כפי שסוכם מראש בין הבנק לנציגי המכון, במועד נטילת ההלוואה הוזרם לחשבון הבנק של המכון סך של 3,000,000 ש"ח, אך בו ביום חויב החשבון בסך של כ-1,500,000 ש"ח כפירעון של חובות קיימים (ראה דפי החשבון של המכון בבנק אשר צורפו כנספח ב' לתצהירי עדות ראשית של המערערים; כן ראה עמ' 23 שורות 19-22 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי).
באותו הליך, קיבל בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (השופט א' ברקאי), את תביעת בנק אוצר החייל נגד ח', שהוגשה אף היא בסדר דין מקוצר, תוך שדחה טענות דומות מצדו של האחרון בדבר עושק, הטעה ותרמית מצד הבנק בשל ניצול מצבו הרפואי.
...
מקובלת עליי בעניין זה גם הנחתו של בית המשפט המחוזי, לפיה החלטתו של הבנק לאשר את מתן ההלוואה – בסך הנכבד של 3,000,000 ש"ח – בכפוף להעמדת ערבויות מתאימות, מלמדת דווקא על כך שהבנק סבר כי יש למכון יכולת פרעון, שכן אחרת אין הגיון עסקי בצעד זה של הבנק.
המערערים ביקשו לתמוך גרסתם גם בחוות דעתו של ד"ר טווערסקי, ואולם, כבית המשפט המחוזי אף אני סבור שאין לייחס לה משקל רב.
מעבר לכך כי הסמכתו וניסיונו של עורך חוות הדעת אינם רלוונטיים דיים לצורך הכרעה בשאלת מצבו הנפשי של ח', הרי העובדה שפגש בו לראשונה רק כשלושה חודשים לאחר החתימה על כתב הערבות מאיינת במידה רבה את יכולתו להעיד על מצבו הנפשי הרלוונטי, ואין בטענת המערערים, שנטענה בעלמא, לפיה מדובר ב"מצב נפשי מתמשך" כדי לשנות מעובדה זו.
בשולי הדברים יוער, כי בחקירתו הנגדית הזכיר א' כי בשלב מסוים טופל ח' גם אצל פסיכיאטר (עמ' 37 שורות 2-9 לפרוטוקול).
לנוכח כל האמור, דעתי היא כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא נפל פגם בהליך החתימה על כתבי הערבות, וערבותם של המערערים לחובותיו של המכון כלפי הבנק שרירה וקיימת.
