תביעת ביטוח רכב נגד חברה פלסטינית עם תניית שיפוט ייחודית

אלמשרק חברה לביטוח בע"מ פסק-דין לפניי תביעה כספית במסגרתה מבקשת התובעת לחייב הנתבעת 2 בנזקי תאונת דרכים שהתרחשה ביום 6.12.10 בחניון רכבים בירושלים.

לצד זכות זו של צד ג' עומדת לחברת הביטוח הזכות לטעון טענות אשר עומדות לו כנגד המבוטח.

6.2 עסקינן בחברת לביטוח היושבת ברשות הפלסטינית שעל פי ההלכה הפסוקה אינה באה בגדר "מבטח" כמשמעותו בחוק חוזה הביטוח.

שלושה המה מרכיביה של דוקטרינת הפרשנות התכליתית לכל טקסט משפטי, ובכלל זה חוזה: הלשון, התכלית ושיקול דעת שפוטי (א. ברק - פרשנות תכליתית במשפט (2003), 133; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויצור (1991), פ"ד מט (2), 265, 311 - 313 (1995); ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח (1), 221, 227 - 230 (1994); ע"א 172/84 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (1), 311, 326 (1994); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.5.06); מתוך מיתחם האפשרויות הלשוניות המפורשות או המשתמעות של החוזה, על בית המשפט לקבל את המשמעות המשפטית של הטקסט קרי, המשמעות המגשימה בצורה האופטימלית את התכלית החוזית.

וכן, חוזה הביטוח הוא, ככלל, חוזה אחיד ומיוחד באופיו, במהותו ובתכליתו שמעבר לכללי פרשנות החוזה הכלליים, חלים עליו גם כללי פרשנות ייחודיים.

ביטוי לכך ניתן למצוא אף בסעיף 2 לתנאים הכלליים המתייחסת להתחייבות החברה לפצוי המבוטח בגין נזק לצד שלישי הנובע מתאונת דרכים בכפוף לתניות הפוליסה.

...

עם זאת, סבורני, כי ניתן לשאוב זכויות צד שלישי הקבועות בבסיס הוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הן מכוח ההסכמה הדיונית של הצדדים שכן, הצדדים לא נחלקו בעניין זה והן מכוח דיני החוזים הכלליים בדמות חוזה לטובת צד ג'.

הנה-כי-כן מסקנתי היא, כי במכלול נסיבות העניין בהיעדר תשתית ראייתית אחרת, התאונה נשוא תיק זה אינה נופלת לגדר הסיכונים אותם נטלה הנתבעת 2 במסגרת החוזה שנכרת עם בעל המשאית.

סוף דבר- דין התביעה להידחות.

התובע רכש מהנתבעת, חברת ביטוח הרשומה בשטחי הרשות הפלסטינאית (להלן גם – הרשות), פוליסת ביטוח לרכב.

בנוסף לטענות האמורות טענה הנתבעת, כי בית משפט זה נעדר סמכות לידון בתביעה הנדונה וזאת לנוכח תניית שיפוט ייחודית הקבועה בסעיף 11 בפוליסה, שזו לשונה (על-פי תירגום לעברית של בא-כוח הנתבעת, אשר לא היה שנוי במחלוקת): "סמכות השיפוט: מובן ומוסכם בין החברה למבוטח, כי כל תביעה משפטית שמתעוררת בהתבסס על פוליסה זו תוגש אל בתי המשפט הפלסטינאיים המוסמכים בלבד" (להלן – תניית השיפוט).

בעת בחינת כל השיקולים שהעלה התובע יש לזכור כי הוא זה אשר בחר לרכוש פוליסת ביטוח מחברה המאוגדת ברשות הפלסטינאית, הקובעת כי כל תביעה נגדה מכוח הפוליסה תתברר בבית משפט של הרשות.

...

משזה הכלל ומשנמצא כי תניית השיפוט היא ייחודית, נותר אפוא, לבחון אם אמנם מתקיימים בענייננו שיקולים אשר עשויים לבסס מסקנה, כי לא יהיה זה צודק להורות על בירור התביעה בבית משפט של הרשות הפלסטינית.

טענה מעין זו בנסיבות שבהן התובע מראה כי לא השתהה בהגשת תביעתו, אכן עשויה להוביל למסקנה כי לא יהיה זה צודק להימנע מדיון בתביעה בבית המשפט המקומי.

