תביעת ביטוח רכב בגין תאונה קטלנית עקב אירוע רפואי

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירות גרם מוות ברשלנות- עבירה לפי סעיף 304לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 וסעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה , ונהיגה ללא פוליסת ביטוח – עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970.

מלשון החוק אנו למדים כי הגשת כתב אישום בגין תאונה שגרמה למותו של אדם יוצרת חזקת מסוכנות שמצדיקה הרחקת הנהג מההגה עד גמר הדיו.

בבש"פ 6235/18 גדקה נ' מדינת ישראל (4.9.18) נקבע: "סעיף 46ב לפקודה קובע חזקה לפיה נהיגתו של אדם שנאשם בגין מעורבות בתאונת דרכים קטלנית, מסכנת את הציבור ומצדיקה את פסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעיניינו. על כן, ככלל, מרגע קרות התאונה הקטלנית, אין "עולם כמנהגו נוהג" והנאשם אינו יכול לשוב לנהוג כל עוד מתברר עניינו.

קרי, הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לידון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור.

סמיכות הזמנים בין הפגיעה למוות, ובהיעדר אינדיקאציה לפגיעה משמעותית מארוע אחר (כפי שעה מהתעוד רפואי שהיתקבל) מלמד על קיומו של קשר סיבתי בין התאונה למוות.

...

ואולם, לאחר שעיינתי שוב ושוב בחומר החקירה, ומשהמשיב לא עמד בנטל להפרכת חזקת המסוכנות, לא נותר אלא לקבל את הבקשה.

חרף האמור, לא שוכנעתי כי מחדל זה פוגע בתשתית הראייתית באופן שיש בו כדי להשליך על מסוכנותו של המשיב.

בב"ש (י-ם) 5175/08 מדינת ישראל נ' יוגב קרן (2.11.08) נקבע : "הנאשם יכול אמנם להפריך את החזקה בדבר מסוכנותו ולעניין זה יש רלוונטיות הן לנסיבות המקרה הספציפי והן לעברו התעבורתי, ואולם, אין מקום לקביעה לפיה די בהעדר עבר תעבורתי מכביד, כדי לסתור את החזקה שהרי זו נלמדה לכאורה מעצם הנהיגה בחוסר זהירות שגרמה להריגת אדם.....". לאור האמור, אני קובעת כי חזקת המסוכנות לא נסתרה ומשכך המשיב ייפסל מקבל ו/או מהחזיק רישיון נהיגה עד מתן פסק דין.

בנוסף, נהג המשיב בידיעה כי הוא אינו אוחז רישיון נהיגה תקף אשר פקע בתאריך 14.03.2016 וללא ביטוח תקף לסוג הרכב.

במהלך הדיון מסרה ב"כ המבקשת כי כרגע הבוחן תנועה מצוי בארוע של תאונה קטלנית ולכן אינו יכול להעביר חוות דעת שתוצג בפני בית המשפט וכי דבר זה יושלם בהמשך.

לעניין המסמכים אותם הציגה ב"כ המבקשת בב"מ/1 ובב"מ/2 ; ב"כ המשיב היתנגד להצגת המסמך ב"מ 1 שהוא חוות הדעת מהתיק הקודם, ואמר כי כאשר צילם את חומר הראיות בתאריך 26.04.22 חוות הדעת לא הייתה בתיק ועורך המסמך אינו רשום כעד תביעה בכתב האישום.

" הנני סובר שהוראה השלטת בסוגיה הנה סעיף 2 (א) לפקודת התעבורה, הוראה הקובעת שכל מי שנוהג ברכב מנועי צריך רישיון לנהיגתו, נכון שת"ת 39 ט' ו-יג' מחריגות כלי רכב מסוימים, נכון שגם תקנה 95, העוסקת ברכב תפעולי, מחריגה כלי רכב מסוימים בשטח מיוחד, אך כל שאר כלי הרכב שיש להם מנוע, עפ"י ההגדרה בפקודה, מחויבים לרישיון נהיגה. " בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות) מוגדרת קלנועית.

לסיכום; מאחר וקבעתי כי ישנן ראיות לכאורה לעבירה של נהיגה בזמן פסילה; מאחר והמשיב הפר פעמיים ברציפות תנאי 'מעצר בית' תוך כדי ביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה; מאחר והמשיב משתמש במצבו הרפואי כדי להצדיק הפרות של מעצר הבית ובכדי לשכנע את בית המשפט כי אינו כשיר למעצר לאחר ביצוע ההפרות; לכן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטים.

