לנוכח הטענות שהעלתה המערערת בתביעתה והנזקים שנגרמו לטענתה לנכס, ובעיקר, חוסר היכולת להשכיר את הנכס לצדדים שלישיים, ניתן היה לצפות כי בזמן אמת המערערת תשלח למשיבה עשרות מכתבי התראה זועמים ותנקוט בהליכים משפטיים על מנת למנוע את הפלישה ואת הסגת הגבול בבניין.
ודוק: לא נעלם מעיני כי סוכן הביטוח לא התייצב להעיד, אך המערערת אישרה בחקירתה הנגדית את שיחתה איתו בנושא זה.
לא למותר לציין כי בעקבות גילוי הנזקים שנגרמו לטענת המערערת בחודש יולי 2007, כאשר המשיבה החלה בבנייה, הגישה המערערת תביעה כנגד מבטחת הנכס, שבמסגרתה תבעה למעלה מארבעה מליון ₪ בגין אובדן דמי שכירות וטענה כי שפוץ הנכס כרוך בהוצאה של 1.2 מליון ₪ (על פי הערכתו הכוללת של המהנדס אבני בגין הנזקים הישירים לשיפוי) .
לבסוף הסתיימה התביעה בפשרה שמכוחה שילמה המבטחת למערערת הסך של 275,000 ₪, ואין חולק כי המערערת לא עשתה שימוש בכספים אלה לצורך שפוץ הנכס.
אדרבה, המערערת הסבירה בחקירתה כי חלק מהמשרדים הממשלתיים בנכס היו בדיירות מוגנת, וכאשר הנכס נרכש, היא ומשפחתה ביקשו שהנכס יהיה בלי השוכרים המוגנים, ולכן המוכרים של הנכס "הוציאו לבקשתנו חלק מהמשרדים הממשלתיים, וחלק לא רצו לצאת". בסקר הגנות אש/פריצה של סוכן הביטוח של המערערת מיום 26.6.2006 נכתב כי "בקומת הקרקע פועלים בתי עסק שונים. בקומות מעל פעלו בעבר משרדים של האוצר ומשרד מסחר ותעשיה וכיום משרדים אלה ריקים". בסעיף 11 לתצהירו של סוכן הביטוח צ'אצ'י נאמר כי במספר הזדמנויות שבהן שאל את המערערת מדוע אינה משכירה את הנכס היא השיבה לו כי מאחר שהנכסים הצמודים למבנה עתידים להפוך לבתי מלון גדולים, היא "מצפה למכור את הנכס לאחר שיתקבלו עבורו זכויות בניה משופרות ומוגדלות".
לכך יש להוסיף כי המערערת כשלה מלהוכיח אובדן דמי השכירות, ובית משפט קמא היתייחס לכך בפסק דינו (פסקה 35ד לפסק הדין):
"בקשר לכך מקובלות עליי טענות הנתבעת, כי התובעת רחוקה מלבסס את הדרוש לצורך קבלת פיצוי בקשר לכך. זאת לא רק בשל הקשיים בהוכחת חבות כלשהיא של הנתבעת, אלא גם בשל מה שנוגע לעצם האפשרות שהתובעת הייתה משכירה את הנכס ובכל הקשור למה שנידרש לצורך הוכחתם של הפסדים בקשר לכך. דברים אלה יפים ומתאימים גם לרכיבים האחרים של התביעה".
לכל אלה יש להוסיף את שנאמר על ידי בית משפט קמא בפסק דינו לעניין הקטנת הנזק ואשם תורם (פסקה 35ז לפסק הדין):
"אילו היה מקום לקבל מקצת התביעה הכספית, יש בסיס רב לטענות הנתבעת כי היה מקום לצמצם מאד את הסכומים שייפסקו. זאת, בין היתר, בגין אשם תורם משמעותי של התובעת ובשל המנעות התובעת מהקטנת נזקיה בשלבים רבים של השתלשלות העניינים הרלבנטית".
דברים אלה מקובלים גם עלי.
...
בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי בניגוד לאמור בכתב התביעה, הנזק התגלה למערערת כבר ביום 25.6.2007, ומשהוגשה התביעה ביום 30.6.2014, התביעה התיישנה ולכן דינה להידחות.
אקדים ואומר כי כמו בית משפט קמא, אף אני הגעתי למסקנה כי המערערת כשלה מלהוכיח את תביעתה, וכי דין התביעה להידחות לגופה.
סוף דבר, שלא עלה בידי המערערת להוכיח כי מעשיה ומחדליה של המשיבה גרמו נזק לנכס, בוודאי שלא נזק בהיקף הנטען על ידה.
אשר על כן הערעור נדחה.
