תביעת ביטוח חיים בגין הלוואות משכנתא

בעקבות זאת, הגישה הלווה שנותרה בחיים נגד הבנק ונגד חברות הביטוח את התביעה הנוכחית לתשלום תגמולי הביטוח.

כמו-כן חתמו המבוטחים באותו מועד על מכתב שכותרתו: "ביטול פוליסה לביטוח חיים" (להלן: מכתב הביטול), ובו נכתב, בין השאר: "1. אני החתום מטה מבוטח בביטוח חיים בגין הלוואת משכנתא שקבלתי באמצעותכם.

...

לסיכום, הוראת הביטול נותרה על כנה, ופטרה את מנורה מהתחייבויותיה על-פי הפוליסה השנייה.

סיכום משנדחו הטענות לאחריות הנתבעות ולחוב הראל ומנורה לשלם את תגמולי הפוליסות, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לכל אחת מהנתבעות שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המשמעות היחידה במישור דיני המיסים שהמערערת נכונה הייתה לייחס לארוע מימוש פוליסת ביטוח החיים, נגעה לחישוב סכום הפחת שבידה לנכות, וזאת בהתאם להוראות סעיף 21 לפקודה, המתיר, ככלל, ניכוי בעד פחת של נכס נדל"ן – בהתקיים התנאים השונים המנויים בסעיף זה. טענת המערערת בעיניין זה הייתה, בתמצית, כי לארוע מימוש פוליסת ביטוח החיים וסלוק הלוואת המשכנתא יש השפעה על שיעור הוצאות הפחת המותרות לה בנכוי, בכך שיש להפחית ממחיר עלות רכישת המבנה את סך תקבולי הביטוח, ובתוצאה המתקבלת יש לראות את הסכום ממנו יחושבו הוצאות הפחת המותרות בנכוי.

בהתאם להוראות הסעיפים הנ"ל ולתת-סעיפי ההגדרות שם, מצא בית המשפט המחוזי הנכבד כי הזכות להנות מפרעון ההלוואה בגין הפעלת פוליסת ביטוח הרשומה על שמו של ערב להלוואה, הנה "זכות ראויה" המהוה "נכס", אשר ה"תמורה" (סילוק ההלוואה) בעד "מכירתה" (העברת תקבולי הביטוח אל הבנק) עשויה לעלות כדי "ריווח הון" החייב במס בהתאם להוראות הפקודה, זאת, הגם שלא מדובר ב"מכירה" רצונית, או יזומה.

אשר לעמדת המערערת לתחולת סעיף 21 לפקודה בעיניינה, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אין לשאלת תחולתו של סעיף זה השפעה על סיווג תקבולי הביטוח כהכנסה החייבת במס ריווחי הון, ומכיוון שהמשיב איננו דורש להחיל סעיף זה בנסיבות העניין, היא פטורה מלהפחית את סכום תקבולי הביטוח ממחיר עלות רכישת המבנה, לצורך חישובי הפחת, ועל כן יש להתיר לה (לאחר תשלום המס) לתבוע את הוצאות הפחת שלא נתבעו על-ידה.

...

מנתון זה עולה המסקנה כי המערערת זכאית לתבוע את הוצאות הפחת שלא ניכתה ושלא נתבעו על-ידה, בגין חישוב מחיר עלות המבנה על הצד הנמוך, כפי שקבע זאת בית המשפט המחוזי.

נוכח כל האמור לעיל – אציע לחברי אפוא כי נדחה את הערעור שבפנינו, ובנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות.

המשנה לנשיאה השופט נ' סולברג: כחברי, המשנה לנשיאה ח' מלצר, אף אני סבור כי דינו של הערעור – לדחייה.

רקע: התובעים, א. כ. ז"ל (להלן: "המנוח") וג. כ. (להלן: "גב' ג.") (להלן יקראו ביחד: "התובעים") הגישו תביעת נזיקין כנגד ארבעה נתבעים: הנתבע 1, בנק לאומי לישראל בע"מ, מי שנתן לתובעים הלוואות לצורך רכישת מיגרש ולימים הפך לזוכה בתיק ההוצאה לפועל (להלן: "הנתבע 1" ו/או "הבנק "), הנתבעת 2, עו"ד ישראלה לימור ז"ל, מי שייצגה את הבנק בתיק ההוצאה לפועל כנגד התובעים ומאוחר יותר מונתה לשמש ככונסת נכסים בתיק ההוצאה לפועל (להלן: "הנתבעת 2 ז"ל "), הנתבעת 3, עו"ד רוני בן ארי , ביתה של הנתבעת 2 ז"ל ומי שהואצלו אליה סמכויותיה של הנתבעת 2 ז"ל במסגרת הליכי פינוי דירת המגורים של התובעים (להלן: "הנתבעת 3" ו/או "עו"ד בן ארי") והנתבע 4, עו"ד ישי בית און, אשר ייצג את בנק דיסקונט לישראל במסגרת תביעה כספית על סך של 681,000 ₪, אותה הגיש בשם בנק דיסקונט כנגד חברה בע"מ אשר הייתה בשליטת התובע 1 והתובעים ערבו אישית להתחייבויותיה (להלן: "הנתבע 4").