בענייננו התביעה אמנם עשויה הייתה להידחות בבית המשפט של הרשות מחמת התיישנות, אולם כאמור, הנתבעת התחייבה שלא לטעון להתיישנות התביעה אם תוגש במגבלת הזמן שעליה הסכימה, כך ששיקול זה אינו רלוונטי עוד (נעיר, שכך היה גם בעניין דונאר (פסקה 13) ובעניין בנק לאומי (עמ' 687), אך בשניהם הנתבע התחייב כי אם התביעה תוגש אל בית המשפט הזר תוך פרק הזמן שהוקצב, לא תועלה טענת התיישנות.

לענין מקום מושבה של נתבעת 2, לטענתו עצם העובדה שנתבעת 2 מבטחת רכבים ועסקים בתחומי מדינת ישראל מחייב אותה להחזיק סניפים בישראל ולדון על פי הדין הישראלי ובבתי משפט בישראל.

דיון והכרעה בטרם אדון בטענות אחת לאחת, אני מוצאת לנכון להפריד בדיון בין שתי הנתבעות באשר עילות התביעה נגדן שונות: נגד נתבעת 1 (להלן: "המעבידה") – עילת תביעה נזיקית ונגד נתבעת 2 (להלן: "המבטחת" – עילת תביעה חוזית.

תקנה 5 בתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 קובעת כך: "היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4." המעבידה אינה כופרת בתניית השיפוט, ואף מצדדת בדיון בתביעה בבתי משפט פלסטינים לפי הדין הפלסטיני, במסגרת הטענה לפורום לא נאות.

אסכם עד כאן ואומר כי לא ניתן לאכוף על המבטחת היתדיינות במקום אחר מלבד שטחי הרש"פ, באשר תניית השיפוט הבלעדית היא חלק מההסכם בינה לבין המעבידה, וזו האחרונה לא היתכחשה לכך והסכימה, על אף היותה חברה ישראלית.

המעבידה טוענת כי על התביעה חל חוק העבודה הפלסטיני, אולם לא ציינה כל אסמכתא לכך (כזכור, תניית השיפוט בפוליסת הביטוח אינה רלוואנטית ביחסים בינה לבין העובד).

...

"הדין אשר ראוי להחילו בנסיבות המיוחדות של המקרה הוא הדין הישראלי, שהוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת דפוסי העבודה ודפוסי ההתנהגות בכלל בשטחם של אותם היישובים בשטחים. זיקתה של מדינת ישראל לאירוע אינה מתמצית, כפי שמציגה זאת המערערת, בהיותה מדינת תושבותו של המזיק" "סוף דבר, נותרנו ובידנו הכלל שלפיו הדין החל על העוולה הוא דין מקום ביצועה. לכלל האמור נכיר בחריג שעל-פיו לא יהא זה צודק להחיל את דינו של מקום ביצוע העוולה במקום שבו הקשר בין מקום ביצוע העוולה לעוולה הוא מקרי. במקרה חריג – ונדיר – שכזה יהיה על בית-המשפט להחיל את דין המדינה שלה הקשר ההדוק ביותר לאותה העוולה. אכן, קיומו של חריג שכזה מוסיף, מטבע הדברים, עמימות לדין; יהא זה תפקידו של בית-המשפט להבהיר בהדרגה עמימות זו בעת שיבוא ליישם בכל מקרה ומקרה את הכלל ואת החריג לו." יישום הלכת יינון על התביעה שלפניי מחייב את אותה קביעה, לפיה הדין החל הוא הדין הישראלי.

סוף דבר אני מורה על מחיקת נתבעת 2, בשל תניית שיפוט ייחודית שאינה בית משפט זה. אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת 2 בסך 3,000 ש"ח. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

אני דוחה את בקשת הנתבעת 1 במסגרת כתב הגנתה, לסלק על הסף התביעה נגדה.

בתביעה עותר התובע נגד הנתבעת לתשלום דמי ביטוח בגין נזק שניגרם לרכבו עת עלה באש בעת שחנה.

אין מחלוקת כי בפוליסת הביטוח (שצורפה על ידי התובע כנספח 1 לתביעתו) קבועה (בסעיף 13 לפרק הרביעי) תניית שיפוט ייחודית בזו הלשון (התרגום נילקח מהבקשה לסילוק על הסף, שהתובע לא חלק על מידת דיוקו): "הסמכות המשפטית:

עוד הדגישה הנתבעת, כי התובע פנה לחברת ביטוח ברשות הפלסטינאית על מנת לבטח את רכבו וחתם במשרדיה שם ועל כן תניית השיפוט לא יכולה היתה להפתיע אותו.

