תביעת דמי לידה כפולה: כשכירה ועצמאית

אשר לאפשרות השלישית שצוינה בפסק הדין – "יתכן מקרה שלישי, שבו המבוטחת לא היתה בו זמנית במעמד כפול של עובדת ועובדת עצמאית, אלא תחילה היא בוטחה כעובדת ולאחר מכן כעובדת עצמאית, או להיפך. במקרה שכזה, אף אם כל תקופת ביטוח בנפרד במעמד המסוים אינה מספקת להקים הזכאות לדמי לידה, הרי שהזכאות צריכה להקבע עפ"י תקופות הביטוח המצטברות של אותה מבוטחת כעובדת תחילה וכעובדת עצמאית לאחר מכן, או להיפך; ואם נצברה תקופת הביטוח המלאה עקב צירוף תקופות הביטוח כאמור, תקום הזכאות לדמי לידה, שיחושבו עפ"י השכר הרגיל גם לאור מעמדה האחרון של המבוטחת לפני התאריך הקובע" – נראה כי מדובר באימרת-אגב, שלא יושמה בפועל מעולם.

מהאמור לעיל עולה, כי גם אם התובעת לא היתה מגישה לנתבע את התביעה לדמי לידה כעובדת שכירה, הרי שהנתבע בכל מקרה יכול היה לבדוק מחדש את אישור דמי הלידה לתובעת כעובדת עצמאית, שניתן למעשה בטעות ושלא בהתאם להוראות הדין, ולאחר בדיקה לבטל אישור זה, ולדרוש ממנה את השבת הסכום ששולם לה ביתר.

...

טענות הצדדים – התובעת טוענת, כך: היא עומדת בתנאי הזכאות לקבלת דמי לידה כעצמאית; לאחר שקיבלה דמי לידה כעובדת עצמאית, באופן אוטומטי וללא הגשת תביעה לנתבע, הנתבע הוא זה שהנחה אותה להגיש תביעה לדמי לידה כעובדת שכירה, וכך היא עשתה; בשום שלב הנתבע לא הבהיר לה שהיא עלולה לאבד את דמי הלידה כעובדת עצמאית, ומה גם שמדובר בתביעה שאושרה אוטומטית לאחר הלידה; היה על הנתבע להזהיר אותה מפני הפגיעה האפשרית בזכויותיה; היא אינה מבקשת לקבל תשלום ביתר ו/או תשלומים במקביל בגין עבודתה כעצמאית וכשכירה, ואם היא היתה יודעת שזאת היתה התוצאה, היא היתה מוותרת על התביעה לדמי לידה כעובדת שכירה ולא היתה מגישה אותה; גם הועדה לבחינת חובות של הנתבע סברה כי החוב נוצר באחריות הנתבע.

מקובלת עלינו טענת הנתבע כי לא ניתן לראות בעבודת התובעת כרופאת שיניים עצמאית, מיום 30.9.2021 ועד ליום 2.1.2022, כהמשך כלשהו של עבודתה כעובדת שכירה במרכז הארצי לבחינות והערכה בחודשים 11-12/2020, 9 חודשים לפני כן. גם לא ניתן לראות בעבודתה של כרופאת שיניים עצמאית, כמצוין לעיל, כהמשך לעבודתה כעובדת שכירה במרפאתה של ד"ר יחזקאלי, בתקופה שבין יום 2.7.2021 ליום 30.11.2021.

אנו סבורים כי במצב שהחוב בוטל בחלקו, לא ניתן לומר כי התובעת קופחה בצורה כלשהי, ואף לא ניתן לקבוע כי התובעת כלל אינה צריכה לבצע החזר לנתבע, ומשעה שהיא קיבלה סכום שהיא אינה זכאית לו על פי הוראות הדין; שישית, מקובלת עלינו עמדת הנתבע, כי משעה ששולמה גמלה לתובעת שלא בהתאם להוראות הדין, הרי שעליו לגבות בחזרה את הסכום ששולם לה, ואין לו שיקול דעת לנהוג אחרת במקרה שכזה.

