תביעת גירושין ללא גט עקב אי תשלום כתובה

] והשאלה היא אם זה שאנו אומרים "יוציא ויתן כתובה" הכוונה היא לעיקר הכתובה, או גם לתוספת כי מחלוקת היא בין הראשונים, רבינו חננאל ורבנו תם, במקום שהבעל נותן את הגט שלא מרצונו – בכפיה, על ידי תביעת האישה – אם הוא חייב לשלם גם את התוספת: עיין תוספות יבמות (דף סה: ד"ה כי): "פירש רבינו חננאל: דכל הנך דכופין מחמתה, דווקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה [...] ורבנו תם מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה [...]" הרי דעת רבינו חננאל היא שבמקום שכופין לגט מחמת תביעת האישה, אף שתביעתה היא בגלל מום של הבעל או סיבה אחרת התלויה בו והוא הגורם לתביעה, אך כיון שהיא הדורשת את הגט, אין הבעל חייב לשלם התוספת, כי אומדים את דעתו בהתחייבותו שלא התחייב בהוספה זו על מנת שתיקחנו ביציאתה מהבעל על פי דרישתה.

אך הרי מבין ריסי עיניו של הבעל מוכח היה שהוא רוצה בגירושין אלא שהוא מחכה לפסק דין בעיניין הכתובה, שאם יחויב לא יתגרש ואם לא יחויב הרי הוא מיגרש, וכדברי בית הדין עצמו בתחילת דבריו: ניצבים אנו בפני מצב של עיכוב הגט מצדו של הבעל משום שלא ברור לו אם נפסוק שזכאית האשה לכתובה אם לאו.

...

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי טבריה מתאריך ט"ז באדר א' התשע"ט (21.2.2019) הקובע: מסקנה: על דעת כל חברי בית הדין הבעל חייב בכתובה ופטור מהתוספת.

סוף דבר: ההתחייבות לכתובה שהתחייב הבעל היא התחייבות גמורה, ואינו יכול להיפטר מחיובו בפטפוטי מילים.

מסקנה סוף דבר: נראה שיש לקבל הערעור ומשורת הדין על האיש לשלם לאישה את מלוא כתובתה.

הרב שלמה שפירא מצטרף למסקנה שבנסיבות תיק זה יש לפשר ולחייב את המשיב לשלם למערערת סך של שני שלישי הכתובה, דהיינו 36,000 דולר לפי שער יציג ביום התשלום.

על שלחנו של בית הדין תביעה לחלוקת רכוש, מזונות אשה, כתובה ופיצויי גירושין.

בבית המשפט לעינייני מישפחה, בתביעת נזיקין בסך שני מיליון שקלים שנמחקה בגין אי תשלום אגרה (החלטת רשמת בית המשפט מיום י"ט באלול תשע"א (18/09/11).

יודגש, שהעובדה שלא הוגשה תביעת גירושין אינה משנה את היותם של הצדדים מורדים זה על זה. מרידה במהותה היא מרידה מחיי אישות, שיכולה בנסיבות מסוימות לבסס עילה לחיוב ואף לכפיית גט. נכון הדבר, שתביעת גירושין ברוב המקרים כוללת גם מרידה מחיי אישות, שאם אין נישואין אין חיי אישות, אך אין זה אומר שאיש ואשה שאינם מקיימים חיי אישות אך אינם חפצים בגירושין מטעם כזה או אחר לא יחשבו מורדים.

...

עמדת הבעל מקובלת עלינו לחלוטין.

הרב עידו שחר לאור כל האמור בית הדין פוסק: האישה אינה זכאית לכתובה, תוספת כתובה, פיצויי גירושין ומזונות אישה.

שאר התביעות נדחות.

הצדדים יחשבנו במשותף את סך החיוב לאור ההלכה הידועה כי לא ניתן לחייב בעל בתשלום כתובה יחד עם תשלומי איזון זכויות שמעביר לה. אך נחדד - הקזוז ייערך מול חוב הכתובה, ברם, פסיקת הפיצויים, שנועדה לשכנע את האישה להתגרש, כאמור בפוסקים, אינה תלויה בפסיקת הרכוש ואיזון המשאבים או הזכויות, והיא תשולם לאישה בכל מקרה.

הגר"א שרמן שליט"א הביא בפסק דינו (פרויקט השו"ת, המאגר המקוון, פסק מ"ג), את דעת בעל "הישכיל לעבדי" באשר לפיצויים לאישה, וזה לשונו: וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה סי' ה', באישה שלא ניבנתה בזרע של קיימא במשך עשרים שנה, והבעל רוצה להתגרש, אלא שתעודות רפואיות שהגישה האישה מצביעות שלאשה אין מניעה מלהתעבר, כך שייתכן שהגורם לכך שהיא לא נתעברה נובע ממנו, ולכן אין לחייב את האישה לקבל גט ללא כתובה ופצוי.

במקרה שבו אנו עוסקים, מדובר בזוג שחיו יחדיו תשעה חודשים בלבד, גם היא הסכימה להתגרש ממנו גם ללא הצורך לשכנעה על ידי פיצוי כספי, מדובר בזוג שהיו ביניהם ויכוחים לא מעטים, האישה פתחה תביעה בבית משפט לפירוק שתוף, למעשה האישה כבר התגרשה שלא כדי לקבל שכר, אמנם הוחלט כי יערך דיון על הכתובה לאחר מתן הגט, אך אין בזה כדי לומר כי קבלת הגט על ידה הותנה בפצוי כל שהוא.

...

הרב דוד גרוזמן ראיתי דברי עמיתי חבר בית הדין הג"ר דוד גרוזמן שליט"א, אולם לא נראה לי שיש בכך כדי לדחות עמדתי.

