תביעת ביטוח לאומי נגד מפקח על עבודות וביטוח אחריותו

תביעת הניזוק אוחדה עם תביעת החזרה של המוסד לביטוח לאומי (להלן 'מל"ל').

נכון שהנתבעת 3 הזמינה שירותיה של נתבעת 1 כקבלנית שלד, אולם כאמור בחוזה, הנתבעת 3 הינה מבצעת פרויקט הבניה, ומי שצוינה בחוזה כזו שתמנה מפקח לפקח על עבודת הנתבעת 1.

כנגד הנתבעים 1-2 ניתן פסק דין, באין הגנה, המחייב אותם כלפי התובע בשאלת האחריות, כאשר קביעת גובה הנזק נותרה להמשך ההליך.

נכויות: ועדות רפואיות של ענף נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל"), קבעו תקופת אי כושר ונכות זמנית מלאה עד 13.12.14, כלומר 12 חודש.

ביחס להמנעות בעל דין מהבאת ראיות ונפקותה עיין למשל סע' 25-27 לפסק דינו של השופט ג'ובראן בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף; פס' 24 לפסק דינו של השופט דנציגר בע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ. ביחס לנתבעת 5 כאמור – ביטחה היא אחריות הנתבעים כולם: הנתבעים 3-4 הינן מבוטחיה הראשיים, והיא בטחה אף אחריות קבלני משנה מטעמם – הנתבעים 1-2.

...

בסה"כ משלמים אפוא נתבעים 3-5 במצטבר סכום העולה כדי סך נזקיו של התובע (1,556,290 ₪) אלמלא הטבת המל"ל. סוף דבר: אני דוחה בלא צו להוצאות התביעה כלפי נתבעים 1-2 .

אני מחייב את הנתבעים 3 עד 5 ביחד ולחוד לשלם לניזוק בתביעתו (התובע בת.א 54633-09-16) את הסכומים הבאים במצטבר: 389,073 ₪ ב.91,043 ₪, שכ"ט עו"ד בסכום כולל.

אני מחייב את הנתבעים 3 עד 5 ביחד ולחוד לשלם למל"ל בתביעת החזרה שלו את הסכומים הבאים במצטבר: 1,167,218 ₪.

הצדדים התובעים הם בת הזוג של המנוח ויורשתו, אחיו של המנוח שאף הוא אחד מיורשיו והמוסד לביטוח לאומי שתובע החזר התשלומים ששילם וישלם לאלמנת המנוח בעקבות התאונה המהוה תאונת עבודה.

נתבעות 3-4 הן מזמינת העבודה והמבטחת אותה בביטוח אחריות כלפי צד ג'.

נתבעות 1-2 הגישו הודעה לצדדים שלישיים כנגד: ויקטור גוליאט [צד ג' 1] שהיה מי שתיכנן את עבודות החשמל ומי שלטענתן אמור היה לפקח על ביצוען.

ג.ב מהנדסים יועצים בע"מ. איילון חברה לביטוח בע"מ כמבטחת של ג.ב מהנדסים יועצים בע"מ. תביעת המוסד לביטוח לאומי הוגשה כנגד נתבעות 3-4 בלבד, הואיל ואין לו זכות חזרה אל נתבעת 2 שהייתה מעסיקתו של המנוח.

...

את האשם התורם של המנוח, בנסיבות המקרה כפי שהובהרו ופורטו לעיל, אני קובע בשיעור של 20%.

למרות זאת, נקבע בסופו של דבר כי קרנות הפנסיה לא יסווגו כפוליסות ביטוח ולכן יש לנכות את הכספים שהתקבלו במסגרתן.

התוצאה התוצאה היא כי התביעה מתקבלת ביחס לנתבעות 3-4 ונדחית ביחס לנתבעות 1-2 בהיעדר אחריות מצד נתבעת 2 לתאונה.

מכיוון שהגורם שנמצא אחראי לתאונה [מלבד המנוח בעצמו] היא נתבעת 4, ההודעות לצדדי ג' נדחות כולן.

התובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הוא גוף סטאטוטורי הפועל על פי דין אשר הכיר בתאונה שאירעה לתובע כ'תאונת עבודה', וכתוצאה מכך שילם וישלם לו גמלאות בגין נכות מעבודה.

תביעתו, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, היא לקבלת החזר – מהקבלן בלבד (שאינו המעביד) – של סכום הגימלאות.

המוסד לביטוח לאומי טוען כי בחלוקת האחריות בין הנתבעות, יש להטיל את מירב האחריות על כתפי הקבלן.

המעביד טוען כי יש לדחות את התביעה נגדו, שכן האחריות בכל הנוגע לבטיחות בעבודה מוסדרת בחוק וחלה על הקבלן.

לעניין חבות המעביד ברשלנות, חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדיו הוכרה זה מכבר בפסיקה מושרשת, במסגרתה נקבע, בין היתר, כי " על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם בנבו, 27.12.10)).

...

סוף דבר: מכל המקובץ לעיל עולה, כי דין התביעה להתקבל, ואילו דין ההודעות לצד שלישי להידחות.

לאור הסכמת הצדדים בדיון מיום 9.6.21, ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע 1 פיצוי בסך כולל של 435,000 ₪ מעבר לתשלומי המל"ל. ביחסים בין הנתבעות לבין עצמן תחול חלוקת האחריות היחסית, כפי שנקבעה בסעיף 30 דלעיל.

בנוסף לכך, תשלם הנתבעת 2 לתובע 2 – המל"ל, סך של 72,424 ₪ מתוך סכום התגמולים ששולמו על ידו לתובע 1.

