תביעת בעלי מקרקעין נגד עירייה בגין הפרעה לשימוש בדרך

טענות הצדדים בתיק אז' 5722-06-20: טענות התובע: בכתב התביעה שהגיש התובעת לבית המשפט בחודש יוני 2020 עתר התובע לבית המשפט ליתן סעדים כנגד הנתבעים כדלקמן: צו מניעה קבוע אשר אוסר על הנתבעים או מי מטעמם לעשות שימוש של מעבר בשטח חצר/חניית הבית המשותף שבדרך בית לחם 73 הידוע כגוש 30001 חלקה 72, ואשר אוסר על הנתבעים או מי מטעמם לעשות כל פעולת בנייה ו/או תיקון ו/או שימוש בגדר החוצצת בין חלקה 71 לבין חלקה 72 ואשר מצויה בחלקה 72 ובבעלות התובע; לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 31,590 ₪ עלות הקמת הגדר ותיקון המדרכה, שהרסו הנתבעים, ולחייב את הנתבעים לאפשר לתובעים להשיב את מצב הגדר לקדמותו; לחייב את הנתבעים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד. התובע מנמק את תביעתו כפי שיפורט להלן.

אם יטענו הנתבעים כי העלמת העין של בעלי הזכויות בחלקה 72 מהשיטה בה עברו מדי פעם הנתבעים אל חלקה זו ועברו בחלקה מהוה "רשות מכללא", הרי שזו רשות מכללא למעבר בשיטה האמורה בלבד, שמטבעה אינה מהוה "דרך המלך", וממילא אינה מהוה "מנהג בעלים", ולא ניתנה רשות להריסת הגדר וליצירת מצב קבוע ורגיל בשופי, ובכל מקרה רשות מכללא כזו היא רשות הדירה הנתנת לביטול בכל עת. סעיף 17 לחוק המקרקעין קובע כי "המחזיק במקרקעין רשאי לידרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". לחלקת הנתבעים יש מעבר תקני, נוח וחוקי מהכניסה הראשית למגרש המצויה בדרך חברון.

ב-ע"א 9308/06 עריית רמת גן נ. עיזבון המנוחה גב' ורדה בורשטיין ז"ל (פורסם בנבו, 22.9.2011) נקבע כי לגבי זיקת הנאה המדובר בשימוש הנוגד לזכות הבעלים של המקרקעין הכפופים, וכי אין מדובר בשימוש שמקורו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה על ידי בעל המקרקעין.

...

גם כאשר הוכרה לפני חקיקת חוק המקרקעין זיקת הנאה מכוח כורח, היא הוכרה רק במקרה של כורח מוחלט, כפי שנכתב בפס"ד ב- ע"א (נצ) 22953-01-13 דאהר נ. דאהר (פורסם בנבו) כי על זכות מעבר מכוח כורח נאמר שהיא ניתנת רק במקרה של כורח מוחלט ולא כאשר קיימת דרך אחרת על אדמתו של הטוען לזכות, אך כי המעבר בדרך האחרת כרוך בקושי רב. טענות הנתבעים: בכתב הגנתם טענו הנתבעים שיש לדחות את תביעת התובע מהסיבות שתפורטנה להלן.

הסעד של צווי המניעה: לאור כל האמור לעיל, סבור אני שהתובע הוכיח את זכותו לקבל צווי המניעה אותם ביקש בכתב התביעה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: בתיק אז' 5722-06-20: ניתן בזה צו מניעה קבוע אשר אוסר על הנתבעים או מי מטעמם או מי מהם לעשות שימוש של מעבר בשטח חצר/חניית הבית המשותף שבדרך בית לחם 73 הידוע כגוש 30001 חלקה 72; ניתן בזה צו מניעה קבוע אשר אוסר על הנתבעים או מי מטעמם או מי מהם לעשות כל פעולת בנייה ו/או תיקון ו/או שימוש בגדר החוצצת בין חלקה 71 לבין חלקה 72 בגוש 30001; ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים או מי מטעמם להפריע לתובע להשיב לקדמותו את מצב הגדר החוצצת בין חלקה 71 לחלקה 72 בגוש 30001; על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע כדלקמן: את בסך 12,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (2.6.2020) ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

בתביעה קטנה 52022-06-20: התביעה הקטנה נדחית.

המשיב הגיש לבית משפט קמא תביעה לצוו עשה וצו מניעה קבוע במסגרתה עתר למתן פסק דין הצהרתי ו/או צו מניעה ו/או צו עשה קבוע האוסר על המבקש להקים מחוברים לקרקע בתוך מיגרש 535; לעשות ו/או לבצע עבודות גידור ו/או שימוש המונע שימוש בשביל מס' 535 שנסלל בהתאם לתכנית המתאר המאושרת; ביצוע עבודות בחלקה העלולות לחסום את המעבר ו/או למנוע כניסת רכבים.