בנסיבות דנן, הכתובה בסך שאינו גבוה באופן יחסי לפסיקות כתובה (18,000 ש''ח), ואף הפיצויים שסבורני שיש להשית, הוא בסך זהה, שאף הוא לא גבוה באופן יחסי.

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד מסקנה הנתבע חייב בכתובת אשתו בסך 18,000 ש''ח. כן הנתבע חייב בפיצוים לתובעת בסך 18,000 ש''ח נוספים.

בתאריך ג' טבת תשע"ג, 16/12/12, פתח הבעל תיק תביעה לגירושין וכרך בה עינייני רכוש ופרוק שתוף בדירת הצדדים, מזונות אשה, מזונות ומשמורת ילדים.

ביה"ד קבע שהבעל פטור מתשלום הכתובה.

ביום שנקבע לסידור גט הופיעו הצדדים אך לא סודר גט מחמת סרוב האשה.

גם הדין היסודי השייך לפירוק שתוף, דין גוד או אגוד לא נאמר במקרה שהמבקש לקנות את חלק חברו אינו משלם מיד.

יחד עם האמור קיים סעיף 40א (א) לחוק המקרקעין (תשכ"ט־1969) הקובע: "החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני הזוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחד המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאימים לצרכיהם לתקופה שיקבע." גם סעיף 10א. לחוק המיטלטלין (תשל"א־1971) קובע זאת.

...

כפי שכתב גם השופט א' מצא ע"א 1692/97 (גולדברג נ' גולדברג): "אילו נוכחתי שבני הזוג מצויים לפני מהלך שיוביל, בתוך זמן לא רב לאיזון משאביהם, נוטה הייתי להיעתר לבקשה{ לעכב את פירוק השיתוף בדירת המגורים}. לא משום שסיכוייו של הערעור שבעיניי אינם גדולים, אלא מתוך התחשבות באינטרס של המבקשת להסדר רכושי כולל. אף עלי מקובל שכל אימת שהנסיבות מאפשרות את הדבר, ראוי לדון בפירוק השיתוף בדירתם של בני הזוג, לא כענין נפרד אלא במסגרת בירורן של כלל הסוגיות הרכושיות..." כלומר, קיימת עדיפות לדון בדירת הצדדים במסגרת בירורן של כלל הסוגיות הרכושיות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

לאור האמור, כאמור אני מצטרף למסקנה שיש לבצע פירוק שיתוף בדירת הצדדים.

עקרי ההסכמות, מעבר לעצם ההסכמה העקרונית להתגרש, היו כדלהלן: ביטול ההסכם משנת 2010; מכירת הדירה המשותפת לכל המרבה במחיר; סידור גט אחר מכירת הדירה; חלוקת הדולרים שלקחה האשה מן הכספת – האשה תיתן לבעל ביום סידור הגט סך 43,000 דולר; חלוקת זכויות הצדדים בשווה ומינוי אקטואר לצורך זה; העברת ניהול חשבון הגמ"ח לידי הבעל בלבד; מחילת הכתובה.

התיק שבכותרת ניפתח ביום ט' בניסן תשע"ו (17.4.16) בכתב תביעה הבנוי כתביעת גירושין כרוכה: חידוש התביעה לחייב את הבעל בגט עקב אי־הסכמתו להתגרש, למרות ההסכם, ועמה תביעה לביטול ההסכם מיום י"ט בשבט תשע"ה (8.2.15), וחזרה אל ההסכם הראשון מיום ז' בטבת תשע"א (14.12.10).

כפי שנסביר להלן, היתנהלות זו אכן מעלה תהיות באשר לגישתו של הנתבע לסוגיית שתופה של אישתו במידע הקשור לכספים המשותפים – להלן בסעיף ד' העוסק בחשבון הגמ"ח המשפחתי נעסוק בסוגיה זו – אך אין לכך דבר עם דין 'מודה במקצת' ועל כן אין להסיק מכאן על חיובו של הנתבע בתשלום לתובעת.

...

סיכומו של דבר, בגין סעיף זה, בית הדין מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכום הנקוב בחוות דעת האקטואר אבי יחזקאל – 80,934 ש"ח בתוספת מחצית שכר טרחתו בסך 5,150 ש"ח, סך הכול: 86,084 ש"ח. הכספים שהיו או שלא היו בכספת התובעת טוענת כי הנתבע לקח כספים משותפים שהיו לצדדים בכספת.

בסופו של דבר אימץ בית הדין כאמור לעיל את חוות הדעת של האקטואר השני.

לאור כל האמור, אין בית הדין רואה לנכון לחייב צד מן הצדדים לשלם לצד שכנגד בגין סעיף תביעה זה. כספי חיסכון בקופת ביטוח חיים של התובעת התובעת טוענת כי היה לה ביטוח חיים, הכולל חלק שניתן לקבל אותו כחיסכון, בסך 33,672 ש"ח. לטענתה משיכת סכום זה בתקופת השיתוף, תוך פגיעה בהיקף הזכויות שיהיו לה לעת זקנתה, מחייבת השבת הכסף בעת עריכת איזון המשאבים.

בגין סעיף תביעה זה בית הדין מחייב את התובעת לשלם לנתבע סך 45,000 ש"ח. סיכום ההוראות למעשה לאור כל האמור לעיל, קבע בית הדין כאמור בראש פסק הדין וכדלהלן: בית הדין מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 140,584 ש"ח בתוך תשעים יום מחתימת פסק דין זה. אם יקבל בעתיד הנתבע פיצוי כלשהו בגין פיטוריו מעבודתו, עליו לשלם את מחציתו לתובעת מיידית.