תביעת בנק נגד לקוח בגין דחיית בקשת רשות להתגונן

הבנק מפנה לפסק דינה של כב' השופטת נאור (כתוארה אז) בע"א 4483/06, רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' וינשטיין (פורסם בנבו), אשר קבע בדעת רוב לעניין מעשה בית דין, ופה אחד לעניין מניעות, כלהלן (ההדגשות שלי – נ' מ' ש'): "כזכור, פסק הדין בהתדיינות הראשונה היה מבוסס על תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש הבנק נגד וינשטיין לאחר שבקשתה של וינשטיין לרשות להיתגונן נדחתה. שאלת כוחו המחייב של פסק דין שניתן בהיעדר הגנה או בהיעדר התייצבות כהשתק פלוגתא היא שאלה מערכתית. היא יכולה לעלות במגוון של מצבים: נתבע בסדר דין מקוצר שלא התגונן, נתבע בסדר דין מקוצר שהתגונן אך לא התייצב לחקירה על תצהירו (וכזה הוא המקרה שבפנינו), נתבע שלא הגיש כתב הגנה והתובע נטל פסק דין ועוד. יתכן שהנתבע יכול היה להדוף את התביעה נגדו אילו התגונן, או התגונן כדבעי, אולם הוא לא עשה כן, וניתן נגדו פסק דין. (...) (פסקה 13)

רעיון זה של מניעות בא לידי ביטוי גם בפסק הדין ב-ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ([פורסם בנבו], 8.9.2005), שם נקבע כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול וצריך היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי קודם בין בעלי הדין ולא עשה כן. כך עולה גם מדבריו של השופט א' מצא ב-ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992): "למערער הייתה שעת כושר להשמיע את טענתו ולהביא ראיות להוכחתה. משנסתיימו ההליכים בלא שעשה כן, הריהו מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של השתק פלוגתא היא למנוע מבעל דין, שהיה לו 'יומו בבית המשפט', להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון". על וינשטיין היה להיתגונן מפני תביעת הבנק ולהעלות טענותיה בדרך שקבע לכך המחוקק, עוד בהליך הראשון דהיינו באמצעות הגשת בקשה לרשות להיתגונן, התייצבות לחקירה על תצהירה ומשניתן פסק הדין - הגשת בקשה לביטולו.

השופט גרוסקופף ממשיך ונותן דוגמא הזהה לענייננו: "והינה דוגמא נוספת, המבוססת, בשינויים משמעותיים, על עניין צבעוני: בנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד לקוח לתשלום יתרת חובה בחשבון. הלקוח לא התגונן וניתן נגדו פסק דין. לימים מגיש הלקוח תביעה בה הוא טוען כי הוא זכאי לפיצויים מהבנק, מאחר שהאחרון חישב את יתרת החובה שהייתה בחשבונו בצורה שגויה. גם במצב דברים זה יקום "השתק הגנה", שכן משמעות קבלת הטענות בתביעה המאוחרת תהיה איון זכותו של הבנק לתבוע את יתרת החשבון מכוח פסק הדין המוקדם.

...

) בנסיבות סבורני כי ההלכה המוצעת בחוות דעתה של חברתי היא פיתוח מתבקש של הלכת אבוניל.

לפיכך, כל חוות דעת חשבונאית מטעם עובדיה חייבת לצאת מנקודת מוצא זו. לפיכך, כל טענות התביעה, לרבות חוות הדעת החשבונאית המשמשת בסיס לה, העומדות בניגוד לקביעות אלה, נדחות על הסף מחמת מעשה בית דין ומניעות.

לפיכך, התביעה נדחית על הסף בחלקה כמפורט לעיל, וחוות הדעת החשבונאית מטעם עובדיה תתוקן בהתאם להוראות אלה.

ביום 29.6.97 נמחקה בהסכמה בקשת הרשות להיתגונן של מר טיזאבי, וביום 25.9.97 נדחתה בקשת הרשות להיתגונן של החברה (נספח יח'-יט' לתביעת מר טיזאבי).

לשיטתם, הוא מנוע מלטעון כי הוא חתם על ערבות לטובת הבנק בגין חובות החברה, שכן בתצהירו בבקשת הרשות להיתגונן שהגיש נגד תביעת הבנק בשנת 1996, הוא טען שהערבות עליה חתם לא הייתה לטובת החברה אלא לטובת אולמי ויטראז', והבנק רימה אותו בעיניין זה. הצדדים מעלים איפוא לדיון את גבולותיו של ההשתק השפוטי.

