תביעת בנות המנוחה למשיכת כספי פנסיה

לפנינו תביעתו של מר אליהו ברזימן, הזכאי לקבל קצבת שאירים מקרן הפנסיה מנורה מבטחים, בגין מותה המצער של אישתו, גב' חיב ברזימן, שהיתה עמיתה מבוטחת בקרן.

קרן הפנסיה "מנורה מבטחים פנסיה" היא חשבון נאמנות, בו מתנהלים הכספים שהופקדו עבור עמיתי קרן הפנסיה וממנו משולמות הפנסיות לעמיתים שהגיעו לגיל זקנה או שאיבדו את כושר עבודתם, הפנסיות לשאיריהם של עמיתים שנפטרו והסכומים החד פעמיים המשולמים לעמיתי קרן הפנסיה או בגינם בעת ביצוע משיכת כספים מקרן הפנסיה לפי הוראות הדין.

בהתאם לסעף 87 לתקנון קרן הפנסיה מנורה מבטחים מחודש יוני 2018 (להלן: התקנון), זכאים שאיריה של המנוחה, התובע ובתו גב' פריאל בריזמן לקיצבת שאירים.

...

השאלה שעומדת לפתחינו בתיק זה היא האם יש להיעתר לבקשת התובע לקבל את תשלום קצבת השארים לחשבון בנק של בתו או שהדבר מהווה "העברת זכות" בקרן פנסיה שאינה מותרת לפי סעיף 25 (א) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) , תשס"ב -2005.

יתר על כן, שוכנענו כי מדובר בכספים שזכות התובע לקבלתם התגבשה כבר ולמעשה הכספים מונחים בקופת הגמל ורק טרם נעשתה הפעולה הטכנית של משיכתם, ולכן לא שוכנענו כי יש מקום להתייחס אליה כאל כספי פנסיה הראויים להגנה.

כמו כן לא שוכנענו כי יש לקבל את טענת הנתבעת לפיה אינה יכולה טכנית להעביר את קצבת השארים של התובע לחשבון בנק אחר, שעה שעיון בסעיף 98.2 לתקנון מעלה כי בנגוע לשאיר יתום ניתן להעביר את הקצבה באמצעות אחר.

לאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי יש לקבל את התביעה.

התובעות, בנותיה של גב' רלה קופל ז"ל (להלן – "המנוחה"), אשר נפטרה בחודש ינואר 2016 מבקשות כי בית הדין יחייב את קרן הפנסיה בה היתה התובעת עמיתה לאפשר להן למשוך את הכספים שנצברו בחשבונה של המנוחה בקרן.

בהתאם לחובת הגילוי המוגבר המוטלת על הקרן, בין היתר לאור היותה "קרן פנסיה חברתית" (ר' סעיף 39 לכתב התביעה) היה עליה להתריע בפני המנוחה על הצורך לבדוק את העובדות המהותיות, על הסכנה שבאבדן זכויותיה הפנסיוניות (ר' סעיפים 44-42 לכתב התביעה) וכן "להתריע במכתב למנוחה ו/או בכל דרך אחרת, לאחר פרישתה, כי באם לא תגיש המנוחה בקשה לקרן תוך זמן קצוב למשיכת הכספים ולא תתן הוראות לגבי הכספים הצבורים בקרן הפנסיה, הדבר יפגע בזכויותיה עד כדי שלילה מוחלטת של זכויותיה" (ר' סעיף 43 לכתב התביעה).

...

ועל כן קבע בית הדין הארצי בענין ויזל, כי היריעה שנפרשה בפני בית הדין חסרה היתה את "המובהקות שניתן היה לאתר בענין גולדשטיין. לסוגיה האם המנוח היה מורה על משיכת כספים תוך שהוא מותיר את רעייתו ללא פנסיה, לא ניתן לתת תשובה במידת וודאות קרובה". לאור כל האמור לעיל, אנו מורים לעמיתים/לקרן להעביר את מלוא הכספים שנצברו בקרן לטובת המנוחה לידי התובעות, בחלקים שווים (בהתאם לצו הירושה שצורף כנספח "ב" לתצהירה של גב' בלייכר).

