תביעת ביטוח לנזק לאחר גניבת רכב

במסגרת תביעה זו, מילא הנתבע הצהרה (ת/2), בה התחייב, בין היתר, לדיווח למוסד על כל שינוי במען המגורים, ברישיון הנהיגה, או בכל נזק שיגרם לרכב, או כל מקרה שבו יפסיק להשתמש ברכב, לתקופה העולה על שלושה חודשים.

כך גם יש לדחות את הטענה כנגד המוסד, בדבר שהוי מינהלי המונע את גביית החוב: המוסד פעל לגביית החוב תוך זמן סביר ודרש במשך שנים, במספר מכתבים שנשלחו לנתבע, לקבל רישיונות רכב ותעודות ביטוח תקפות וכן נימסרו לנתבע מספר הודעות בדבר קיום החוב, לאחר שהמוסד לא הצליח לאתרו מחמת השינוי במענו, עליו לא דיווח הנתבע כנדרש.

הנתבע שב והדגיש, כי המדובר בחוב שהתיישן, שכן תביעה זו הוגשה 20 שנים לאחר גניבת הרכב בשנת 1995 או למצער 17 שנים ממועד המכתב הראשון שלטענת המוסד שלח בשנת 1998, כאשר בהילכת חג'ג' נפסק, כי "טענת השהוי המינהלי מבוססת על חובתה של הרשות לפעול במהירות הראויה בדרישתה מן האזרח לקיים את חובותיו", כל זאת כאשר המוסד לא שלח את המכתבים לכתובת המוזכרת בטופס התביעה (ת/1) ובנסיבות העניין שלפנינו, ברי כי המוסד לא פעל 'במהירות הראויה'.

באשר למועד בו היה למוסד המידע הדרוש לנקיטת הליכי הגבייה ופרק הזמן שחלף מאותו מועד עד לנקיטת הליכי הגבייה – ממכלול העדויות והראיות עלה שרק בעקבות חקירה שנערכה ביום 9.2.05 התברר למוסד לראשונה, כי רכבו של הנתבע נגנב עוד בשנת 1995 ולפיכך, כבר בחודש מרץ 2005 (ת/8) נשללה זכאותו של הנתבע לקיצבת ניידות, באופן רטרואקטיבי ונמסרה לו על כך הודעה (סע' 10-13 לכתב התביעה).

...

באשר לעצם קיומו של החוב – אין חולק בדבר קיום החוב ושיעורו ולא שוכנענו כי היה בחלוף הזמן כדי לגרום לנתבע נזק ראייתי.

על יסוד כל האמור וחרף השיהוי בו נקט המוסד, לא מצאנו בנסיבות העניין הצדקה לבטלות דרישת תשלום החוב.

סוף דבר התביעה מתקבלת ואנו קובעים, כי בדין נשללה זכאות הנתבע לקצבת הניידות, רטרואקטיבית לתקופה מחודש אוקטובר 2000 עד אפריל 2004, ובדין נוצר לנתבע חוב בגין קבלת קצבאות הניידות בתקופה זו, שלא כדין.

ביום 9.11.15 נגנב הרכב והוגשה תלונה למישטרה על כך. מאחר שלא הונפקה פוליסת ביטוח כאמור, לא היו זכאים התובעים לתגמולי ביטוח בגין הגניבה, ובתביעה זו הם דורשים פיצוי בגין שווי הרכב בסך של 35,000 ₪, פיצויים בגין הפרת חוזה בסך 10,000 ₪, ופיצויים בגין נזק לא ממוני על סך 25,000 ₪.

לטענתם, הנתבע לא הודיע להם כי חברת הביטוח לא אישרה להנפיק לרכב פוליסת ביטוח מקיף, והדבר נודע להם רק לאחר שהרכב נגנב.

...

במקרה זה אני סבורה כי קיימת גם חובת זהירות קונקרטית בהתאם לעקרונות שנקבעו בעניין סייף.

לפיכך אני סבורה כי יש לייחס לתובעים אשם תורם בשיעור של 40% (ראו והשוו רע"א 3304/18 ‏‏פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (17.6.2018)).

לאור האמור אני מורה לנתבע לשלם לתובעים סך של 16,530 ₪.

בשלוש השעות שלאחר מכן, במהלכן היה הנאשם בפעילות משטרתית הוא לא הבחין כי נשקו האישי נותר במכונית.