במקרה שלפנינו, החלטת הועדה הינה מנומקת, ונקבע בה, כך: "חוב בדמי לידה שנוצר עקב חישוב מחדש לאחר בירור מעמד. לאור בקשת הסניף מחליטה הועדה לאמץ את המלצתה ולבטל 30% מהסכום המקורי". לא מצאנו כי הועדה התעלמה מנתון כלשהו בהחלטתה שבנדון (לרבות ההכנסות הגבוהות של בן הזוג), או כי החלטתה בלתי סבירה עד כדי הצדקה לבטלה.

לסיכום – דין התביעה להידחות.

ביום 22.10.14 נדחתה תביעת התובעת להענקת דמי לידה מטעמי צדק.

המחלוקת האם צברה התובעת תקופת הכשרה לדמי לידה כאמור בסעיף 50 לחוק בין כשכירה ובין כעצמאית?שלאלה זו נזנחה בסיכומי הנתבעת ועל כן ההנחה היא כי יש לה תקופת הכשרה.

ההגיון של תוספת זו היא תכלית הכפולה של דמי הלידה, גם להתאוששות האם וגם לטפול בתינוק.

...

אולם הגב' בן לולו נתנה תמונה כללית של הנהוג במוסד .בסופו של דבר לא קבלנו תמונה ספציפית הנוגעת ליום 23.2.14 מעבר לתמונה המבולבלת שציירה התובעת בעדות בשונה מהתצהיר.

אמנם הספק לעניין הניסוחים במסמכי הנתבע אמור לפעול לטובתה אולם בסופו של דבר הוכיח הנתבע כי התובעת ידעה שיש לה חוב , באה לשלם אותו ולא שלמה אותו בזמן, עמד לרשותה די זמן לשלמו במועד, גם מנובמבר וגם מפברואר והנתבע שלח לה מכתבים על כך. אבל בפועל שלמה לא דרך הוראת הקבע, בתשלום בכרטיס אשראי יום אחרי הלידה, נסיבות אשר גם אם בסופו של דבר הפעלנו את נוסח המכתבים לטובתה ,לא מספקות הצדקה כלשהי לתשלום באיחור.

נוכח כל האמור לעיל התביעה של התובעת נדחית.

סעיף 53 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי: "(א)דמי לידה ליום הם שכר העבודה הרגיל של המבוטחת, אך לא יותר מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק ב-30." סעיף 54 לחוק הביטוח הלאומי , קובע כי : (א) שכר העבודה הרגיל, לענין סעיף 53, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטחת, ברבע השנה שקדם ליום הקובע, בתשעים, ולעניין מבוטחת כאמור בסעיף קטן (ב)(1) ו-(3) – הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטחת ברבע השנה שקדם ליום הקובע ב-90, או בששת החודשים שקדמו ליום הקובע ב-180, לפי הגבוה.

מהסבריה של התובעת ניתן להסיק, כי היא עבדה כעצמאית עד ליום , 10.3.19, וביום למחרת פנתה למעסיקה כדי שיחתום לה על טופס התביעה לתשלום דמי לידה, בכוונה להגישו לנתבע, ולכן ציינה בטופס את התאריך של יום האחרון לעבודתה כעצמאית ב-10.3.19 ומעסיקה הצהיר על יום העבודה האחרון אצלו כשכירה חודש קודם לכן ב-11.2.19 .

...

טענת התובעת כי יש לערוך חישוב שנתי, נדחית.

משאלו הם פני הדברים- דין התביעה להתקבל באופן חלקי, על כן כל צד ישא בהוצאותיו.

נוכח התוצאה אליה הגענו, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות בסך של 1,000 ₪ וזאת תוך 30 ימים.

ודוק, מסעיפי החוק דנן עולה כי מבוטחת שהנה במעמד "כפול" של עובדת ועובדת עצמאית, וככל שעמדה בתקופות הביטוח הנדרשת בגין כל "מעמד", הרי ש"שכר העבודה הרגיל" יכלול גם את הכנסתה כעצמאית.