לא מצאנו לחייב את הנתבעת, שהיא קרן פנסיה וותיקה המושתתת על העקרון של ערבות הדדית וכל הוצאה המוטלת עליה משולמת מכספי העמיתים (להבדיל מקרן פנסיה חדשה), בהוצאותיהן הריאליות של התובעות.

עם זאת סברנו, כי בלא כלום אין לפטור את הנתבעת ועל כן מצאנו לחייבה לשאת בהוצאות התובעות בסך של 12,000 ש"ח אשר תשולמנה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

לגבי הפקדת כספי פנסיה של המנוח לחשבון הבנק המשותף נטען כי היה מושך את הכספים הללו כך שההבחנה בינם לבין מסת הכספים שהייתה בחשבון ושייכת למנוחה נותרה על כנה.

יורשי המנוח מבקשים להתבסס גם על טענות מקדמיות כגון היתיישנות, שהוי והשתק פלוגתא, שעה שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר מאז ננקטו הליכים בעיניינה של המנוחה בעודה בחיים ובשעה שבמסגרת הליך האפוטרופסות אישר בית משפט זה במותב אחר משיכת 100,000 ₪ מהחשבון המשותף לכל אחד מהמנוחים תוך דחיית טענות או גישת בנות המנוחה כי לא מדובר בכספים משותפים.

...

בנסיבות אלו, גם אם נקבל טענות פלונית ופלמונית והמומחה מטעמן ולפיהן המנוחה הועברו 19 ₪ בשנת 2003 מחשבון פרטי אחר שהיה בבעלות המנוחה ומספרו 374733 הסך של 3,280,000 לחשבון המשותף, סבורני כי ניתן לראות בכך מתנה לאלתר שמצאה ביטוי בעצם ההעברה ועל פי הפסיקה לעיל, כלל אין מקום לאפשר או ליתן הזדמנות לבנותיה של המנוחה לסתור את חזקת המתנה (עמ' 8-9 לבע"מ 4739/15 לעיל) ואם יש להתיר אפשרות לסתור עדיין יש לקבוע נטל הוכחה מוגבר במיוחד.

עם זאת, יש לסייג ולהיזהר גם במסקנה זו, שכן בשנת 2003 הצדדים כבר היו בני זוג תקופה של 29 שנים שהיא תקופה משמעותית לצבירת כספים ואין לדעת האם אכן נצברו כספים על ידי מי מהם, מאיזה מקור ולאיזה חשבון הופקדו.

לאור כל האמור לעיל, אין בית המשפט יכול לקבוע ממצא שיפוטי בדבר מקור הכספים (בסך 3,280,000 ₪) שהיו בחשבון הבנק של המנוחה והועברו לחשבון המשותף שלה ושל המנוח.

לאור כל המפורט לעיל, אני קובע כי לא עלה בידי בנות המנוחה להוכיח שכספי החשבון המשותף מקורן היו בכספי המנוחה או חשבון הבנק של המנוחה דווקא, לא עלה בידיהן להוכיח היעדר כשירות של המנוחה בעת העברת הכספים לחשבון המשותף ולא עלה בידיהן להוכיח כי המנוחה לא רצתה לשתף את המנוח בכספים אלה, ודין תביעתן להידחות.

יצוין, כי באותה עת גיל הפרישה לנשים בנות גילה עמד על 62 ו- 4 חודשים, ואולם בחודש 02/2017 הודיע הממונה על שוק ההון לקרנות הפנסיה שבהסדר, ובכללם הקרן, על הורדת גיל הפרישה (להלן – הודעת הממונה), באופן שגיל הפרישה של המנוחה הוקדם לחודש 01/2017 במקום 04-05/2017, כפי שהיה צפוי בטרם הודעת הממונה.

