עניינו של האישום השני, בשכירת שירותיה של הנאשמת על-ידי המתלוננת ליאת, על-מנת שהנאשמת תייצגה בתביעת ביטוח הקשורה לתאונת דרכים אותה עבר בנה הפעוט שהיה בן 4 בזמן התאונה.
עניינו של האישום הששי, בגניבת סך של 32,625 ₪ מתוך כספי הפצוי להם היה זכאי המתלונן ערן, ששכר את שירותיה של הנאשמת על-מנת שזו תייצגו בתביעה נגד חברת הביטוח בגין ניזקי גוף.
...
על החומרה הרבה במעשים אלה עמד בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין, וכך לדוגמא צוין בע"פ 7090/06 פרידמן נ' מדינת ישראל (16.10.2007):
"המערער מעל באמונם של לקוחות אשר שכרו את שרותיו כעורך-דין, ובאחדים מהמקרים תוצאות מעשיו גרמו לאותם לקוחות תמימים נזקים קשים. אולם, לא רק את שמו הכתים המערער, אלא גם את שמו הטוב של ציבור שלם העושה מלאכתו נאמנה, הואיל ונשמת אפו של מקצוע עריכת הדין הוא האמון שהציבור נותן בו, והתנהגות מן הסוג בה חטא המערער, עלולה לערער אמון זה מן היסוד. זאת ועוד, המערער לא כשל באופן חד פעמי וחריג, אלא בשורה ארוכה מאד של עבירות אשר נמשכו מספר שנים, וקדמו להן מחשבה ותכנון. התנהגות כה קשה וחריגה חייבה את בית המשפט המחוזי להגיב עליה ביד קשה, הן כדי לגמול למערער על מעשיו, והן כדי להרתיע את הרבים, ומכאן מסקנתנו כי דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים".
במסגרת ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל (27.11.2006) נקבעו הדברים הבאים:
המערער הינו עורך דין, החב חובות אתיקה מקצועית מכח השתייכותו לציבור עורכי הדין.
בין אם אתייחס לסכום הגניבה הכולל בסך 1,220,503 ₪ ובין אם אבחן את הסכומים שגנבה הנאשמת בכל אישום ואישום, דומני כי מתקבלת מסקנה לפיה מדובר בסכום משמעותי אשר די בו על-מנת להוביל לדחיית המתחם המוצע על-ידי הסנגורית.
יחד עם זאת, דווקא משום הפשטות בה יכול עורך דין לגזול את כספי הפיצויים המשולמים ללקוחותיו, סבורני כי אין משקל משמעותי לעובדה כי מדובר בעבירה "לא מתוחכמת". יתרה מכך, קיים משקל מסוים לחומרה להתנהלות הנאשמת לאחר הגניבה, בכך שהובילה את קורבנות העבירה בכחש, ובכך מנעה מהם לנקוט בהליכים מתאימים בסמוך למועד הגניבה, שאז יתכן וניתן היה לחלץ מידה חלק מכספי העבירה.
