תביעת בנק בגין יתרת חוב הלוואה מובטחת במשכנתא

רקע כללי התובע (להלן: "הבנק"), הגיש תביעה זו בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת בדרישה לתשלום יתרת חוב בגין החזרי הלוואה מובטחת במשכנתא בסך 150,002 ₪ ליום הגשת התביעה.

...

עם זאת, בספק אם היה הכרח בהוצאות כה נכבדות של כמעט 27,000 ₪, כאשר הכינוס לא יצא לפועל בסופו של דבר, לנוכח התשלומים וההסכמות שבמסגרת הסכם 2014.

בעניין חיימוב (ע"א 661/88 פיסאר חיימוב נ' פארס חמיד, פ"ד מד (1) 75 (1989)‏), נקבע כי אם צד התקשר בהסכם מתוך כפייה, הרי שכדי לאיין את תוקפה של הסכמתו, עליו לנקוט פעולה של ביטול ההסכם, ובהעדר הסבר להשתהות ארוכה מצדו, אין מנוס מהקביעה, כי החוזה לא בוטל תוך זמן סביר מיום שהכפייה פסקה (שם, פסקה 6 לפסה"ד ; ר' גם: ע"א 9528/07 Foundation Sansounimaille נ' ישראל פרי (16.11.2011) פסקה 8 לפסה"ד).

סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לבנק התובע סכום כולל במעוגל של 137,700 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, בהתאם להוראות הסכם ההלוואה, ממועד חוות הדעת 31.1.2019 ועד התשלום המלא בפועל.

לטענת הנתבעים, לתובעים לא הייתה מניעה ליטול הלוואה מובטחת במשכנתא ולא היו נפגעות זכויותיהם או זכויות הבנק משום שניתן היה לסלק את יתרת חוב הארנונה ולהסיר את הערת השיעבוד מתוך יתרת התמורה החוזית, אשר עלתה פי כמה על יתרת החוב לעירייה.

התובע טען בתצהירו מיום 1.11.2016 כי לאחר הגשת התביעה הוא הצליח לגיס הלוואות מבני משפחתו על מלוא יתרת התמורה לצורך "סילוק העיקולים, החובות הרובצים על המיגרש והסרת חריגות הבניה", אך נתבע 2 סרב להשלים את העסקה וניסה לסחוט מהתובעים כספים נוספים על יתרת התמורה.

...

לטענתו, פעל לתיקון התקלה והסיר כל תוספת ריבית או קנס שהוטלו עקב הטעות, כך שבסופו של דבר התובעים לא שילמו תוספות כלשהן.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך של 25,000 ש"ח. צו המניעה מיום 18.10.2015 מבוטל.

כפי שיפורט להלן: במקרה שבפני נערכה פוליסת הביטוח עליה סומכת התביעה בהתבסס על תנאי הלוואה מסויימת – ההלוואה המקורית שניטלה בשנת 2005 בתנאי הלוואת שפיצר – על פיה מדי חודש בחודשו התחייבו הלווים לשלם סכומים על פי לוח שפיצר הן על חשבון ריבית ההלוואה והן על חשבון קרן ההלוואה כך שבפועל הולך ופוחת סכום החוב המובטח לטובת בנק המשכנתאות עד למועד הפירעון הסופי של ההלוואה המקורית – כעבור 10 שנים למן נטילתה ועד חלוף 10 שנים – באוקט' 2015..

התובעת עומדת על טענתה בכל שלבי ההליך וכן במסגרת סיכומיה כי בפוליסה שנרכשה על ידה נקבע "סכום הביטוח היסודי" על סך של 290,000 ש"ח ולכן יתרת ההלוואה שנותרה בספרי הבנק היא נמוכה מסכום זה והיה על חברת הביטוח לפרוע את מלוא יתרת ההלוואה אלא שכאמור הדבר סותר את תנאי הפוליסה בדבר סכום הביטוח שמופחת מדי שנה על מנת להתאים ליתרת ההלוואה בהתאם לתחזית הצפויה של פרעון ההלוואה באמצעות תשלומים חודשיים ששלמו התובעת ובעלה המנוח וכן משום שבתנאי הפוליסה נקבע כך "... סכום הביטוח שתשלם החברה בעקבות מותו של מבוטח, הנו סכום יתרת חוב ההלוואה בגינה נעשה ביטוח זה, כפי שהוא רשום בספרי הבנק..." – על רקע העובדות שפורטו במבוא יודגש כי הביטוח נערכ בגין יתרת סכום ההלוואה המקורית בגינה נעשה הביטוח כאמור !.