עוד ציין בית משפט קמא כי מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובת המשיב שכן אם בסופו של דבר התובענה תדחה, הסעד הזמני, האוסר על המבקש להפריע למשיב לעשות שימוש בדרך 535 לצורכי מעבר, יבוטל, לא ייגרם למבקש עקב כך כל נזק שאינו בר תיקון, שכן, כבר היום נאסר על המבקש לבנות או לבצע כל עבודה במיגרש 535 הנ"ל, המנוגדת לתכנית המאושרת, שלפיה, ייעוד חלק זה הוא דרך ציבורית.

עוד ובנוסף טען המבקש כי לא בוצע פירוק השתוף בחלקה בין הבעלים, והשמוש בדרך מס' 535 בטרם בוצעה הפקעה וסלילה של הדרך, כרוך בסיכון בטיחותי בלתי סביר לבני משפחתו המתגוררים בסמוך לתוואי הדרך, בעוד שקיימת דרך אלטרנאטיבית מס' 534 שהשימוש בה לא כרוך בסכנה בטיחותית כלשהיא.

ראה: רע"א 7396/16 גרין נט מחזור וטפול בפסולת בע"מ נ' עריית ירושלים (22/11/16); רע"א 8734/13 עבדללה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל (12/01/14); עניין אקסלרוד; רע"א 9308/08 אלול נ' רביב, (21/04/09).

...

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו, כב' השופט וויליאם חאמד בתיק ה"פ 37892-11-20 מיום 21/01/21, במסגרתה נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיב ונתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש למנוע מהמשיב לעשות שימוש בשטח המיועד לדרך המסומן כמגרש מס' 535 לצורכי מעבר ברגל או באמצעות כלי רכב.

דיון לאחר ששבתי ועיינתי בהחלטת בית משפט קמא בסעד הזמני, בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש ונספחיה, וכן שקלתי את נימוקי המבקש בכובד ראש, נחה דעת כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף בלא קבלת תשובת המשיב.

לנוכח כל האמור, סבורה אני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סוף דבר סיכומו של דבר - הבקשה נדחית.

בנוסף היא תובעת פיצוי כספי בגין נזקים נטענים כתוצאה מן הפלישה וטוענת לאי קיום צו הריסה שניתן כנגד הנתבעת בתיק תו"ב. רקע עובדתי ביום 4/12/2014 חתמה התובעת עם "עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ" (להלן: "עמידר" / "המשכירה") על חוזה שכירות בלתי מוגנת (להלן: "חוזה השכירות") לפיו שכרה מעמידר דירה מס' 2 (להלן: "המושכר/דירת התובעת") בשיכון צבורי שבבעלות המדינה הידוע כגוש 13976 חלקה 28 ברחוב החרמון 25 בצפת (להלן: "הבית המשותף").

וזו לשונו (הדגשות שלי, ר"פ): "17. המחזיק במקרקעין זכאי לידרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". הגם שהסעיף מדבר על "הפרעה", הוא כולל גם מצב של הסגת גבול ונישול המחזיק מחזקתו בקרקע (ראו: י' ויסמן, בעמ' 36).

מכאן ולעניות דעתי, נראה כי עובר לעדותו ובעת ששלח המכתבים לעריית צפת ולועדה לתו"ב, טעה נציג "עמידר" לחשוב כי "תוספת הבניה" מושא גזר הדין ו"שטח הפלישה" הנטען ע"י התובעת, חד הם. סיכום ביניים - האמור מוביל למסקנה כי הצוו בגזר הדין להריסת תוספת הבניה אינו מעניינה של התביעה כאן.

מיום 12.2.1981 תיקון מס' 8 ס"ח תשמ"א מס' 1005 מיום 12.2.1981 עמ' 106 (ה"ח 1484) החלפת סעיף קטן (ב) הנוסח הקודם: הוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין קובעת כי מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק - שלא בדרך של עשיית דין עצמית מותרת (על פי סעיף 18(ב) לחוק), חייב להשיבם.

...

סוף דבר התביעה לפיצוי כספי בגין הנזקים הממוניים נדחית.

התביעה לסילוק ולפיצוי לא ממוני מתקבלת בחלקה ועל כן אני מורה כדלקמן: א) על סילוק ידה של הנתבעת משטח הפלישה ומכל החלקים המוצמדים למושכר ולהעמדתם לרשות התובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ שבשליטת הנתבעת.

מומלץ כי השבת המצב לקדמותו תבוצע בתיאום או בפיקוח חברת "עמידר". ג) הנתבעת תשלם לתובעת, באמצעות ב"כ, פיצוי כספי בגין נזק לא ממוני בסך של 8,000 ₪.

לפניי תביעה כספית ע"ס 963,900 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבעת.

דרישה זו עלתה נוכח ההכרח למנוע ולו חשש להפרעה עתידית לשימוש במקרקעי נת"ע לצורך הקמת הרכבת הקלה ובלעדיה לא ניתן היה להסכים להחדרת העוגנים.