אשר לידיעתה של המנוחה, טענה הקרן, כי זו ביררה בחייה יותר מפעם אחת מהן זכויותיה לקראת פרישה, והן הוסברו לה; היא אף הישתתפה בכנס פורשים של הבנק, וחרף כל זאת, בחרה שלא להגיש בקשה בכתב לקרן למשיכת זכויותיה בסכום חד פעמי במועד הקבוע לכך; למנוחה אף נשלחו דוחות שנתיים שבחלקם האחורי צוין כי היא יכולה למשוך את זכויותיה בקרן הפנסיה במועד הקבוע לכך בתקנון; ביום 31.10.16 המנוחה אף ביקרה במרכז השרות בתל אביב ונימסר לה נוהל משיכת הכספים ונוהל יציאה לגימלת זקנה.

אשר להכרעתי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו בפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

...

התובעים טענו, כי אי יידוע המנוחה על אודות זכויותיה, השינויים בתקנון הקרן והשלכותיהם עליה, ובמיוחד אי פירוט המועדים לביצוע פעולות על ידה, כפי שהוכח בתיק זה, מובילים למסקנה כי יש להחיל את ההלכה שנפסקה בעניין גולדשטיין ולפסוק כי הם זכאים לקבל את הכספים שנצברו לטובת אמם המנוחה בקרן בסך של 939,229 ₪ הן מכוח סעיף 48(ג) לתקנון האחיד, ולחילופין, מכוח תקנה 49(ה) לאותו תקנון.

ביחס לתקופה שתחילתה במועד גילוי המחלה וסופה – במותה בטרם עת של המנוחה, לא ניתן הסבר מדוע אחותה או מי מילדיה, שלטענתם ידעו על כוונתה ועל רצונה למשוך את סכום הכסף שנצבר, לא פעלו בעניין במעשה פשוט – לשלוח עבור המנוחה את ההודעה לקרן; שלישית, סבורני כי מהתרשומת בכתב ידה של המנוחה, שצורפה לתצהירי התובעים, (נספח ד'), עולה בבירור כי המנוחה היתה ערה לצורך להגיש בקשה לשחרור הכספים, וכך כתבה, בין היתר: "לגשת לקג"מ להגיש בקשה לשחרר כל הכספים. לגשת עם זה למס הכנסה. הם לא יתנו עד שאני לא מגיעה ממס הכנסה ומחליטה סופית. דחוף לחודש זה". חרף האמור לעיל, אין בנמצא ראיה שממנה ניתן ללמוד כי המנוחה אכן ממשה בפועל את כוונתה ופנתה לקרן או למס הכנסה, ובהיעדר ראיה כאמור, אין בידי לקבל את טענת התובעים כי הקרן ידעה לכאורה על אודות רצון זה. אחרית דבר מן המקובץ לעיל עולה, כי קיימת סבירות גבוהה לכך שבחצי השנה האחרונה לחייה, המנוחה היתה מודעת לזכותה למשוך את הכספים שנצברו לטובתה.

מסקנה זו מעוגנת היטב בראיות שהוגשו לתיק מטעם הקרן, ואף מטעם התובעים עצמם, כפי שתואר לעיל.

לאור האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה, וכך אני מורה.

במהלך השנים הצדדים משכו כספים מהחנות יותר מההורים, שכן פרנסו 6 נפשות לעומת פרנסת 2 הורים מבוגרים, ולאחר מות האב, אמו המנוחה משכה כספים מהעסק רק לצרכי מחייתה היומיומית; לגירסתו, הוא ואימו ניהלו את העסק יחדיו והיה ביניהם אמון בכל הקשור בעסק ובכלל זה ספקים, לקוחות ובנקים, והוא היה מורשה חתימה בחשבונות הבנק העיסקיים; משך כל השנים, הצדדים לקחו מהחנות לשימושם האישי מצרכים באלפי שקלים לחודש, מבלי לשלם עבורם; כך גם הוצאות הטלפונים הניידים של ארבעת ילדיהם שולמו ע"י החשבון העיסקי, תשלומי בתי הספר של הילדים לרבות הפרטיים ולימודי התובעת שולמו מחשבון החנות; תלושי השכר שהונפקו עבורו, גם אלה שהונפקו על ידו, עמדו על סכום קבוע של 5,177 ₪ נטו ללא קשר לשעות עבודתו, בעוד שבפועל הועברו לחשבונו סכומים אחרים וגבוהים בהרבה; בתדפיסי חשבון החנות משנת 2009 מופיעים הפקדת כספים של התובעת והילדים בעצמם; עצם העברת הזכויות בחנות אחת ע"ש הצדדים, במתנה, מעידה על בעלותו בעסק; בטרם פטירת אמו, הסדיר רשמית את בעלותו בחנות ובחשבונות הבנק העיסקיים; לאחר פטירת אמו, העדיפו הצדדים להמשיך ולקיים את העסק תוך היתחשבנות כספית בינם לבין יתר היורשים, לרבות על חלקה של האם בחובות העסק, שכן החנות הייתה מטה לחמם מיום נישואיהם בשנת 1988.