בקשת רשות העירעור לבית המשפט נדחתה ובית המשפט קבע, כי אין די בחשש של הנאשם שיפוטר מעבודתו ויתקשה למצוא עבודה אחרת כדי להקים תנאי זה. בפסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע במסגרת עפ"ג 27326-12-21 קיזר נ' מדינת ישראל נידרש בית המשפט המחוזי לשאלת ביטול ההרשעה, במקרה בו הורשע הנאשם בעבירה של מסירת ידיעה כוזבת, בכך שהגיש תלונת שוא במישטרה על גניבת רכבו, כחלק מתכנון להונאת חברת הביטוח.

בסופו של דבר, הנאשם לא המשיך בתוכניתו ולא הגיש את תביעת הביטוח (אך גם לא ביטל את תלונתו הכוזבת במישטרה).

בנסיבות אלה, הגם שאין בפניי הוכחה לקיומו של נזק קונקריטי לפגיעה בפרנסת הנאשם, והגם שעצם העובדה שנימנע מהנאשם לעסוק בעבודות אבטחה, כשלעצמה, לא יכולה להצדיק את ביטול ההרשעה, יתר הנתונים המובאים היטב בתסקיר שירות המבחן, כשהם נבחנים בנוסף לשיקולים שפורטו לעיל, מצדיקים זאת.

...

אכן, במסגרת שיקול הדעת הרחב הנתון למאשימה, בית המשפט הורה על המשך קיום ההליך ולא קיבל את הטענות המקדמיות, אך הטענות כשלעצמן עליהן חזרה ההגנה גם בפניי, וכן נימוקי בית המשפט בהחלטה מחודש 5/21, מובילים למסקנה שאכן יש בנימוקים אלה כדי להצטרף למאזן השיקולים התומכים בביטול ההרשעה במקרה הקונקרטי.

בסופו של דבר, הנאשם לא המשיך בתוכניתו ולא הגיש את תביעת הביטוח (אך גם לא ביטל את תלונתו הכוזבת במשטרה).

סוף דבר: לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים כמפורט לעיל אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: הנאשם יתחייב התחייבות כספית בסך 2,500 ₪ שלא לעבור עבירה וזאת לתקופה של שנתיים מיום החתימה על ההתחייבות.

" (הדגשה שלי – הח"מ), וראה גם תא"מ 4501-12-16 רונן בן יאיר נ' הפניקס חברה לביטוח (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע כדלקמן: "בעיניין תא"מ 49990-02-11 בזק ישיר הדספות איכות (2005) בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ סוכמה ההלכה יפה ובמסגרתה נאמר: הדיעה המקובלת בפסיקה (אם כי קיימות גם דיעות אחרות), היא, שככל שהדברים אמורים בנזקי רכוש, מכירת הרכב שלא בידיעת המבטח, מפקיעה את הפוליסה...הטעם לכך הוא שחוזה הביטוח הוא חוזה אישי בין המבטח למבוטח (סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח), וזכויות הביטוח, לפי מהותן וטיבן, הן זכויות אישיות שאינן ניתנות להעברה...כן נאמר בהילכת בזק ישיר, כי עצם הסכמתו של המבטח להיתקשר בחוזה הביטוח עם המבוטח, וגם תוכן התניות החוזיות, קשור קשר בל יינתן בזהותו, אופיו ואורח חייב של המבוטח, וברמת הסיכון שהמבטח נוטל על עצמו כתוצאה מאלו. כך למשל, לעניין ביטוח רכב, יש משמעות לגילו של המבוטח, לותק הנהיגה, לעברו התעבורתי, לתביעות קודמות, וכיוצ"ב שיקולים נוספים. גם משום כך אין לאפשר למבוטח להעביר את חוזה הביטוח. על כן, כאשר הרכב נמכר לאחר רכישת הפוליסה, נשמט הבסיס לחוזה הביטוח, והפוליסה פוקעת". תא"מ 26365-06-16 חמזה חגירי נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע כדלקמן: "...לפיכך ומשהועבר הרכב, פקע תוקפה של פוליסת הביטוח. ראה לעניין זה בספרו של ירון אליאס, דיני ביטוח (דין וביטוח מהדורה שלישית) בעמ' 167 לפיו, כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 427/64 אפרת נ' מריואת, פ"ד יט(2) 17 וכן בד"נ 10/65 אפרת נ' מריואת, פ"ד יט (4) 48, זכויות ביטוח על פי הפוליסות הנן זכויות אישיות אשר אינן ניתנות להעברה וכי עם מכירת הרכב פוקעת הפוליסה....

