תביעת גירושין בשל אי קיום יחסי אישות ואלימות

כאמור, החלטת בית הדין מיום י"ח בשבט תשע"ו (28.1.16), מפרטת בהרחבה את טענות התובע, מדוע אינו מוכן לשלום עם הנתבעת, ואת טענות התובע בדבר היחס של הנתבעת ומשפחתה כלפיו, וכן את תשובת הנתבעת לטענות התובע, וכן את טענות הנתבעת כנגד התובע, על אי יכולתו לקיים יחסי אישות כראוי, ועל אלימות.

כיום האשה תובעת שלום בית, ואינה תובעת ממון, אך יתכן שרצונה ב"שלום בית", בהתאם להגדרה שלה למושג זה. בית הדין מתרשם שתפיסת עולמה לשלום עם הבעל, מבוססת על היות הבעל נשלט על ידה ומבוזה, הן על ידה והן על ידי משפחתה, תוך היתעללות רגשית ואלימות נפשית, הגרועה לעיתים מאלימות פיזית, תוך ניצול של תמימותו.

האשה אף טירחה להמציא לבית הדין מכתבים החושפים את מצבו הנפשי הקשה (לא נפרט מפני שהדבר היה שלא לפרוטוקול ובלא נוכחות הבעל), אך דוקא מכתבים אלו תומכים בדעתנו כי האשה חייבת לקבל את הגט ולאלתר, ובמידה ותסרב לקבל, יש לכופה בכל האמצעים הנדרשים, מאחר והדבר גובל בפיקוח נפש! הוסף לכך פרוד של שלוש שנים, בהם הצדדים אינם חיים תחת קורת גג אחת.

הואיל והאשה מסרבת לקבל את גטה מיד בעלה, יש להטיל על האשה צוי הגבלה בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה-1995, ולהטיל עליה את צוי ההגבלה האמורים בסעיף 2 א (1), (2), (3), (5), (6) לחוק.

...

בהחלטת בית הדין הרבני הגדול (בראשות הרה"ר הגר"ד לאו שליט"א) מיום כ"ב בסיון תשע"ו (28.6.16) הובאו דברי הצדדים ונכונות הבעל לנסות שלום בית, ומכאן מגיע בית הדין הגדול למסקנה: "בית הדין סבור שלמרות הקשיים שהתעוררו בחי הנישואין, אכן "שערי תשובה לא ננעלו", ולפני החלטה סופית הם חייבים לפנות ליעוץ נישואין ראשוני ביחד ללא תנאים מוקדמים (דבר שלא עשו אותו עד עתה!), אצל מטפל שאינם מכירים ולא הביע דעתו בנושא.

לאור הדברים, לא מצאנו בין בני הזוג כל מכנה משותף, ולו הצר והקצר ביותר שיכול להיות בסיס לקשר ביניהם.

(גם דברים שהשמיעה שלא בנוכחות הבעל ושלא לפרוטוקול, בדבר מצבו הנפשי של הבעל, והבעיות הנפשיות הקיימות במשפחת הבעל מביאים אותנו למסקנה דומה).

בכתב תביעתה מתלוננת האשה על היתרופפות דתית של הבעל, קשריו של הבעל עם נשים המשרתות עמו בצבא, העדפתו לצאת לבילויים עם חבריו וחברותיו ולא עם האשה, אי קיום יחסי אישות מאז היכנסה להיריון.

כמו כן, מעולם לא הוכרזה האשה כמורדת בגין אי־קיום יחסי אישות.

ועל כל פנים במקרים כאלו אם התברר שהגורם לגירושין הוא מעשי האשה, כגון: במקרה שהיחסים בין בני הזוג היו על מי מנוחות, וללא אירועים משמעותיים ומוכיחים – אם האשה תגיש תביעה לפירוק שתוף או לגירושין, או שתגיש תלונה במישטרה להרחקת הבעל, כשלא הוכח שנהג כלפיה באלימות פיזית או מילולית – בזה איכא למימר דמקרי 'יצאו הגירושין ממנה'.

