תביעת גירושין למניעת תביעת מזונות

הנשיא א' גרוניס דחה את הבקשה, אך במסגרת הדחייה כתב כי: "...ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים... אולם...כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על-ידי הקטין לבית המשפט לעינייני מישפחה. העניין הכרוך בבית הדין הרבני הוא, אפוא, במישור היחסים שבין בני הזוג, לעניין השבת הוצאות שבהן נושא אחד מבני הזוג בקשר לגידול הילדים" (דנג"צ 6454/14 פלונית נ' פלוני, בעמ' 1 (23.12.2014) (להלן: הדנג"צ)).

...

אבחן כעת את טענת חברי לענין זה. כמצוין לעיל, בהתייחסו לטענת המערער לענין זה קבע השופט קמא המלומד, לאחר שסקר אחד לאחד את פסקי הדין בסוגיה, כי - "בסופו של דבר, כל פסקי הדין שניתנו בעת האחרונה ע"י בית המשפט העליון ושאותם סקרתי לעיל (הרבה מעבר לאלה שאוזכרו ועליהם נסמכת הבר"ע) לא יצרו תקדים ולא ביטלו את הלכת שרגאי. לכל היותר יש בחלקם אמרות אגב שאינן עולות בקנה אחד עם הלכת שרגאי. בכך אין די כדי לבטל הלכה ולשלול את תקפו של התקדים המחייב שנקבע בה" (פסקה 35).

כפי שכבר ציינתי, איני שותף לעמדתו זו של חברי, וכמו בית משפט קמא והיועץ המשפטי לממשלה, אף אני סבור כי מדובר לכל היותר במספר אמירות שהן בבחינת אמרות אגב, המשקפות בעיקר אי הקפדה טרמינולוגית, שבוודאי לא ניתן לראות בהן משום שינוי ההלכה או סטייה ממנה.

אי בהירות מסוימת עולה באשר לגבולות תביעת ההשבה בהתייחס להוצאות עתידיות, וזאת נוכח המילים שהושמו בסוגריים בענין שרגאי: "המוציא (או העומד להוציא)". אני סבור כי ההורה הנושא בהוצאות הילדים אותם חב ההורה האחר רשאי לכרוך במסגרת תביעת גירושין תביעה להשבת הוצאותיו אלה, וזאת בהתייחס להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה.

היתייחסות אל פסק הדין בבע"מ 7628/18 ואל סמכות בית הדין במזונות ילדים באשר לעצם סמכותו של בית הדין הרבני להדרש ולדון בתביעה למזונות ילדים אשר נכרכה לתביעת הגירושין, עמדתנו היא כי המעיין במדוקדק בפסק הדין בבע"מ 7628/17 על דיעות הרוב והמיעוט שבו והמסגרת שבה הוא ניתן, יגלה כי אין בו כדי למנוע מבית הדין את סמכותו לידון בתביעה זו. זאת, מכמה סיבות שאותן נפרוס בהרחבה בהמשך דברינו.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

ההשלכה המרכזית למעשה היוצאת מהבחנה זו של בית המשפט בפסק דין שרגאי בשאלת זהות בעלי הדין בהליך בבית הדין היא באפשרות הקיימת לילדי בני הזוג המתגרשים להגיש אל בית המשפט לאחר פסיקת המזונות בבית הדין תביעה עצמאית משלהם בעיניין מזונותיהם, כדברי פסק דין שרגאי: "פסק דין שיצא במשפט שבין ההורים אינו גורע מזכות הילד לתבוע את מזונותיו בשמו שלו" – להבדיל ממקרה שבו עניין מזונות הילד נדון בהליך בבית המשפט אשר בו הילד היה התובע, שבו לא יוכל הילד לפתוח בתביעת מזונות חדשה מהוריו.

עם זאת, בהתאם להילכת שרגאי, שכאמור לא בוטלה, אין בפסק דין זה שיינתן בבית הדין הרבני כדי למנוע מילדי בני הזוג לחזור ולתבוע את עניין המזונות בבית המשפט לעינייני מישפחה כתובעים עצמאיים, אלא שבהתאם לפסיקת בג"ץ 4407/12, לא במהרה ייטה בית המשפט לפתוח את עניין המזונות מחדש בבית המשפט, והוא יעשה זאת רק את יתברר לו כי עניינם לא נדון לגופו וכי עניינם קופח בפסיקת המזונות שנקבעה בבית הדין הרבני.