הנתבעת סבורה, כי התביעה אינה מגלה עילה ואין כל הצדקה, כי הקופה הציבורית תשא בעלות הקמת העוגנים; תנאי ההסכם לא היו גרועים במידה בלתי סבירה, והדרישה של הנתבעת היא דרישה מקובלת.

התובעת טוענת, כי בשנת 2013 פרטה נת"ע במכתבה למנהלת אגף הרשוי בעריית תל אביב את התייחסותה לבקשת ההיתר של התובעת והשמוש בעוגנים חודרים, זאת מבלי שעלתה במכתב זה דרישה לשימוש בעוגנים פולימריים.

בהקשר זה יש לציין, כי בסעיף 40 לכתב התביעה טוענת התובעת, כי בשנת 2015 דרשה נת"ע, כי התובעת תחתום על הסכם המחייב אותה להתקין עוגנים פולימריים, ואילו מוטי בסעיף 12 לתצהירו הודה, כי הדרישה עלתה כבר בחודש אוגוסט 2014, ללמדך על העדר הקוהרנטיות בגירסת התובעת בהקשר זה. עוד מייחסת התובעת לנת"ע שימוש לרעה בכוחה, בגדר "זכות וטו" שלא הותירה לתובעת ברירה אלא להיתקשר עימה בהסכם.

בהקשר זה מקובלת עליי טענתה של נת"ע לפיה ההנחייה לתאם את העבודות עם נת"ע היא הנחיית הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, אשר במסגרת מיסמך התאום ההנדסי (נספח "ג" לכתב התביעה) קבעה, כי: "11. לפני תחילת העבודה, יש לתאם עם חב' נת"ע לו"ז ושלבי ביצוע הפרוייקט"; "13. יש לעבוד בכפוף להנחיות ולתנאים של חב' נת"ע המפורטים במכתב תיאום זה". ככל שסברה התובעת, כי תנאי ההיתר בהקשר זה אינם נושאים חן בעיניה, הרי שהדרך לתקוף את הדברים הנה בדרך המקובלת של הגשת ערר על החלטת הועדה או עתירה מינהלית.

...

תמצית טענות הנתבעת: הנתבעת סבורה, כי דין התביעה להידחות.

יש לדחות את טענות רובינשטיין בדבר התקשרות כתוצאה מעושק או מכפייה; התוצאה- הסכמים יש לכבד: בסעיף 40 לכתב התביעה טענה התובעת, כי התעקשותה של נת"ע להחדרת עוגנים פולימריים (בעוד שהתובעת ביקשה להחדיר עוגני פלדה) עלתה כדי עושק וכפייה בהתאם לחוק החוזים ולא הותירה כל ברירה לתובעת, אלא לחתום על הסכם זה. דין טענות אלה של התובעת להידחות.

לכך לא ניתן להיעתר.

בהקשר זה מקובלת עליי טענתה של נת"ע לפיה ההנחייה לתאם את העבודות עם נת"ע היא הנחיית הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, אשר במסגרת מסמך התיאום ההנדסי (נספח "ג" לכתב התביעה) קבעה, כי: "11. לפני תחילת העבודה, יש לתאם עם חב' נת"ע לו"ז ושלבי ביצוע הפרוייקט"; "13. יש לעבוד בכפוף להנחיות ולתנאים של חב' נת"ע המפורטים במכתב תאום זה". ככל שסברה התובעת, כי תנאי ההיתר בהקשר זה אינם נושאים חן בעיניה, הרי שהדרך לתקוף את הדברים הינה בדרך המקובלת של הגשת ערר על החלטת הוועדה או עתירה מינהלית.

סוף דבר ותוצאת פסק הדין: דין התביעה להידחות בזאת.

ההליכים התביעה הוגשה נגד בעלת הבנין, שהיא מזמינת הפיגומים, וכנגד הערייה.

על פי חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, נקבעה לתובע נכות של 15% בגין הפרעה בשורש כף יד ימין, ונכות נוספת של 10% בגין הצלקות.

במקרה זה עולה מהחשבונית וממכתב החיוב, שהתשלום הראשוני עבור הרכבה ושימוש למשך חודשיים בפיגומים עומד על 33,638 ₪, והחיוב הנוסף הוא על כך שהפיגומים לא הוחזרו לאחר חודשיים אלא לאחר כ- 4 חודשים.

לא ניתן לקבוע בודאות האם התובע נפל מהפיגום עצמו, או נפל מהקרש בדרכו אל הפיגום.

בע"א 8/79 שמואל גולדשמיט נ' דן ארזי פ"ד ל"ה(3) 399, 407 נדונו התנאים לחיובו של מחזיק במקרקעין בנזק של מסיג גבול שהוא קטין.

...

סוף דבר אני קובע שלא קיימת אחריות מצד הנתבעים לתאונה.

התביעה נדחית.

בעקבות דחיית התביעה נדחות הודעות צד שלישי ורביעי ללא צו להוצאות.