נטל הראיה מוטל על החברה גם בעיניין זה בהיותה התובעת, והיה עליה לפנות לבנק או לרואה החשבון של החברה, רו"ח פרייזלר, על מנת לקבל מסמכים בעיניין זה, אך היא לא פעלה כך. יש לציין כי בכתב התביעה של החברה (בפיסקה 16) ובתצהירי שלושת האחים (בפיסקה 59) ציינה החברה גם שלושה שיקים נוספים, לפקודת חברת רימר ובניו בע"מ מחדרה (העתקיהם צורפו כנספח 27 לתצהירי החברה), שלטענתה מר טיזאבי שילשל לכיסו את הכספים במזומן שנתקבלו, אולם מאחר שהטענה ביחס לשלושת שיקים אלה נזנחה על ידי החברה בסיכומיה, אין להדרש לה. גזל כספי מזומנים מלקוחות האולם לכיסו של מר טיזאבי לטענת החברה מר טיזאבי גנב לכיסו כספי מזומנים של החברה, שקבל מלקוחות האולם.

...

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: תביעת מר טיזאבי נגד החברה בת"א 47021-12-12 מתקבלת במלואה, דהיינו על החברה לשלם למר טיזאבי סך של 6 מיליון ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ביום 24.12.12, ועד למועד התשלום בפועל.

תביעת מר טיזאבי נגד האחים בת"א 47021-12-12 – נדחית.

תביעת החברה נגד מר טיזאבי בת"א 21106-04-14 – נדחית.

לפיכך דחה הבנק כל טענה לפיה עליו לנקוט בפעולות נוספות בטרם פונה הוא לערבים.

יחד עם כתב התביעה בסד"מ הגיש הבנק בקשה במעמד צד אחד להטלת עיקולים זמניים; ביום 29.11.2015 הוגשה בקשת רשות להיתגונן מטעם צימברג ויאיר בלבד (להלן: "רשות להגן"), בקשה זו תוקנה בהחלטה מיום 1.12.2015.

ביום 7.4.2016 ניתנה החלטה במסגרתה ניתנה רשות להיתגונן כנגד התובענה (בהסכמת הבנק) ונקבע כי ה"התצהירים התומכים בבר"ל מיום 30.11.2015, ישמשו ככתב הגנתם" (הכוונה להגנת צימברג ויאיר בלבד).

בעוד שתביעת הבנק אינה מורכבת להוכחה (ולמעשה אין מחלוקת שהאשראי ניתן לסופר מודיעין ולא הושב), אזי טענות ההגנה שעלו בתיק זה רבות ומגוונות, והגעתי לכלל מסקנה שהגירסה שהושמעה מפי הנתבעים (ובמיוחד יאיר) הנה גרסה מתפתחת, מפותלת, בחלקה גרסה כבושה, גרסה הסובלת מסתירות פנימיות קשות וכן סתירות בין עדי ההגנה לבין עצמם; טענות העומדות בסתירה לטענות שהועלו מפיהם ובקולם בין היתר בתיק הפר"ק. הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעים בחרו להעלות טענות מן הגורן ומן היקב ולא פסחו בסיכומיהם על כל טענה אפשרית המועלית בתביעת בנק כנגד לקוח, ובין היתר הכחשת החוב; הכחשת הערבות; טענות לתניות מקפחות בחוזה אחיד; טענות לרשלנות של הבנק; טענות לבצוע עבירות על פי חוק איסור הלבנת הון; טענות לאי גילוי נאות בדבר מצבה של קוסט; טענות על כך שהבנק הוא שכפה על הנתבעים את דרך גיבוש העסקה; טענות שהבנק הוא הגורם העקיף לבקשת הפרוק (!).

האם הבנק התרשל בלקיחת ביטחונות? התייחסתי לעניין זה בפרקים אחרים, תוך הפנייה לעדויות, לפיכך אפרט בתמציתיות את נימוקיי לדחיית טענה זו. שוב אזכיר את מסקנתי לפיה הבנק סרב לתת מימון לרכישת קוסט ובקש לממן "פעילות קיימת", ראו עדות כהן בעמ' 326 שו' 20-24 : "האופן הוא שאנחנו ממנים פעילות קיימת של סופר מודיעין בלבד, כנגד פקדון, כנגד זה מה שאני זוכר היה פקדון, היה שעבוד כרטיסי אשראי של פעילות קיימת, הייתה אני לא זוכר, נדמה לי גם שעבוד שוטף של סופר מודיעין, וכמובן ערבויות אישיות שלהם"; ואילו צימברג ויאיר ידעו על כך, נתנו את הסכמתם הפוזיטיבית, ויאיר בחקירתו הדגיש כי הוא לא רואה בכך כל בעיה: מה זה משנה בשורה התחתונה אם קבלתי את האשראי, מה זה משנה", וכן :" קבלתי את הכסף. למה אני צריך לשאול למה? אני צריך לפשפש בציציות?" (עמ' 250 שו' 4-7; עמ' 250 שו' 18-19, עמ' 251 שו' 1-2).

...

הנתבעים לא פנו לבית המשפט לאחר פקיעת צו העיקול בבקשה לפסיקת פיצויים; כעת, תביעת הבנק מתקבלת, לכן ועל פי פס"ד דיאליט הנזכר לעיל, גם אם היה נפסק פיצוי כלשהו לטובת הנתבעים רשאי היה הבנק לדרוש את השבתו: " ככל שבעתיד (מבלי לנקוט עמדה מצדי לגופו של עניין), יתקבל ערעורה של חברת דיאליט, כי אז ביכולתה לתבוע את השבת כספי הפיצויים, ככל שייפסקו". סוף דבר לאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת במלואה.