...

לכן, אני קובע: לאור התמונות בתיק החקירה של הרכב שיש בו הגה; לאור נוסח החוק; לאור הודאתו של המשיב בחקירתו במשטרה בה הוא מודה בנהיגה בזמן פסילה, (כל זאת גם ללא הסתמכות על המסמכים שהוגשו על ידי ב"כ הבקש ב"מ/1 וב"מ /2 ) כי ישנן ראיות לכאורה לנהיגה בזמן פסילה ברכב המצריך רישיון נהיגה, ולכן ישנן ראיות לכאורה שהמשיב נהג בפסילה תוך כדי הפרת תנאי מעצר בית בפעם השנייה.

לסיכום; מאחר וקבעתי כי ישנן ראיות לכאורה לעבירה של נהיגה בזמן פסילה; מאחר והמשיב הפר פעמיים ברציפות תנאי 'מעצר בית' תוך כדי ביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה; מאחר והמשיב משתמש במצבו הרפואי כדי להצדיק הפרות של מעצר הבית ובכדי לשכנע את בית המשפט כי אינו כשיר למעצר לאחר ביצוע ההפרות; לכן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטים.

האם נפגע מצבה הנפשי של התובעת עקב תאונת דרכים קטלנית בה הייתה מעורבת ושהוכרה כתאונת עבודה – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו בתיק דנא.

בגין ארוע התאונה התובעת נעדרה ממקום עבודתה החל ממועד ארוע התאונה ועד ליום 26.11.2016.

הנתבע דחה את תביעת התובעת להכרה במצבה הנפשי כנובע מארוע התאונה.

התובעת תיארה באזני תחושה של דריכות בעת נסיעה בכביש – בעיקר כנוסעת, לדבריה נמנעת מנהיגה בעצמה מאז התאונה, לדבריה כשנהגה טרם לתאונה- ורכבה נפגע, לא חדלה מלנהוג.

בהתאם לפסיקה הטעמים למינוי מומחה אחר הם, בין השאר, במקרים בהם: המומחה חרג בחוות דעתו מהעובדות שקבע ביה"ד למרות ששימת הלב הופנתה בשנית לנסיבות העובדתיות; המומחה מיתנגד לאסכולה הרפואית שעליה מבוססת פסיקת בתי הדין בתחום הפגימה הרלוואנטי; נפל פגם אישי במומחה; או טעם אחר שיירשם (עב"ל (ארצי) 51920-09-17 שמעון שושן נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 29.8.2018 (טרם פורסם)).

...

הכרעה לאחר שעיינו בחוות דעתה של ד"ר דורפמן ובתשובותיה לשאלות ההבהרה, ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

לא מצאנו כי מי מטעמים אלו מתקיימים בענייננו ולכן, אין מקום למנות מומחה נוסף כי לא נפל פגם בחוות דעתה של המומחית.

מצאנו את חוות דעתה של המומחית ברורה ומנומקת ואנו מאמצים אותה.

הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

במסגרת תביעה זו נתבעים הנזקים שנגרמו בתאונה לרכב מבוטח.

השופט סומך בספרו "תאונות פח ושיבוב רכב" (הוצאת נבו, עמ' 126) קובע כי: "יש לטעמנו להבחין בין ארוע פיתאומי שאינו בשליטת נהג הרכב לבין ארוע פנימי-רפואי או אחר שהיה בדיעבד בידיעתו ובשליטתו. ההבדל נעוץ בארוע רפואי חד-פעמי שלא היו לגביו נורות אזהרה או תופעה רפואית ממנה סבל הנהג בעבר, לעומת אדם הסובל מתופעה רפואית בגינה הוא נזקק לטפול תרופתי מניעתי". וראו לעניין זה גם בתא"מ (ת"א) 39635-05-14 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס ואח' (28.11.14); תא"מ (ת"א) 7908-01-11 קשר רנט א קאר בע"מ נ' רמתי ואח' (7.1.2013); תא"מ (ראשל"צ) 43151-06-13 לגטיוי נ' מצליח ואח' (5.11.2013); ת"א (ת"א) 28398/03 דולב חברה למימון רכב בע"מ נ' אדלר ואח' (11.7.2004).

התוצאה אם כן, כי הנתבעת אחראית לנזק שניגרם לתובעת בגין התאונה.