בסעיף 38 לכתב התביעה נטען כי : "כחודש לאחר אובדנו בטרם עת של התובע 1, התייצבה התובעת 2 בדלפק של הבנק הנתבע 1 בסניף של הבנק לאומי לישראל ברעננה, לתבוע את זכויותיו על פי פוליסת ביטוח החיים שלו. תגובת נציגת הבנק הנתבע 1 דנן הייתה, כי לא אושרו לתובע 1 פוליסות ביטוח חיים וזאת מפאת גילו המתקדם בעת העמדת מסגרת הלוואות המשכנתא." (ההדגשה שלי – ח.ו.ו.).

...

טענות הנתבע 1- הבנק דין תביעת התאבדות המנוח להידחות על הסף מחמת התיישנות.

לא ראיתי צורך לחזור על קביעותיי שלעיל באשר להתיישנות תביעת ההתאבדות אשר אותו הדין חל גם כלפי הנתבעת 2 ז"ל. בגין עילת תביעה זו דין התביעה להידחות.

מכאן שטרם חלף מועד ההתיישנות של תביעת ההתמחרות ועל כן אני דוחה את טענת הנתבעות כי התביעה בעילה זו התיישנה.

סוף דבר דין תביעת הבנק להידחות על הסף מחמת התיישנות בהתאם לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי.

טענות הצדדים תמצית טענות התובעת בפתח כתב התביעה טענה התובעת כי לאחר ימי האבל על פטירת המנוח, במענה לפנייתה לנתבע בבקשה להפעיל את ביטוח החיים לצורך פרעון ההלוואה וסלוק המשכנתא, מסר לה הנתבע כי היא והמנוח לא היו מבוטחים בביטוח חיים, ולתדהמתה, התברר לה כי הנתבע מייחס לה ויתור על ביטוח חיים כאמור.

...

איני מקבלת את הסברה של התובעת.

לטענת הנתבע, בחינת ההודעה לצד שלישי מעלה כי הדברים אינם מדויקים, שכן הנתבע חזר על טענותיו בכתב הגנתו תוך שהוסיף כי מאחר שהתובעת רומזת כי המנוח זייף את חתימתה, אזי ככל שנגרם לה נזק כתוצאה מכך, המנוח הוא האחראי לו. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם מדובר בטענות סותרות, איני מקבלת את טענת התובעת בדבר הודאת בעל דין.

" לנוכח כל האמור לעייל, הגעתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה ולפיכך, אני דוחה את התביעה.

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט זיו אריאלי) מיום 2.3.23 לפיו דחה את תביעת התובעים להפעלת פוליסת ביטוח חיים עקב היתיישנות התביעה, תוך קביעה שעילת התביעה נולדה ביום 1.7.15 ולא מתקיימים החריגים להארכת מועד תקופת ההתיישנות.

ביום 4.6.06 רכש המנוח מהנתבעת פוליסת ביטוח חיים להבטחת פרעון יתרת ההלוואה בעקבות מקרה מוות, וביום 5.8.07 נחתמה תוספת לפוליסה.

על כן, סעיף 18 הקובע שלא תסתיים תקופת היתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות אינו מאריך את תקופת ההתיישנות במקרה זה. בדין קבע בית המשפט קמא שנטל ההוכחה בדבר קיום התנאים לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא הורם על ידי המערערים, ועל פי העובדות שנפרשו בפני בית המשפט קמא, ידעו המערערים על פטירת המנוח ועל פוליסת ביטוח החיים לצורך המשכנתא, ועל הזכות לפרוע את החוב באמצעות תגמולי הביטוח, לא יאוחר מיום 1.9.15, חודשיים לאחר פטירת המנוח, כאשר פנו באמצעות עורך דין למשיבה למימוש הפוליסה.

...

הנתבעת טענה בפני בית המשפט קמא שיש לדחות את התביעה מחמת התיישנות בחלוף 3 שנים מקרות מקרה הביטוח, ובשל שיהוי ניכר שגרם לנתבעת נזק ראייתי.

אני דוחה את טענת המערערים לפיה היה על בית המשפט קמא לדון בשאלה אם נגרם למשיבה נזק ראייתי.

כך פעל בית המשפט והתוצאה היא התוצאה שקובע החוק - התביעה התיישנה ולכן על בית המשפט לדחות את התביעה.

על כן, אני דוחה את הערעור ואת טענת המערערים כי פסק הדין הוא שתי וערב של שגיאות מהותיות.