הנפגע הגיש תביעת נזיקין כנגד קרגל וכנגד מבטחתה – כלל חברה לביטוח בע"מ ("כלל"), בגין אחריותה של המעסיקה לקרות הנזק ("ההליך הקודם").

בית המשפט איפשר לנתבעים להגיש כתבי הגנה מתוקנים, אולם קרגל וכלל הודיעו כי יש "לראות בכתב ההגנה ובהודעות לצד ג' שהוגשו מטעם הנתבעות מס' 1 ו-2 [קרגל וכלל] בתביעת התובע מס' 1 [הנפגע], ככתבי הטענות גם במסגרת תיקון כתב התביעה וצרוף המוסד לביטוח לאומי". נזכיר כי נכון לאותו מועד, ההודעה לצד שלישי שהגישו קרגל וכלל כנגד יצרני המכונה עמדה על כנה, בעוד ההודעה כנגד טרם נמחקה זה מכבר.

נציג טרם שימש כממונה בטיחות על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה, ועל כן כאשר הוראותיו לא קוימו, ומשאופן העבודה במפעל סיכן את שלומם של העובדים, היה עליו לדיווח למשרד העבודה ולפעול להפסקת העבודה.

...

עוד בטרם הספיקה טרם להגיש כתב הגנתה להודעה לצד שלישי שהופנתה כלפיה, הגישו כלל וקרגל הודעה לבית המשפט, לפיה מוחקות הן את ההודעה לצד שלישי כנגד טרם (אך לא נגד יצרני המכונה) – להלן "מחיקת ההודעה לצד שלישי כנגד טרם". לאחר זמן, נעתר בית המשפט לבקשת התובע-הנפגע לתיקון כתב התביעה, כך שיצרני המכונה כמו גם חב' טרם, נוספו כנתבעים ישירים בהליך לצד קרגל וכלל.

לשיטתו, הכרעה לפיה חל השתק פלוגתא על מערכת היחסים החוזית שבין שתי החברות, לרבות סעיפי השיפוי שביניהם, סותמת ממילא את הגולל על שני חלקיה של תביעה זו. על פי עמדה זו, משעה שהוכרעה מערכת היחסים בין הצדדים ונשללה הזכות מכוח סעיפי השיפוי, בין היתר מהטעם שטענות מכוח זכות זו כלל לא נטענו, הרי שהשתק הפלוגתא כולל בחובו כל טענה שתישען בעתיד על זכות שיפוי זו. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, יש להבחין בין שתי ההכרעות מושא פסק הדין: ההכרעה בתביעת מל"ל העיקרית מבוססת היתה על דיני הנזיקין ועל חלוקת האחריות בין המעוולים, בעוד ההכרעה בהודעה לצד שלישי כללה בחובה גם את מערכת היחסים החוזית שבין קרגל לטרם; שנית, ההכרעה בפסק הדין עסקה בסכומים שונים ונפרדים.

סוף דבר לא מצאתי אפוא לקבל את טענת קרגל לפיה יש להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.

לנוכח כל האמור, הבקשה לסילוק נדחית.

התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), להכרה במחלתו כנובעת מתנאי עבודתו, תוך שטען כי במהלך כל שנות עבודתו, עד סיום עבודתו אצל המעסיקה, הוא עבד כמכונאי רכב.

תנאי עבודה אלה תוארו בכתב התביעה, בין השאר, באופן הבא: "התובע עבד אצל הנתבעת 1 [המעסיקה] במשרה מלאה, ואף בשעות נוספות, ועבודתו כללה, בעיקר, שימוש בכלי עבודה רוטטים, טריקות בפטיש, הברגות, הפעלת לחץ אויר עם וברציה, והברגת מברגים עם מפתחות, פירוק גלגלים, וכד'". לטענת התובע המעסיקה נהגה כלפיו ברשלנות ובחוסר זהירות תוך הפרת חובותיה שבדין, כאשר, בין היתר, לא הנהיגה שיטות עבודה בטוחות בהיתחשב בטיב העבודה וסיכוניה, לא הדריכה אותו לגבי אופן ביצוע העבודה, ולא פיקחה על אופן ביצוע העבודה.

קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)].

כאשר המעסיקה בעניינינו אחראית "אך למקצת הנזקים שבגינם הניזוק זוכה לגמלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. ... יבואו בחשבון הנכוי רק מקצת הגמלאות - אלה המשקפות את שיעור הנזק היחסי מתוך הנזק הכולל שהסב המזיק לנפגע - ולא מלואם, שאחרת ייוותר בידי הניזוק פיצוי חסר". אכן, אין הצדקה להורות על ניכוי מלא של גמלאות המל"ל, גם אם מדובר בגימלאות מעבודה, משנמצא כי חלק מהגמלאות שמשולמות לתובע על ידי המל"ל, אינו בזיקה לאחריות הנתבעות דכאן, ולפצוי המוטל עליהן, אלא, הוא בזיקה לשנות עבודה אחרות של התובע, על ידי מעסיקים אחרים, ומקורו במעשים אחרים בכלל.

...

סוף דבר אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסכום של 168,700 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מסכום הפיצוי הנ"ל, וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪.

אני דוחה את בקשת התובע בסיכומיו לפסיקת הוצאות לדוגמה.

עם זאת, אני מחייב את הנתבעות, בנוסף לאמור, לשלם הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪ תוך 30 יום מהיום, בגין ההליכים המקדמיים הרבים שהתובע נאלץ לנקוט סביב איתור הפוליסות וההכרה בכיסוי ביטוחי.