מאידך גיסא, אם התגורר הבעל ב[א'] קודם נישואיו עם האשה וידע שהאשה לא תסכים למעבר מגורים, זה מחייב את הבעל לשנות את אורח חייו כדי שיוכל לקיים חיי נישואין נורמאטיביים, שהרי זה פשוט שבתנאים כאלה כאשר מקום העבודה מרוחק ושעות העבודה מרובות יגרום לכך שהבעל כבר בתחילת חיי הנישואין חייב להעדר מהבית ימים שלמים, וגם בימים שהוא מגיע הביתה הוא מותש וחסר כוחות כדי להעניק לאשה את היחס הנידרש, ובפרט כאשר מדובר בזוג צעיר שנימצא בתחילת דרכו המשותפת אשר מחייבת השקעה של יותר זמן וכוחות לצורך בניית המערכת הזוגית, ולא להשקיע בעיקר בפרנסה ולהזניח את הזוגיות הטרייה, הפועל היוצא הוא שמקום העבודה של הבעל בא על חשבון הקשר הזוגי.

...

ובמקומות אחרים מצאנו שמושיבים נאמנים ביניהם לברר בשל מי הרעה הזאת עיין (אבן העזר סימן קנד סעיף ג) ברמ"א: "ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת" (וכן כתב גם בסימן עד סעיף י).

סוף דבר אף שבנדון דידן יש חזקת חיוב כתובה.

זו מציאות שכל זוג מבין אותה שאין מנוס מלעבור להתגורר יחדיו באזור מקום עבודתו של הבעל שהוא מקור הפרנסה למשפחה.

כאן בא תאור של חיים מלאי סבל במחיצת האשה שאינה מתפקדת כאם וכרעיה, מסרבת לקיים חיי אישות, מפריעה לבעל לקיים את שגרת חייו לרבות בעיניין שמירת מצוות, מכניסה בעלי חיים לביתם, ופועלת כנגדו וכנגד בני משפחתו באלימות פיזית כלכלית מילולית ודתית.

בנוהג שבעולם, בני זוג שאינם מקיימים יחסי אישות זמן רב כל כך, לא חשוב באשמת מי, מגיעים ביחד או לחוד למסקנה שעליהם להתגרש.

בבית המשפט לעינייני מישפחה, בתביעת נזיקין בסך שני מיליון שקלים שנמחקה בגין אי תשלום אגרה (החלטת רשמת בית המשפט מיום י"ט באלול תשע"א (18/09/11).

יודגש, שהעובדה שלא הוגשה תביעת גירושין אינה משנה את היותם של הצדדים מורדים זה על זה. מרידה במהותה היא מרידה מחיי אישות, שיכולה בנסיבות מסוימות לבסס עילה לחיוב ואף לכפיית גט. נכון הדבר, שתביעת גירושין ברוב המקרים כוללת גם מרידה מחיי אישות, שאם אין נישואין אין חיי אישות, אך אין זה אומר שאיש ואשה שאינם מקיימים חיי אישות אך אינם חפצים בגירושין מטעם כזה או אחר לא יחשבו מורדים.

ובנידון שלפנינו, ברי וברור לבית הדין שכאשר האשה אמרה ושנתה שמועד הקרע הוא במועד הנישואין, כוונתה הייתה לקרע ביחסים הזוגיים בדגש על יחסי אישות, שמעולם לא היתקיימו כדבעי, ולא לקרע ביחסים הכלכליים בין בני הזוג שהתקיימו במשך רוב ככל תקופת הנישואין, על אף העדרם של חיי אישות.

...

עמדת הבעל מקובלת עלינו לחלוטין.

הרב עידו שחר לאור כל האמור בית הדין פוסק: האישה אינה זכאית לכתובה, תוספת כתובה, פיצויי גירושין ומזונות אישה.

שאר התביעות נדחות.

עילה מס' 1: אי־קיום יחסי אישות במשך שמונה חודשים.

