תביעת גזזת בגין הקרנות נזיקין

רקע לתביעה דנן קדמו שתי תביעות שעניינן ניזקי המנוחה, הגב' מזל אוקנין ז"ל, ילידת 1943, שנגרמו לה, לפי הנטען, בעקבות הקרנות שעברה בילדותה כטיפול נגד מחלת הגזזת.

עוד טוענת המדינה כי גם לפי סעיף 89 לפקודת הנזיקין התביעה היתיישנה, זאת משום שגם במקרה של נזק סמוי, אין הארכה של תקופת ההתיישנות, מיום גילוי הנזק, ומטרת הסעיף רק לקבוע מועד סופי להגשת תביעות כך שבכל מקרה מירוץ ההתיישנות יסתיים לאחר 3 שנים מיום ארוע הנזק.

...

טענות הצדדים בבקשה המדינה טוענת כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה, שכן מהמועדים בהם אובחן הגידול אצל המנוחה (ביום 29.10.2007) והניתוח לכריתתו (ביום 4.11.07) ועד למועד הגשת התביעה דנן (20.10.2015) חלפו למעלה מ- 7 שנים.

אני סבורה כי הדין הוא עם התובע ויש להאריך את תקופת ההתיישנות בעניינו.

לנוכח כל האמור התרשמותי היא כי התובע פעל בתום לב ולא מתוך זלזול או ניצול ההליך המשפטי, ולכן באתי לכלל מסקנה כי המקרה דנן נופל לגדר אותם המקרים שבהם יש להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות ובהתאם להאריך את תקופת ההתיישנות.

אשר על כן התביעה לא התיישנה והבקשה נדחית.

ומכאן לענייננו בתביעה זו. התובעת טוענת כי היא לא ידעה אודות הסיכון לו היא חשופה עקב הקרנות הגזזת וכן אודות מחדלה של המדינה מליידע אותה בגין כך, וכי הדברים נודעו לה לראשונה רק לאחר גילוי המחלה בשנת 2008.

בדברים אלה יש כדי להשליך על המועד הקובע לצורך חישוב מירוץ ההתיישנות; הגשת תביעה לפי חוק הגזזת מהוה, לכל הפחות "קצה חוט" לידיעת התובע בדבר העובדות המקימות את עילת התביעה בתביעות נזיקיות שעניינן הפרת חובת היידוע של המדינה".

...

בהיבט הרחב של שיקולי המדיניות שהוזכרו, סבורני כי המקרה הנדון קרוב יותר לנסיבותיהם של אותם מטופלים שחלו והוכרו כזכאים לפיצוי בגין הפרת חובת היידוע של המדינה, מאשר לאלה שחובת היידוע אמנם הופרה כלפיהם אולם גורלם שפר עליהם והסיכון הרלוונטי לא התממש לגביהם.

סבורני כי ראוי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה, כשיעור הפיצוי שנפסק על-ידי בית המשפט העליון בפס"ד איבי לתובעים השונים שעניינם נדון באותו מקרה, וזאת לאחר שבית המשפט נתן משקל לנסיבותיהם, לרבות היעדר הוכחה לכך שהיו משנים את התנהלותם בכל הנוגע למעקב רפואי ואבחון מוקדם ככל שהיו מודעים לסיכון, וכן בהיעדר הוכחת קשר סיבתי בין אי-הגילוי לאובדן סיכויי החלמה.

אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסך 50,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ (כולל מע"מ) והוצאות בסך 3,000 ₪ (לעניין המחלוקת בין הצדדים בהקשר להוצאות ושכ"ט עו"ד, אפנה לפסק-דיני בע"א 50938-05-10 אשר עסק במחלוקת זהה ולשיקולים שנמנו שם היפים גם לענייננו).

