לאחר שהליך ישוב הסיכסוך לא צלח, הגישה האשה ביום ג' באלול התשע"ט (3.9.2019) תביעת גירושין לבית הדין הרבני בתל אביב.
לטענת האיש, הגשת תביעת המשמורת אל בית המשפט מעידה שכריכת תביעת המזונות של האשה לתביעת הגירושין בבית הדין, אינה כנה.
כהוכחה ניצחת לכך נביא את הציטוט המלא של אותה פסקה, מתחילתה ועד סופה (פסקה 17 בעמ' 177, ההדגשות אינן במקור):
בענין דנא די במבט על כתבי-הטענות של ההורים שהוגשו לבית-הדין הרבני, כדי להווכח שהילדים אינם צדדים למשפט התלוי ועומד שם. לא זו בלבד ששמם לא פורש לא בכותרת כתב-התביעה של האישה ולא בכותרת כתב-התשובה של הבעל, אלא נושא הסיכסוך המתברר בבית-הדין הוא ענין של גירושין או שלום בית בין ההורים".
האם סמכות בית הדין הרבני בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין 'דומה לסמכות נגררת שלפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט'?! האם העיסוק בעינייני הרכוש, המשמורות או המזונות נעשה רק כסמכות 'אגב' ולצורך הכרעה שלא לגופה אלא בשאלה בעיניין הגירושין עצמן בלבד?! האם הכרעתו של בית הדין בעניינים שנכרכו כדין אינה מהוה 'מעשה בית דין' והם אינם בסמכותו של בית הדין הרבני ויהיו צריכים לאחר מכן להיות נדונים ומוכרעים בבית המשפט לעינייני מישפחה?! סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים משיב על כך תשובה ברורה וחדה – לא ולא! על פי החוק: אם "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין". כאמור, הסעיף בחוק מוסיף ומבהיר מעבר לנדרש, "לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג"! מהעת בה נקנתה לבית הדין הרבני 'סמכות השיפוט הייחודית' באותם עניינים הנכרכים, תהיה סמכות שיפוט מלאה לכל דבר ועניין, אשר תידחה את סמכותו של בית המשפט לעינייני מישפחה לידון בעיניינם (סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לעניני מישפחה, תשנ"ה-1995), ותסמיך את בית הדין הרבני לידון ולהכריע באותם עניינים הנכרכים באופן ישיר ומלא "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות... ילדי הזוג".
פרשנות חדשה זו, המצמצמת ומגבילה את סמכות בית הדין במזונות ילדים רק ל'השבת' הוצאות 'קונקרטיות' בין ההורים, כיצד היא מתיישבת עם המעבר בפסיקת בית המשפט 'מהמבחן הפרוצידוראלי' אל 'הגישה שמיקדה את הדגש במבחן המהותי' (בג"ץ 4407/12), כפי שהבאנו לעיל, אשר אינה מיתמקדת עוד בזהות הפרוצדורלית של בעל הדין (האב והאם המתגרשים) אלא במהות הבקשה – 'מזונות ילדים'? משיב על כך השופט מזוז (בפיסקה 38):
המבחן המהותי האמור אינו רלבאנטי לכריכת מזונות ילדים בתביעה לפי סעיף 3 לחוק, מושא ענייננו, המוגבלת אך להשבת הוצאות כאמור.
...
על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).
כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.
מסקנה ומתן הוראות
לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.