הנני מחייבת את הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד לשלם לבנק את סכום התביעה בסך של 2,742,728 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור המירבי כנהוג בבנק, ראו בעניין זה ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (23.8.2015) [פורסם במאגרים] שם נקבע בין היתר כי התערבות ביהמ"ש בשיעור הריבית תעשה במקרים חריגים, וזהו אינו המקרה שלפנינו.

בנוסף ישלמו הנתבעים לבנק הוצאות משפט הכוללות את האגרה כפי ששולמה; שכר העדים כפי שנפסק; הוצאות התמלול וכן שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 150,000 ₪.

במאמר מוסגר, ואף שהתובעת לא טענה במפורש אחרת אציין, כי אף שפסק הדין בהליך הקודם ניתן לאחר שהתובעת (הנתבעת דשם) לא התייצבה לחקירה נגדית ולא הביאה כל ראייה מטעמה להוכחת טענותיה, אין מניעה שפסק הדין יקים מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, ככל שנקבעו בו ממצאים פוזיטיביים, וזאת בשל העובדה שניתנה לתובעת (כנתבעת בהליך הקודם) ההזדמנות להביא את ראיותיה ולהוכיח את טענותיה אך היא בחרה שלא לעשות כן. בהלכה הפסוקה נקבע מפורשות, כי כאשר מדובר בתביעה שטרית או בתביעה בסדר דין מקוצר אשר התקבלה משלא הגיש הנתבע בקשת רשות להיתגונן או משזו נדחתה – אזי הנתבע שלא התגונן מפני תביעה כאמור שהוגשה נגדו או שהתנגדותו נדחתה אינו יכול לנסות ולהתבסס בהליך מאוחר יותר על טענות שהיה עליו להעלות במסגרת היתנגדותו.

הלקוחה הגישה בקשת רשות להיתגונן, אך לא התייצבה לדיון ומשכך נדחתה בקשת הרשות להיתגונן וניתן פסק הדין.

כך, ברע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך (23.7.2012) (להלן: עניין בן ברוך), שם הוחלה ההלכה על מקרה בו ניתן פסק הדין לאחר שנדחתה בקשת רשות להיתגונן.

בדחותו את הטענה כי אין מיתקיים מעשה בית דין בשל העובדה שהטענות עליהן מבוססת התביעה המאוחרת לא הוכרעו במסגרת דחיית בקשת הרשות להיתגונן, קבע בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר, בהסכמת השופטים סולברג ונאור) את הדברים הבאים: "פסק דין שניתן בעקבות דחיית בקשת רשות להיתגונן מקים השתק פלוגתא המונע מהנתבע בהתדיינות הראשונה לשוב ו"לפתוח" בהליך נוסף את הפלוגתות שאותן העלה במסגרת בקשת רשות להיתגונן שהגיש, ככל שאלה היו פלוגתות עיקריות בהתדיינות הראשונה.

...

וכך פסקה כב' השופטת נאור בעניין וינשטיין: ".. פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגייה..." הלכה זו חזרה ונשנתה גם בפסקי דין מאוחרים יותר.

עיון בתצהיר הבר"ל שהגישה התובעת כנתבעת בהליך הקודם מלמד, כי הטענות אותן העלתה התובעת בהקשרים אלו, ואשר גם אם לא נדחו במפורש בפסק הדין בהליך הקודם, הרי שגלומה בו קביעה כי הן נדחות משלא הוכחו – דומות עד זהות לטענות שהעלתה התובעת בתיק זה (ראו, למשל, סעיפים 17, 20, 22, ו – 28 לתצהיר הבר"ל, בכל הנוגע לטענות התובעת בקשר לקבלת השיקים).

סיכום לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי התובעת מנועה מהגשת תביעה זו מחמת מעשה בית דין, ולפיכך אני מורה על דחיית התביעה.

מקורה של הבקשה שבפני בתביעה שהגיש המשיב, בנק לאומי (להלן: הבנק), נגד המבקש, לקוח שלו, בגין יתרת החוב בחשבונו.

על-פי הנטען, למבקש נודע על תביעה זו רק בחודש מאי 2017, עם שובו משהות ממושכת בחוץ לארץ, ואז הגיש בקשת רשות להיתגונן.

לאחר שעיינתי בבקשה ונתתי דעתי לטענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות העירעור להדחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להדרש לתשובה.

...

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש ניסה להעלות טענות חדשות במסגרת הערעור במטרה לבצע "מקצה שיפורים". לסיכום, נקבע כי בית משפט השלום הגיע להכרעה נכונה ומנומקת כראוי הן ביחס לשאלת ההתיישנות והן לגופו של העניין.

לאחר שעיינתי בבקשה ונתתי דעתי לטענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובה.

סוף דבר: הבקשה נדחית.