תביעת בעלת דירה בגין הפרת חוזה שכירות

הואיל והתובעת היא שהשכירה לנתבע את הדירה ומקור זכותו להחזיק בה הוא בהסכם עם התובעת, חזקה, שלא נסתרה, שהיא מוסמכת לתבוע פינוי בגין הפרת ההסכם.

פלוגתה רביעית: דמי שימוש ראויים התובעת עותרת לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בסך של 100,900 ש"ח כדמי שימוש ראויים לפי דמי שכירות חופשיים מחודש אפריל 2017 עד יולי 2021 כמפורט בחוות דעת השמאי, ולחלופין ביתרת חוב דמי השכירות הסוציאלית שבו יוסי חב לפי הסכם השכירות בסך של 37,806 ש"ח. "ההלכה שנתקבלה בשיטתנו היא כי מסיג גבול, העושה שימוש שלא כדין בקרקע זולתו, חייב להשיב את זכייתו שבאה לו מבעל הזכות מכוח העקרון של עשיית עושר ולא במשפט. מבחינה זו, אין עוד הבדל בין זכייה המתבטאת בעשיית רווחים מיוחדים לבין זכייה שהיא החסכון של דמי שימוש ראויים" (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778-775 (1999).

...

הטעם לכך הוא שתום הכחיש בכתב ההגנה שהוא מתגורר בדירה, והחל ממועד זה אין ראיות שהוא המשיך להתגורר בה. נראה לי שמקום שקמה הכחשה במהלך התדיינות משפטית, נדרשת ראיה נוספת לכך שתום לא עזב.

התוצאה היא שתום ויוסי חבים לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 70,200 ש"ח. נוסף על כך יוסי חב לתובעת לבדו סך של 20,700 ש"ח. סכומים אלה מכסים את התקופה שעד יולי 2021 כולל.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת.

הנתבעת היתעמרה בה וניסתה להראות שהם מפרים את הסכם השכירות וזאת למרות שלטענת התובעים הם היו "בקשר רצוף עם הרשויות ובכללם הערייה חברת החשמל והמים לצורך מעקב קבלת הנחות רלוואנטיות ותשלומים". הוסכם בין הצדדים כי ביום 16 במרץ 2019, תגיע הנתבעת לדירה לצורך קבלת את דמי השכירות בגין חודש מרץ.

מכיון שהתובעים לא איפשרו לנתבעת לבדוק את הדירה במהלך תקופת השכירות, הנזקים שגרמו לדירה או שהיו בה גדלו והתעצמו, והתובעים סירבו לאפשר כניסת בעלי מיקצוע לצורך תיקונים.

לסיכום – משקבעתי שהתובעים הפרו את הסכם השכירות במספר אופנים ושעה שהתובעים לא פינו את הדירה בהתאם לתנאי ההסכם, הרי שהם לא עמדו בנטל להוכיח שלא היה מקום להפקיד את השיק הבנקאי או שנגרמה להם עוגמת נפש כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, ולכן דין תביעתם להדחות.

...

לסיכום – משקבעתי שהתובעים הפרו את הסכם השכירות במספר אופנים ושעה שהתובעים לא פינו את הדירה בהתאם לתנאי ההסכם, הרי שהם לא עמדו בנטל להוכיח שלא היה מקום להפקיד את השיק הבנקאי או שנגרמה להם עוגמת נפש כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, ולכן דין תביעתם להידחות.

עדותם של התובעים בעניין זה, כמו גם ביתר העניינים, לא הייתה מהימנה עליי ואיני מקבלת את טענותיהם לפיהם הותירו דירה נקיה עם "חלונות מבריקים" כפי שהם מנסים לטעון, ואין זו התמונה שעולה מהתמונות שצירפו הנתבעים.

סיכום אשר על כן, אני קובעת כדלקמן: התביעה נדחית.

ענייננו בתביעה כספית לתשלום פיצויים על סך 79,075 ₪ בגין הפרת הסכם שכירות שבין התובעת לנתבעים, עזיבת המושכר עובר למועד סיום החוזה, אי תשלום מסי ועד בית, וכן תביעה לפיצויים בגין נזקים רכוש שנותרו בדירה.

ההליכים עד כה וטענות הצדדים: טענות התובעת: התובעת טענה בכתב התביעה כי היא הבעלים של דירה המצויה ברחוב הבנים 1/22 בעיר קריית ביאליק (להלן: "המושכר" ו/או "הדירה").

...

משלא הובאו ראיות על ידי הנתבעים כי פעלו לתשלום רכיב זה על פי ההסכם, ולא הביאו ראיות כנגד סכום החוב, חייבים הם לפצות את התובעת גם בגין רכיב זה. אינני מקבלת טענות הנתבעים לעניין השטר גופו.

