשה את כל המוטל עליו, כשיועץ המס מטעמו לא עדכן את המוסד (להבדיל מרשויות המס) בחזרתו למעמד עובד-עצמאי.

אשר לטענות כנגד הסירוב להעניק למערער זכויות מטעמי צדק סבורים אנו כי סוגיה זו לא עמדה בחזית המחלוקת בבית הדין האזורי, וממילא לא נתבע סעד בהקשר זה. צירוף ההחלטה בבקשה להענקה מטעמי צדק לכתב ההגנה נועדה לפרוס בפני בית הדין את התמונה הכוללת, ואולם אין לראות בה הסכמה להרחבת חזית.

משכך, שוכנענו כי אין מנוס אלא להכריע בערעור לפי הוראות הדין כפי שפורשו בהלכה הפסוקה הנוהגת מזה שנים.

סוף דבר – הערעור נדחה, ובנסיבות הענין אין צו להוצאות.

לאחר עיון בבקשה לסילוק על הסף ובתגובה לה להלן החלטתנו: התובע הגיש תביעה לדמי פגיעה כתוצאה מתאונת עבודה ביום 22.2.22 בגינה הכיר הנתבע בפגיעות בצלעות ובברך שמאל.

גם בתגובה לבקשה דנן לא היתייחס התובע לפגיעה נטענת זו. לא ניתן להגיש תביעה לבית הדין טרם שהוגשה תביעה למוסד עצמו, כאמור בתקנה 1(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: "תקנות המועדים") (וכן כאמור בעב"ל 59462-12-15 מוניקה מאלו - המוסד לביטוח לאומי (מיום 24.8.2018) (יכונה להלן: "פסק דין מאלו"), סעיף 34 לפסק הדין).

בעב"ל (ארצי) 3229-10-19 אברהם אמויאל - המוסד לביטוח לאומי (29.9.2020) (יכונה להלן: "פסק דין אמויאל"), הבהיר כב' בית הדין הארצי לעבודה כי: "כיום אין עוד מקום להשתמש במושג "היתיישנות" בסיטואציה בה תביעה מוגשת לבית הדין לאחר המועד הקבוע בתקנות (עניין מאלו).

...

לטענת הנתבע, יש לסלק על הסף את התביעה ביחס לחלק מהאיברים מהטעמים הבאים : בגין הפגיעה הנטענת בגב – לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, משהוגשה בחלוף למעלה משנה ממועד החלטת הנתבע בדבר דחיית התביעה בגין איבר זה – החלטה מיום 17.5.2022 (כאמור בנספחים ג'-ה' לבקשת הסילוק).

בגין הפגיעה הנטענת בצוואר – לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה מאחר שהיא תביעה מוקדמת.

מנגד התובע טוען כי יש לדחות את בקשת הסילוק מהטעמים הבאים: ביחס לפגיעה בגב – לטענת התובע המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הוא ממועד החלטת הנתבע מיום 3.7.2022 (שניתנה לאחר שהתובע פנה לנתבע פעם נוספת וצירף חומר רפואי על מנת שהנתבע ישקול מחדש את החלטת הדחייה בגין הפגיעה בגב) ולא החל מיום 17.5.2022.

אנו סבורים כי במקרה דנן קיימים טעמים להארכת המועד זאת משמדובר, לכל היותר, באיחור של שבוע מעבר ל-12 החודשים הקבועים בחוק (מיום 3.7.2022 ועד הגשת התביעה ביום 10.7.2023).

משכך ומשמדובר באיחור של לכל היותר, שבוע ימים, אנו סבורים כי יש להיעתר לבקשה להאריך את המועד להגשת התביעה בגין הפגיעה הנטענת בגב.

סוף דבר – התביעה בגין הפגיעה ב"צוואר" נמחקת על הסף.

במסמכים הרפואיים ובדו"ח מד"א נרשם כי מדובר בפגימת ראש כאשר מנגנון התאונה הוא דחיסה, אף בתביעה לדמי פגיעה וקביעת דרגת נכות מעבודה המערער מציין כי ניכנס לבור במחסן תת קרקעי ונסגרה על ראשו דלת ברזל.

דיון והכרעה בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") ולהלכה הפסוקה, הבקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על החלטות הועדות הרפואיות לעררים מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, דוגמאת טעות שבחוק, חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים או היתעלמות מהוראה מחייבת (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

...

לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 23.4.2023 , במסגרתה נדחה הערעור באופן חלקי.

מקובלת עלי טענת ב"כ המערער כי בעת קבלתו לחדר מיון בהיותו מעורפל ומחוסר הכרה אין ביכולתו להתלונן על כאבים בתחום האורתופדי אולם, לא ברור מדוע בעת בדיקתו במועד שחרורו ובמהלך האשפוז , לא הועלתה טענה לפגיעה או כאב באיברים מושא הליך זה, כאשר במכתב השחרור אין זכר לתלונות אלו ועיקר הסיכום עוסק בחבלה ובפגיעה נוירולוגית.

לאור האמור לעיל, אני סבורה כי החלטת הוועדה המבוססת על העדר תלונות בסמוך לתאונה אלא זמן רב לאחר מכן, נסמכת על מסמכי התיק והתיעוד הרפואי ולא ניתן לגרוס כי דבק פגם משפטי בהחלטת הוועדה.

סוף דבר לאור כל המקובץ, דין הערעור להידחות.