אני ערה לטענה העלולה לעלות, לפיה סעיף 64 לפקודת הנזיקין נוקט בלשון "אשם" ובעניינו קשה לומר כי מידת "אשמו" של המנוח היא גבוהה, שהרי התאונה התרחשה בשל ארוע רפואי שלא היה בשליטתו.

תאונה זו הובילה לתוצאה קטלנית מבחינת המנוח, ואך מזל כי לא גבתה קורבנות נוספים.

...

על כן גם מטעמים של צדק חלוקתי יש לקבל את התביעה.

לסיכום סיכומם של דברים, דין התביעה להתקבל.

בהעדר מחלוקת לעניין הנזק, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 53,399 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.2.2018, אגרת משפט כפי ששולמה ושכ"ט בשיעור של 11.8%.

כללי לפניי תביעה כספית בסך 81,024 ₪ שעניינה תגמולי ביטוח שלטענת התובע הוא זכאי לקבלם מהנתבעת - מבטחתו, בגין נזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מתאונת דרכים קטלנית שארעה ביום 23.10.15, עת רכבו היה נהוג בידי בנו (בר-חזות) (להלן – "התאונה" ו – "הנהג", לפי העניין).

לטענתה עסקינן בארוע של תאונת דרכים קטלנית, במסגרתה לאחר שפונה הנהג לבית החולים לצורך קבלת טפול רפואי ומשהתבקש להבדק לשם איתור סם או אלכוהול בדמו – הוא סרב לבצוע הבדיקה בטענה שחצי שנה קודם לכן עישן גראס, וחשש שזה יופיע בבדיקה.

עוד ר' למשל ת"א 36904/84 שילוח חב' לביטוח בע"מ נ' אביבה ויאה, פ"ד תשמ"ח(2) 96 (1986) (להלן – "עניין ויאה"), שם כל שהוכח היה שהנתבעת היתה בתקופה הרלבנטית בעלת הרכב, וכי הרכב היה מעורב בתאונה עקב נהיגה רשלנית.

...

את הכרעת הדין בהליך הפלילי חתם השופט בהליך הפלילי בקביעה לפיה: "המסקנה המתבקשת היא כי הנאשם ביצע את עבירת הסירוב כמצוין בסעיף 64ד(א) לפקודה. לטעמי הנאשם היה תחת השפעת סם מסוכן ואסור והוא התנגד לביצוע הבדיקה – כדי לנסות לטשטש ולהסתיר עובדה זו. כאשר כאלה פני הדברים, שהוכחו מעל לכל ספק סביר, לא נותר אלא לקבוע כי הנאשם ביצע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ואני מרשיעו בדין." (ר' הכרעת הדין כפי שצורפה על ידי הנתבעת, ההדגשות שלי – מ.ר.א.) במסגרת התאונה ניזוק רכב התובע ונקבע על ידי שמאי שמונה על ידי הנתבעת כרכב שניזוק ב"אבדן מוחלט וגמור", והתובע אף נאלץ לשכור שירותיו של עורך-דין לצורך מימון הגנתו של הנהג (בנו) בהליך הפלילי.

דווקא בפסק הדין בת"א (שלום חי') 11033/05 כלל חברה לביטוח בע''מ נ' חבוב דורון (22.06.2006) (להלן – "עניין חבוב") אליו מפנה ב"כ התובע בסיכומיו, בית המשפט קבע באופן מפורש כי: "בתחום הפלילי, בית המשפט העליון קבע במפורש כי "שימוש בסמים מסוכנים, בכל כמות שהיא, יוצר חזקה לפיה הנהג נתון תחת השפעת הסם" (ע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' דני בניאשווילי, תק-על 2004(4), 2831, עמ' 2842; על כן לא מקובלת עליי בעניין זה טענת ב"כ הנתבעים המסתמכת על קביעתו של כב' השופט שיף, לפיה אין די בהוכחת השימוש בסם (במיוחד בנסיבות בהן צריכת הסם נעשתה כמה ימים לפני התאונה), אלא יש להוכיח גם את השפעת הסם על הנהג בעת נהיגתו.

אי. ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' אייזיק יהודה (פורסם בנבו, 15.05.2007); ור' גם עניין זיקרי, לעיל) לעניין זה נקבע בפסיקה כי: "כך גם לעניין נטל השכנוע בענייננו. עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק – יזכה המבוטח בתביעתו." (ר' עניין המגן לעיל, פס' 42 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל, ההדגשות שלי – מ.ר.א.).

משכך, ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.