דברים דומים נדונו בעבל (ארצי) 22345-08-14 המוסד לביטוח לאומי נ' איילת כהן (פורסם בנבו, 28.3.2017) (להלן- עניין - איילת כהן), ובלשון בית הדין הארצי- "לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת העירעור הגענו לכלל מסקנה כי דין העירעור להדחות. מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האיזורי לרבות הניתוח המשפטי העומד ביסודה, לפיה תביעתה של המשיבה לדמי לידה שהוגשה כתביעה יזומה על ידי המוסד לביטוח לאומי הוגשה במועד, בעת שכל הכנסותיה של המשיבה, בין כעצמאית ובין כשכירה, היו ידועות ומדווחות כדין למוסד. משהתביעה הוגשה במועד, ומבלי שהמוסד הבהיר באופן סדור ומפורש מה מהותה, ממילא לא היה מקום לדחותה על יסוד הוראת סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי מפאת מועד הגשתה, ככל שהיא התייחסה להכנסות המשיבה כשכירה. על האמור נוסיף עוד אך הדגשים אחדים....

...

דברים אלה מקבלים משנה תוקף מקום בו הנתבע הגיע לכלל מסקנה כי שילם לתובעת דמי לידה ביתר והחל לקזז את הסכום מקצבת הילדים לה היא זכאית.

דברים דומים נדונו בעבל (ארצי) 22345-08-14 המוסד לביטוח לאומי נ' איילת כהן (פורסם בנבו, 28.3.2017) (להלן- עניין - איילת כהן), ובלשון בית הדין הארצי- "לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לרבות הניתוח המשפטי העומד ביסודה, לפיה תביעתה של המשיבה לדמי לידה שהוגשה כתביעה יזומה על ידי המוסד לביטוח לאומי הוגשה במועד, בעת שכל הכנסותיה של המשיבה, בין כעצמאית ובין כשכירה, היו ידועות ומדווחות כדין למוסד. משהתביעה הוגשה במועד, ומבלי שהמוסד הבהיר באופן סדור ומפורש מה מהותה, ממילא לא היה מקום לדחותה על יסוד הוראת סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי מפאת מועד הגשתה, ככל שהיא התייחסה להכנסות המשיבה כשכירה. על האמור נוסיף עוד אך הדגשים אחדים....

" לאור כל המקובץ לעיל, אנו מורים על דחית התביעה.

קביעה זו בפס"ד איילת כהן עולה בקנה אחד עם הוראות סעיפים 53 ו-54 לחוק הביטוח הלאומי: העובדה כי לתובעת מעמד כפול, כבעלת הכנסה כעצמאית והכנסה כעובדת שכירה, אינה מולידה לה שתי גמלאות נפרדות לדמי לידה אלא גמלה אחת הנובעת מהכנסותיה הן כעצמאית והן כשכירה.

חישוב דמי הלידה המגיעים לתובעת בנקודת זמן זו, על בסיס נתוני הכנסתה כעצמאית בלבד, תוך היתעלמות מנתוני הכנסתה כשכירה, על אף שידוע לנתבע כי לתובעת היו הכנסות כשכירה לפני מועד הלידה (מתשלום דמי הביטוח ששולמו בגין הכנסות אלו על ידי התובעת) – רק מפאת כך שהתובעת הגישה תביעתה האישית באיחור של חודש ימים ובנסיבות שבהן היוזמה לתשלום דמי הלידה היא בידי הנתבע – מהוה היתנהלות שרירותית, בלתי תקינה ובלתי ראויה מצד הנתבע.

...

בנוסף, בעלה של התובעת הצהיר כי "ממש לאחרונה התקבל מהנתבע מסמך בו הנתבע מבקש שאנו נחזיר חלק מדמי הלידה ששולמו בגין הכנסותיה של אשתי כעצמאית, כי הנתבע טוען ששולם מעט בייתר. אם כן, מבחינת הנתבע עדיין הנושא לא סגור ולא סופי, ומדוע לא ישלם הנתבע את המגיע בגין השכר כשכירה?" (ס' 18 לתצהירו).

אנו סבורים כי בנסיבות הענין היה על הנתבע להיעתר לבקשת התובעת ולדון בתביעתה האישית לגופא.

סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן שהחלטת הנתבע נשוא מכתבו מיום 17.9.2018 נדחית והנתבע ישלם לתובעת הפרשי דמי לידה בגין עבודתה כשכירה בהתאם לתביעתה האישית.