עוד טוען התובע כי לאחר גניבת הרכבים, פנה אל הנתבע בהצעות להסדרים שונים, כגון, לתבוע את חברת הביטוח ושבינתיים יעוכבו ההליכים, ועוד הצעות, אך כולן נדחו ע"י הנתבע, והוא בחר דוקא להאיץ את הליכי הגביה.

...

הנתבע הגיש כנספח לכתב ההגנה, הסכם הסדר חוב מיום 22.02.12, לפיו גובש הסדר עם התובע, כדלקמן: מלוא החוב של התובע לבנק הינו 531,947 ₪, כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד; לצורכי פשרה, ולפירעון סופי ומוחלט, ישלם התובע לבנק סך של 511,515 ₪, בשני תשלומים: תשלום ראשון ע"ס 35,000 ₪ עד ליום 22.02.12, תשלום שני ע"ס 476,515 ₪ עד ליום 27.02.12.

סיכום אני מורה לנתבע לשלם את הסכומים כדלקמן: 177,720 ₪, בתוספת הצמדה וריבית ממועד גניבת הרכבים, היינו מיום 28.02.12.

30,000 ₪ הנתבע ישיב לתובע את אגרת בית המשפט בצירוף הצמדה כדין מיום התשלום התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הנ"ל תוך 30 יום מעת דרישה.

מעבר לנזקים הממוניים הנגרמים לנפגעי העבירה מעבירות אלו, ישנם תמיד נזקים נלווים, כמו היתרוצצות למציאת רכב חדש או לתיקון הנזקים אם נמצא הרכב הגנוב; שהות בלא רכב לתקופה מסוימת; שינוי בתכניות; היתמודדות עם גופים ביורוקרטיים לצורך הגשת תלונה, ביטול רשיון הרכב; תביעת פוליסת הביטוח; חידוש תעוד שאבד; התקנת מיגון ברכב חדש שנרכש – אם לא אותרה הגניבה; אבדן מטלטלין שונים שהיו ברכב, פעמים רבות בשווי ניכר; ועוד.

· ת"פ 51700-12-21 מדינת ישראל נ' אבו כף ואח' – הנאשם 2 הורשע, לאחר הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לפשע; סיוע לגניבת רכב; הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; החזקת כלי פריצה לרכב; זיוף סימני זהוי של רכב; קבלת רכב גנוב; הסתייעות ברכב לעבור עבירה; נהיגה ללא רישיון.

...

התביעה הפנתה לתסקיר שירות המבחן למבוגרים, ולכך, שהנאשם לא עבר הליך טיפולי כלשהו, אלא נפגש פעם אחת עם קצין מבחן, אשר התרשם מרמת סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק, ולכן ההמלצה על ענישה שיקומית בדמות צו של"צ אינה הולמת את תוכן התסקיר והן את העבירות ואין להיעתר לה. התביעה עתרה למקם את עונשו של הנאשם בתחתית המתחם ולהטיל עליו מאסר מותנה; קנס; פיצוי למתלוננים; פסילה בפועל ועל תנאי של רישיון הנהיגה.

סיכום לאחר שבית המשפט שמע טיעני הצדדים על פה; עיין בטיעוני התביעה בכתב; עיין בראיה שהוגשה לענין העונש; עיין בתסקיר שירות המבחן; שמע דברו האחרון של הנאשם – דן את הנאשם לעונשים כדלקמן: 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בלבד, על פי רישומי שב"ס; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו של הנאשם והתנאי - שהנאשם לא יעבור עבירה בניגוד לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, פרק י"א שהיא מסוג פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו של הנאשם והתנאי - שהנאשם לא יעבור עבירה בניגוד לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, פרק י"א שהיא מסוג עוון; קנס בסך 5,000 ₪ או 45 ימי מאסר תמורתו; פיצוי לנפגעת העבירה באישום הראשון (ע.ת.1 בכתב האישום המתוקן) בסך 5,000 ₪; פיצוי לנפגע העבירה באישום השני (ע.ת. 3 בכתב האישום המתוקן) בסך 5,000 ₪; הקנס והפיצוי ישולמו ב- 15 שיעורים שווים ורצופים, החל מיום 15.04.24 ובכל 15 לחודש העוקב.