כך עולה למשל מס' 11 לתצהירו בו הוא טוען כי כאשר "המבטח הפלסטינאי עומד על תניית שיפוט בשטחי המועצה הפלסטינאית, עליו להזהיר את המבוטח ולהפנות את שימת ליבו לכך כי זהו תנאי שהמבטח יעמוד עליו בכל מחלוקת ותביעה...". אלא שהדין הפלסטינאי בענין "חובת ההאזהרה" האמורה לא הוכח בפני וגם הוא נטען בכלליות ורק בשלב מאוחר של הטיעון.

...

לטעמי, די בעובדות שאינן במחלוקת על מנת לחרוץ את דין הבקשה.

דין טענות התובע לפיהן לא קרא את הפוליסה עליה חתם (או חלק ממנה) ועל כן לא ידע על קיומה של תניית השיפוט - להידחות.

סיכומם של דברים דין התביעה להימחק על הסף.

כך גם מהטעם שאף מטענותיו אלו עלה כי בפועל, לא חלק המערער על קיומה של תניית השיפוט הייחודית בפוליסה וכי בפועל, עיקר טענתו היתמקדה בכך שלא הוזהר על דבר קיומה של תנייה זו. בדומה ומהטעמים הבאים, נדחתה טענת המערער בדבר הצורך בשמיעת עדויות של עדים ישראלים: אין בעובדה זו כדי להצדיק את הפרת ההסכם שנחתם בין הצדדים; אף בפסקי הדין הנזכרים לא היה בטענה בדבר הצורך בשמיעת עדים ישראלים כדי לדחות את בקשת המשיבה לסילוק התביעה נגדה; בפועל לא נראה שנדרשים עדים ישראלים, מאחר שהרכב כלל לא תוקן, אלא הוכרז כי מצבו הוא אובדן גמור וכן בשל הסכמת המשיבה לדו"ח חוקר השרפות, כך שעדותו כלל אינה דרושה.

כפי שפורט בפסק-דינו של בית המשפט קמא, לא נדרשה שמיעת ראיות לצורך ההכרעה בטענתה המקדמית של המשיבה כי יש למחוק את התביעה לנוכח קיומה של תניית שיפוט ייחודית, וזאת בשל כך שלא הייתה כל מחלוקת בעיניין העובדות הבאות, אשר נדרשו לשם הכרעה בשאלה זו: המערער פנה אל חברת ביטוח פלסטינאית כדי לבטח את רכבו; המערער חתם על פוליסת הביטוח שרכש מהמשיבה (הכתובה בערבית ואף לא הייתה מחלוקת על כך שהמערער דובר וקורא ערבית), הכוללת תניית שיפוט ייחודית, הקובעת כי הסמכות לידון במחלוקות הנובעות מהפוליסה נתונה באופן בלעדי לבתי המשפט של הרשות הפלסטינאית; נוסח תניית השיפוט הייחודית ברור ואף אינו נתון לפרשנות אחרת; המשיבה או מי מטעמה לא הטעו את המערער בכל בנוגע לקיומה של תניית השיפוט או לגבי משמעותה ואף אין מחלוקת על כך שאמנם לא הופנתה תשומת לבו של המערער באופן מיוחד לקיומה של תניית השיפוט הייחודית.

...

לאחר עיון בכתב הערעור ובנספחיו, בתיק בית המשפט קמא ובפסק-דינו, הגעתי לכלל מסקנה כי הערעור נעדר סיכוי להתקבל וכי ניתן להכריע בו על יסוד החומר בכתב שלפניי ללא צורך בתשובת המשיבה (בהתאם לתקנה 138(א)(1) ו-(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018).

ביום 27.9.2021 התלקחה אש ברכב, ובסופו של דבר הרכב ניזוק לחלוטין והוכרז כי מצבו הוא "אובדן גמור". בעקבות זאת הוגשה ביום 21.12.2021 תביעת המערער נגד המשיבה אל בית המשפט קמא, כדי שתשפה אותו על נזקיו בסך 183,502 ₪, בהתאם לחוות דעת שמאי הרכב.

בהתאם לכל האמור, הערעור נדחה.