...

לסיכום פרק זה לא מצאתי כי הוכחה עילת תביעה נגד הבנק משכוחה יש לחייב את הבנק להשיב לידי התובעת את יתרת ההלוואה ששולמה על ידי התובעת בהתאם לרישומים בספרי הבנק לאחר שהועברו כספי הביטוח לבנק מכוח פוליסת ביטוח החיים שרכשו התובעת ובעלה המנוח.

לאחר שבחנתי את טענות התובעת כנגד חברת הביטוח וכנגד הבנק לא מצאתי כי הוכחה הטעיה מצד הנתבעים כלפי התובעת או שמי מטעם הנתבעים פעל ברשלנות והפר את חובת הזהירות כלפי התובעת.

התוצאה היא שאני מורה על דחיית התביעה .

" סעיף 5 לחוזה מסדיר את הסכמות הצדדים בנושא תשלום התמורה כדלקמן: בסעיף 5.6 לחוזה מופיע הנוסח המוקשה הבא – "בגין איחור בתשלום של איזה מהתשלומים שעל הקונה לשלם עפ"י הסכם זה, העולה על 14 ימים (כולל), ישלם הקונה למוכר פיצוי מוסכם ללא צורך בהוכחת נזק (החל מהיום השמיני של האיחור) סך של 400 ₪ לכל יום איחור החל מהיום החמישה עשר לאיחור ועד ליום התשלום בפועל." בסעיף 5.9 לחוזה נקבע – "... כי הוראות סעיף זה הנן יסודיות והפרתן תהווה הפרה יסודית". סעיף 7 לחוזה עוסק בנושא ההלוואה המובטחת במשכנתא שהתכוונו קניזו לקחת וכך נקבע בסעיף 7.3 – "למען הסר ספק מובהר בזה, כי אין בכל דבר הקשור בהתחייבות לרישום המשכנתא, לרבות בעובדת קבלת ההלוואה על ידי הקונה או אי-קבלתה ו/או בעובדת רישומה או אי-רישומה של ההיתחייבות לרישום משכנתא או השיעבוד לטובת הבנק המלווה (למעט התחייבות המוכר לחתום על מיסמכי המשכנתא של הקונה ...) כדי לגרוע מהתחייבות הקונה לשלם את מלוא התמורה על פי הסכם זה במועד. ולבד שסירוב הבנק להעמדת הלוואת המשכנתא לרוכש אינה בשל בעיה ו/או מיגבלה תכנונית הקיימת בנכס." סעיף 8 לחוזה עוסק במסירת החזקה בדירה, וכך נקבע בו – "8.1 בכפוף לבצוע מלוא התחייבויותיו של הקונה על-פי הסכם זה ימסור המוכר לקונה את החזקה בדירה עד יום 30/01/19 כנגד תשלום יתרת התמורה כמפורט בסעיף 5.3 לעיל ...

התשלום השני על חשבון התמורה בסך 544,000 ₪ אמור היה להיות משולם בשני חלקים, הראשון נועד לכסות תחילה את יתרת החוב בגין ההלוואה המובטחת במשכנתא של וקנין ויתרתו לאחר סילוק המשכנתא אמורה היתה להיות מועברת אל וקנין על פי סעיף 5.2 לחוזה אמור היה התשלום השני להיות משולם עד יום 15.12.18 אך בתנאי של חלוף 7 ממסירת מכתב כוונות להסרת המשכנתא של וקנין, כאשר היתרה לאחר התשלום על פי מכתב הכוונות אמורה היתה להיות משולמת תוך 3 ימים מהמצאת מיסמכי סילוק המשכנתא של וקנין.