וכך נפסק: "על המדינה מוטלת החובה ליידע את המטופלים על הסיכון המוגבר הנשקף להם לחלות במחלות שונות בעקבות הקרנות שקבלו בילדותם לטפול במחלת הגזזת, והמדינה הפרה את חובתה זו לאורך התקופה שתחילתה בספטמבר 1991 (עת התקבלה במשרד הבריאות ההחלטה שלא יושמה בדבר המדיניות שיש לנקוט) ועד המועד שבו הופץ בעקבות ועדת כהן החוזר מ- 2009 (5.1.2009). למען הסר ספק יובהר כי החל מנקודת הזמן שבה הגיש מטופל תביעה על – פי חוק הגזזת, אין לייחס עוד למדינה הפרה של חובת היידוע כלפיו שכן מאותה נקודת זמן ואילך, לכל המאוחר, הוא מוחזק כמי שמודע לסיכון. כמו כן, יש לבחון את סוגיית ההתיישנות בכל אחת מן התביעות". (פסקה 31 לפסה"ד של כב' השוטת חיות.

בפסה"ד של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל) בת.א 20203-01-13 (מחוזי – נצרת) פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) (להלן – עניין פלוני), נתקבלה טענת המדינה בדבר היתיישנות התביעה, וזאת נוכח חלוף תקופת ההתיישנות מאז הגיש התובע שם את תביעתו לפי חוק הגזזת ועד הגשת התביעה הנזיקית נגד המדינה בעילת אי-יידוע, ובהסתמך על הקביעה בעיניין איבי כפי שצוטטה לעיל.

...

סבורני כי אין בעדות זו כדי לעמוד בנטל לביסוס תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, דהינו, כי לכל הפחות היה לתובעת "קצה חוט" בדבר יסודות העומדים בבסיס תביעת נגד המדינה.

שלישית, מהמקובץ לעיל עולה כי התובעת עצמה ידעה עוד מלפני שנים ארוכות כי קיים קשר-סיבתי בין הגידול בראשה להקרנות שעברה בילדותה, קרי, היא יודעת מזה שנים ארוכות אודות הסיכון.

סיכומם של דברים; נוכח כל המפורט לעיל, התביעה נדחית מחמת התיישנות.

ביום 4.4.14 הגיש התובע את תביעת הנזיקין דנן לבית המשפט, לאחר קרוב ל-20 שנים מהיום שהגיש את תביעתו לועדת הגזזת ולמעלה מ-8 שנים מהיום בו נתגלה הגידול במוחו על כן לא יכול להתקיים ספק כי תביעתו של התובע היתיישנה, בנוסף להיותה נעדרת עילה ודינה להדחות.

ועל כן יש לדחות את טענת התובע כי יש לקיים בירור עובדתי בטענת ההתיישנות ואין לקבלה כטענת סף. כך נקבע לעניין זה בפסק הדין איבי , "סיכום ביניים ראשון", פסקה 31: "על המדינה מוטלת החובה ליידע את המטופלים על הסיכון המוגבר הנשקף להם לחלות במחלות שונות בעקבות הקרנות שקבלו בילדותם לטפול במחלת הגזזת, והמדינה הפרה את חובתה זו לאורך התקופה שתחילתה בספטמבר 1991 (עת נתקבלה במשרד הבריאות ההחלטה שלא יושמה בדבר המדיניות שיש לנקוט) ועד המועד שבו הופץ בעקבות ועדת כהן החוזר מ-2009 (5.1.2009). למען הסר ספק יובהר כי החל מנקודת הזמן שבה הגיש מטופל תביעה על-פי חוק הגזזת, אין לייחס עוד למדינה הפרה של חובת היידוע כלפיו שכן מאותה נקודת זמן ואילך, לכל המאוחר, הוא מוחזק כמי שמודע לסיכון. כמו כן, יש לבחון כשאלה מקדמית את סוגיית ההתיישנות בכל אחת מן התביעות".( הדגשות בקוו שלי י.א ).

...