בעדותו, הצהיר הנתבע לעניין המוניטין (פר' מיום 13.5.19, עמ' 27 ש' 28): "ת. לחנות היה מוניטין רב מאוד. נעשה מו"מ על המוניטין עם זוג גרוזינים מק. חיים על 250,000 ₪... בסופו של דבר, כפי שבמקומות אחרים מיכל התערבה ורצתה יותר כסף. בפעם הנוספת שנעשה ניסיון למכירת המוניטין אחרי שמכרנו את החנות לחברת השקעות... מכרתי את המוניטין לבחור בשם אה.. לא זוכר. אני מכרתי, לא קיבלנו את הכסף ובלי ידיעתי *** ***, בחוצפתה הגדולה, הגישה תביעה נגד הבן אדם הזה, קוראים לו *** ***, ועירבה את העולם התחתון בגישור בינינו שאני הייתי אמון." בעמ' 28, ש' 6 וש' 11-22: "ת. מכרתי את המוניטין בסך 80,000 ₪; " .

תביעת מזונות אשה 70041-11-17: בסיכומי התשובה טענה התובעת שזכאית למזונות אשה שכן כיום הנתבע מישתכר בשכר חודשי שעולה - 9,000 ₪ בתוספת רכב מנהלים צמוד וכן זכאי לביטוחים, קרן הישתלמות ופנסיה.

מנגד, היא, בגיל 60 חסרת כל, מתפרנסת בדוחק, ללא פנסיה או חיסכונות לעתיד ועדיין נתמכת ע"י אימה בת ה- 90 ומשפחתה.

...

לאור כל האמור, ובשל פעולתו הערמומית של הנתבע להונאתה, יש לקבוע שאינה שותפה לחובות העיזבון ולהסכם היורשים; כמו כן יש לפסוק בחלוקה בלתי שוויונית את נכסי הצדדים לפי סעיף 5(א)(1) וסעיף 8 לחוק יחסי ממון התשל"ג 1974 (להלן: "החוק"); זאת ועוד, יש לפסוק לטובתה מזונות אישה, ומפאת מגבלת עמודים לא פירטה טענותיה לתביעה זו; עוד עותרת לאשר את חוות דעתו הראשונה של האקטואר, ולקבוע שזכאית לזכות ראשונים לרכישת הדירה עפ"י חו"ד השמאי ובקיזוז 170,000 ₪ בגין שיפוץ ותוספת לא חוקית למחסן; בנוסף, יש לדחות את תביעת הנתבע על כל רכיביה ולפסוק לחובתו הוצאות כבדות לרבות שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ. לטענות הנתבע עבד בעבודות מזדמנות עד אשר החל לעבוד כשכיר בעסק שהיה בבעלות הוריו.

בית הצדדים: כקבוע בסעיף 83 לפס"ד, אני מורה על פירוק השיתוף בבית מגורי הצדדים הידוע בגוש 11563, חלקה ***, תת חלקה 1 והנמצא ב***, בדרך של מכירה.

נוכח המועד שחלף למן היום בו נערכה השמאות, אני מורה כי על עדכון חוות דעת השמאי דן ברלינר.

ככל ותתגלע מחלוקת בשאלת גובה התשלומים, אני ממנה את רו"ח אבי כהן כמומחה מכריע לעניין זה. מזונות אישה: כקבוע בסעיפים 86-87 לפס"ד, תביעת התובעת נדחית במלואה.