לצד כתב ההגנה הגישה וקנין תביעה שכנגד, כאשר אף היא טענה כי קניזו הפרו את החוזה הפרה יסודית ובשל כך עתרה לחיובם בסך של 226,000 ₪ הכולל את הרכיבים הבאים – סך של 2,794 ₪ בגין אי תשלום מלוא התמורה אשר סוכמה בין הצדדים – סכום זה נובע מטענתה כי לסילוק המשכנתא שילמו קניזו רק 90,502.72 ₪ ולפיכך סך כל הסכומים ששלמו מסתכם ב-1,357,205.70 ₪ במקום 1,360,000 ₪ כפי שנקבע בחוזה.

...

וקנין טענה כי נושא זה הוסדר במפורש בסעיף 10.1 סיפא והוטל על קניזו כך שאין כל עילה בעטיה היא תישא בסכום זה. מנגד טענו קניזו כי נושא זה לא עלה כלל בטיוטת החוזה שנדונה בין הצדדים והוכנס לנוסח החוזה שנחתם בסופו של דבר ללא ידיעתם ובחוסר תום לב. דא עקא, קניזו לא הציגו את טיוטת החוזה הנטענת באופן שהיה מאפשר להיווכח כי אכן מדובר בעניין שלא מצא בה ביטוי, וכאשר ידועה החזקה על פיה (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (16.12.1980)) – "כלל הנקוט [על] ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." יאמר מיד כי העובדה שבטיוטה לא קיים סעיף זה עדיין אין בה כדי להביא באופן אוטומטי לקבלת עתירת קניזו בנושא זה, שכן ייתכן בהחלט כי במועד כריתת החוזה יערכו הצדדים שינויים אחרונים בניסוחו, אולם אפילו אלמנט ראייתי ראשוני זה לא הוצג.

סיכום ביניים – התביעה שכנגד לאור כלל האמור, התביעה שכנגד נדחית ברובה מלבד סך של 2,400 ₪ בו יש לחייב את קניזו.

סיכום התביעה העיקרית נדחית במלואה.

התביעה שכנגד נדחית ברובה זולת העובדה שאני מחייב את קניזו לשלם לוקנין סך של 2,400 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.12.19 – מועד הגשת התביעה שכנגד.

במהלך חודש מאי בשנת 2002 פנה התובע לעו"ד עזאם בבקשה שזה ילווה אותו בתהליך לרכישת זכויות בדירה בעיר חיפה, בסמוך למקום עבודתו בבית חולים "בני ציון". עו"ד עזאם הפנה את התובע לבנק לצורך בדיקת זכאותו לקבלת הלוואה מובטחת במשכנתא וזה אכן פנה לבנק, שם חתם על טפסים ומסמכים שונים כפי שנידרש על ידי הבנק, והכל, לטענתו, מבלי שניתנו הסברים נדרשים.

התובע טוען כי בירוריו העלו כי מדובר בעיקול שהוטל במסגרת הליכי הוצאה לפועל שניהל הבנק כנגד התובע ללא ידיעתו, זאת במטרה לגבות חוב התובע לבנק בגין הלוואה שהבנק טען כי התובע נטל מהבנק.

לאחר מחיקת ההליך, ומאחר ולא הושגה הסכמה באשר לאופן פרעון יתרת החוב הנטען של התובע לבנק.

התובע הסכים לדחיית התביעה כנגד הבנק, ויש לראות בכך הודאת בעל דין כי אכן התובע היה צד להסכם המכר ולנטילת הלוואה מובטחת במשכנתא.

...

סיכום לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

לא שוכנעתי במידה הנדרשת, למרות קיומן של תהיות שהעלה התובע בנוגע להתנהלות עו"ד עזאם, כי טענות התובע הוכחו הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

התובע ישלם הוצאות ההתדינות בסך 7,500 ש"ח לנתבע 2, עו"ד עזאם, באמצעות בא כוחו.