...

באשר לטענת המערערת כי תביעת מזונות הילדים נכרכה שלא כדין ולא בכנות: גם טענה זו דינה להידחות.

פסק דין לאור האמור פוסק בית הדין: הערעור נדחה מהנימוקים דלהלן.

"אין מקום להניח מראש, ועוד בטרם קוים דיון בעיניין בפני בית הדין הרבני, שעניינם של הקטינים לא יזכה בדיון בפני בית הדין לתשומת לב ראויה". כשם שכריכת החזקת הילד בתביעת הגירושין מונעת מניה וביה "תביעה עצמאית" של הילד להחזקתו בבית המשפט לעינייני מישפחה, כך כריכת מזונות ילדים בתביעת גירושין מונעת "תביעה עצמאית" של הילדים למזונותיהם בבית המשפט.

...

צירוף שני פסקי דין אלו של בית המשפט העליון – בג"ץ 4407/12 ובג"ץ 6929/10 – מלמד כי יש להחיל את המבחן המהותי גם על כריכת מזונות ילדים בתביעת גירושין, ואין לאפשר קפיצה מערכאה לערכאה בתואנת שווא של "תביעה עצמאית" כביכול של הקטינים.

אכן, גישה מהותית זו לגבי מוסד "התביעה העצמאית" עולה בקנה אחד עם אשר נפסק בנושא כריכת משמורת הילדים בתביעת גירושין: "טענה נוספת עליה מבססת העותרת את הכפירה בסמכות בית הדין הרבני, היא שהקטינים הם בעלי אישיות משפטית נפרדת ואין לפגוע באינטרסים שלהם על־ידי התנהגותם המשפטית של אפוטרופסיהם הטבעיים, במיוחד כאשר אלה נתונים במאבק משפטי אשר יכול שיביאם להתעלם מטובת הקטינים. העדר כל דיון משפטי בעניין הקטינים, מוסיפה העותרת וטוענת, מחזק את המסקנה כי הקטינים אינם כפופים לסמכותו של בית הדין הרבני שנבחר כערכאה דיונית על־ידי אחד הצדדים מתוך אינטרסים צרים וללא כל התייחסות ל"טובת הילד". העותרת מבקשת לבסס טענותיה אלה על פסק הדין בבג"ץ 2898/03 הנזכר לעיל ובג"ץ 10109/02 כץ נ' כץ, פ"ד נז (2), 875).ב כפי שכבר נאמר, החזקת הילדים הוא נושא הכרוך בעצם טיבו בהליך הגירושין ומשנכרך נושא זה על־ידי הבעל בתביעת הגירושין, ואין חולק על כנות הכריכה, בית הדין הרבני קנה סמכות, מכוח סעיף 3 לחוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953, לדון בתביעה.

הערעור מתקבל.

עם דחיית תביעת הגירושין אין מניעה לקיום הדיון בתביעת המזונות בבית המשפט המחוזי, ומבחינה זו אין נפקא מינה, אם תביעת המזונות בבית המשפט המחוזי הוגשה אחרי הגשת תביעת הגירושין ולפני דחייתה, או אחרי שנדחתה תביעת הגירושין בבית הדין הרבני.

...

המערער טוען, כי יש להבחין בין הילכת ע"א 246/81 הנ"ל לין המסקנה המשפטית המתחייבת במקרה שלפנינו.

בית-משפט זה קבע, ברוב דיעות, בע"א 246/81 הנ"ל, כי הגשת תביעה למזונות על-ידי האישה לבית הדין הרבני, בהיות תביעת הגירושין תלויה ועומדת, אין לפרשה כשימוש בברירה שניתנה לה בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשכ"ג-1953, אלא יש לראות בכך פועל יוצא מכריכת עניין המזונות בתביעת הגירושין שהגיש המערער; לשון אחר, תביעת המזונות המוגשת על-ידי האישה מתלבת לתוך תביעת הגירושין אשר בה נכרך עניין המזונות, וכאשר תביעת הגירושין נדחית, נופלות יחד אתה כל הבקשות לעניין המזונות, בין זו שהייתה כרוכה בתביעת הגירושין מעיקרה, ובין זו ששולבה לתוך תביעת הגירושין אחרי שהוגשה.