ב-6/2006 /13 ניתנה החלטת הוועדה הרפואית שאישרה את תביעתו וקבעה לתובע 35% נכות, בעקבותיה הוא תוגמל לפי הוראות החוק הנ"ל. טענות הנתבעת 1 בבקשתה לדחיית התביעה על סף לטענת הנתבעת 1 , מדינת ישראל משרד הבריאות (להלן :"הנתבעת") יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות וגם בשל העדר עילה נוכח הנפסק בע"א 1535/13 מדינת ישראל נגד ציפורה איבי (להלן :"פס"ד איבי"), שם נקבע כי מועד הפניה לוועדת הרפואית בתביעה על פי חוק לפיצוי נפגעי גזזת, יראה כמועד בו מולאה חובת היידוע וכי בנסיבות אלה סוגיית ההתיישנות תבחן כשאלה מקדמית.

כמו כן נטען, כי יש לדחות את התביעה בגין היעדר עילה שכן גידול המנינגיומה התגלה אצל התובע לכל המאוחר בשנת 2006 ובשנת 1995 תשע שנים בטרם גילוי הגידול הגיש התובע את תביעתו על פי חוק הגזזת, חרף זאת תביעתו הנזיקית הוגשה לבית המשפט ב- 4/2014 .

דינה של התביעה כנגד נתבעת 2 להידחות גם בשל היעדר עילה, זאת בהתאם לקביעת בית המשפט העליון בעניין איבי, כפי שהוזכר לעיל.

עניין זה אף הובהר בהחלטה מאוחרת לפסק הדין (מיום 3.11.2015), שבה נאמר במפורש, כי : "הוטלה אחריות בלעדית על המדינה בגין הפרת חובת היידוע לאורך התקופה שתחילתה בספטמבר 1991 ועד המועד בו הופץ החוזר מ-2009 (5.1.2009). פסק הדין בדעת רוב אינו מטיל אחריות כלשהי על קופות החולים וזאת להבדיל מדעת המיעוט של השופט י' עמית אשר סבר כי יש מקום להטיל אחריות כזו ". אם כן נדחית התביעה על הסף גם כנגד נתבעת 2.

סוף דבר לנוכח כל האמור, התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2 , נדחית על הסף בשל התיישנות.

בית המשפט העליון הוסיף וקבע, לעניין היתיישנות תביעה מעין דא,כי החל מנקודת הזמן שבה הוגשה תביעה על פי חוק הגזזת, אין לייחס עוד למדינה הפרה של חובת היידוע כלפיו שכן מאותה נקודת זמן הוא מוחזק כמי שמודע לסיכון: "על המדינה מוטלת החובה ליידע את המטופלים על הסיכון המוגבר הנשקף להם לחלות במחלות שונות בעקבות הקרנות שקבלו בילדותם לטפול במחלת הגזזת, והמדינה הפרה את חובתה זו לאורך התקופה שתחילתה בספטמבר 1991 (עת נתקבלה במשרד הבריאות ההחלטה שלא יושמה בדבר המדיניות שיש לנקוט) ועד המועד שבו הופץ בעקבות ועדת כהן החוזר מ-2009 (5.1.2009). למען הסר ספק יובהר כי החל מנקודת הזמן שבה הגיש מטופל תביעה על-פי חוק הגזזת, אין לייחס עוד למדינה הפרה של חובת היידוע כלפיו שכן מאותה נקודת זמן ואילך, לכל המאוחר, הוא מוחזק כמי שמודע לסיכון. כמו כן, יש לבחון כשאלה מקדמית את סוגיית ההתיישנות בכל אחת מן התביעות". (שם, פסקה 31).

משמעות הקביעה האמורה בעיניין אייבי היא שהחל ממועד הגשת התביעה לפי חוק הגזזת מודע התובע לכל מרכיבי תביעתו הנזיקית.

...

העדר עילה כמבואר, מסקנתי היא ,כי התביעה התיישנה ודינה להידחות על הסף.

מסקנתי דנן מייתרת ,למעשה, את הדיון בטענתה הנוספת של המדינה, לפיה דין התביעה להידחות על הסף מחמת העדר עילה וזאת בעקבות ההלכה שנקבעה בעניין איבי.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, דין התביעה להידחות על הסף מחמת העדר עילה כדין ומחמת התיישנות, וכך אני מורה.