בדיון זה העלתה האשה כעילת גירושין טענה על אלימות של הבעל נגדה: היה ארוע מסוים בסוף חודש יולי הנ"ל, בין הצדדים, שבסופו הזמינה האשה מישטרה והתלוננה כנגד הבעל.

אלא, שמאחר שדוקא אי־הבהירות של לשון זה יכולה שתביא לצעדים נגד הבעל, כדי למנוע כל חשש אפשרות כזו יש מקום לערער על כך. ובמה דברים אמורים? בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1995 בסעיף 1 (א) ו(ב) נאמר: (א) קבע בית דין רבני, בפסק דין או בהחלטה (בחוק זה: פסק דין) שאיש ייתן גט לאישתו, והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו בהתאם להוראות סעיף 4, צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2, צו הגבלה בדרך של עיכוב או שלילה של גמלה או קצבה כמשמעותו בסעיף 2א או צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה כמשמעותו בסעיף 3 או צו הגבלה בדרך של בידוד בהתאם להוראות סעיף 3א (להלן: צו הגבלה).

בית הדין האיזורי יקיים דיון ביום י"ג באייר תשע"ז (9.5.17) בהרכב מלא, וידון בתביעת האשה לגירושין, הכול כפי שקבע בהחלטתו מיום כ"א בכסלו תשע"ז (21.12.16) לרבות שלב חקירות והוכחות כפי שיתבקש.

...

בשלב זה של ההליך המשפטי לא היה מקום להסיק כל מסקנה ביחס למקרה זה ובוודאי שלא להכתיר את הבעל כמי שמעגן את אשתו אם לא ייתן לה גט, ולו בצורה של אמירה ולא כפסיקה של חיוב.

לפיכך יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית הדין האזורי נשואת הערעור.

החלטה על פי האמור מוחלט: הערעור מתקבל.

ברצוננו לציין מספר נקודות בחקירת הבעל: בעיניין אי קיום יחסי אישות, הבעל טען שהדבר נבע מחוסר רצון של האשה לקיים יחסי אישות (שורה 71-72 לפרוטוקול).

" עוד הביא ב"כ הבעל ראיה לאי אלימות, מהנכתב בתסקיר פק"ס לס"ד ת"א (שהוגש לבית המשפט לעינייני מישפחה בתאריך 30.9.21, עמ' 6): "האם טענה כי האב הנו אדם אלים וכי היא חוששת מכך שהבן יהיה "שק חבטות" שלו בעת מצבי כעס ותיסכול, זאת על רקע אירועים וסיטואציות שהתרחשו לדבריה בעבר בהן האב התקשה לווסת את כעסיו בנוכחות בנו.

כאשר אשה תובעת גירושין ללא עילה שהיא באשמת מעשיו הרעים של הבעל, אין מחייבים בכתובה מחמת הסברא של "אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה". דהיינו, לא כתב לה תוספת כתובה על דעת שתצא ממנו בעל כורחו ויצטרך לשלם לה מה שהתחייב לה. אולם כאשר האשה מוחזקת בסכום כסף, מחמת איזון המשאבים בין בני הזוג, הרי שאין האשה נחשבת כמוציאה ממנו את כתובתה אלא מחזיקה בכתובתה.

...

הגם שאין בידינו לקבוע בדבר מסמרות, אין חולק שהגירושין באו, לכל הפחות, גם ממנו.

אבל אני מאשר את שליחת המסרון.

וכך נכתב בסעיף 5 א (א) (2) לחוק: "קיים קרע בין בני זוג, או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חדשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה. בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו, אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג" בנדו"ד לא מצאנו מקום לקבוע שבני הזוג חיו תשעה חדשים מתוך שנה בנפרד, ולא מצאנו מקום לקצר את התקופה, מאחר ועל פניו לא נראה שמדובר בקרע אלא בניסיון להחזיר את השלום לבית.

לאור כל האמור לעיל פוסק בית הדין כדלהלן: הצדדים חייבים להתגרש זה מזה.