העובדה שלטענתה בעלה הוא שהתנהל מול התובעת, איננה מעלה ואיננה מורידה בהקשר זה. לסיכום, לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת חלקית – הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצויים בסך של 16,800 ₪ (דמי שכירות עבור 4 לחודשים), 7,500 ₪ עבור תיקונים במושכר ותשלום עבור חוב לוועד בית על סך 5,945 ₪ - סך כולל של 30,245 ₪.

בהתאם, אני מורה על שפעול תיק ההוצאה לפועל, שמספרו 544599-09-18 לביצועו של שטר על סך 10,000 ₪, שמספרו מסתיים בספרות 937, משוך על ידי הנתבעת מס' 1 מחשבונה מס' 457426, בבנק דיסקונט, סניף קריית ים. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת את יתרת הסכום על סך 20,245 ₪.

רקע וטענות הצדדים: בכתב התביעה נטען, בתמצית, כי ביום 16.4.12 נערך בין התובע ובין הנתבעים חוזה שכירות ביחס לדירה בבעלות התובע הנמצאת בנהריה.

דומני כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש, כי אי תשלום דמי השכירות משך חודשים ארוכים – עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם, כמשמעותה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).

הפרה יסודית שכזו מזכה את התובע בסעדים והתרופות העומדים לזכותו, כמפורט בחוק הנ"ל. לטענת התובע, הוא זכאי, בנוסף, לפיצויים מוסכמים בסך 10,000 ₪, וזאת מכוח סעיף 9 להסכם, אשר זו לשונו (השגיאות במקור): "אם השוכר לא יפנה את המושכר בתום תקופת השכירות, הוא ישלם למשכיר פיצוי קבוע מוסכם ומוערך מראש בסכום בשקלים חדשים השווה ל- 300 ₪ לכל יום איחור, אשר יגיע למשכיר ללא כל צורך בהוכחת נזק עד ליום פינוי המושכר בפועל ומסירת החזקה הייחודית בה לידי המשכיר. איחור של למעלה מ- 14 ימים בפנוי יהווה הפרת יסודית ויחייב את השוכר בסך של 10,000 ₪". הינה כי כן, הזכות לפצוי מוסכם קמה, על פי הסכם השכירות, למשכיר בלבד, ואך במקרה של איחור בפנוי הדירה.

...

עוד אני דוחה את טענות התובע כי לאחר פינוי הדירה – נאלץ לבצע תיקונים ושיפוצים בעלות של 25,000 ₪.

אשר על כן אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בסך של 90,000 ₪.

עוד אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 2,500 ₪, וכן שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך 11,000 ₪.

תביעת בעל דירה נגד שוכרים, עם תום תקופת השכירות, בגין הפרת חוזה השכירות בדמות נזקים שנגרמו לדירה ולא תוקנו על ידם, יתרת חוב דמי שכירות וכן עוגמת נפש שנגרמה לתובע בעטים של כל אלה.

...

העולה מהאמור לעיל, שיש לדחות את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים ביחס לתשלום ששילמו לצורך הקמת קירות גבס מתוך הנחה שישכרו את המקום למשך חמש שנים, ביחס להשבת ההוצאות שהוציאו בגין ניתוקם מחשמל ומים (רכישת גנרטור, דלק, מים, פנסים, בטריות ותכולת המקרר, מזון ותרופות), ביחס להפסד הלקוחות של הנתבעת 2 בגין אותו ניתוק (תביעה שממילא גם לא הוכחה כלל), ביחס להיעדרות הנתבעים מעבודתם וביחס לאגרות ששולמו על ידם בהליכים מול התובע בטרם ניתן פסק הדין, כמו גם עגמת הנפש שנגרמה להם בתקופה זו. כל אלה נטענו ונדונו עוד בהליך הקודם ובית המשפט נתן פסק דין תוך שטענות אלה נלקחו כבר בחשבון בפסק הדין שניתן.

בהקשר זה מקובלת עלי טענת התובע כי הוא זכאי גם לתוספת בסך 10% בגין דמי השכירות ובסה"כ יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע בענין זה סך של 1,760 ₪.

אציין כבר עתה, כי לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וגם צפיתי בכל התמונות והסרטונים, הגעתי למסקנה כי לא ניתן למעשה להכריע בין שתי גרסאות הצדדים בענין זה. כפות המאזניים נותרו מאוינות ובנסיבות אלה, כאשר התובע הוא הנושא בנטל ההוכחה של תביעתו, יש מקום לקבוע כי הוא לא עמד בו, כמפורט להלן.