תביעת ארנונה מאוחדת: שיהוי בהגשת השגה

זמן רב לאחר הגשת התביעה הראשונה הוגשה התביעה שלפניי, ולאחר מכן הגיש בן ברוך בקשה לאחד את הדיון בשתי התביעות.

בבקשה טוענת הערייה כי התביעה הוגשה על מנת לבצע שינוים בחשבון הארנונה של הנכס, לרבות שינוי מחזיק, שינוי גודל הנכס ומחיקת חיובים רטרואקטיביים, וכן תשלום פיצוי בגין אובדן דמי שכירות על הנכס וכן פיצול תיכנוני של הנכס לשני נכסים, ודינה להדחות.

שהוי והתיישנות בגביית החוב – החוב הנטען בתביעה הראשונה התיישן, והעירייה השתהתה קשות בגבייתו עד כי אינה יכולה לפעול לגבייתו בעת הנוכחית.

הטענות הנוספות מתחום דיני הארנונה – טענות אלו אינן מצויות בסמכות מנהל הארנונה במסגרת השגה, אך אין המשמעות שהן בסמכות בית משפט זה. מדובר בטענות התוקפות את הערייה בכובעה כרשות מנהלית, ולא כבעלת דין בהליך אזרחי, ומשכך היה על המשיבים להגישן במסגרת עתירה מנהלית, בהתאם להוראות חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מינהליים").

...

אקדים ואציין כי לאחר עיון בכתבי הטענות ובטענות הצדדים בבקשה, דין התביעה להיות מסולקת על הסף.

סעיף 145 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התו"ב") קובע כי יש להגיש בקשה למתן היתר, סעיף 147 לחוק התו"ב קובע כי בקשה להקלה מהווה אף היא בקשה להיתר, וסעיף 152 לחוק התו"ב קובע מסלול ערר ייעודי למקרים בהם נדחית הבקשה.

לאור כל האמור לעיל, מתקבלת הבקשה לסילוק התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית.

ב"כ הערייה מוסיף כי גם לאורך השנים האחרונות, נשלחו דרישות לעותר ואף הוגשו השגות ותביעות, הכל מבלי שהעותר העלה כל טענה לעניין חיובו במאוחד עם השותפים וגם מטעם זה, קם לחובתו שהוי.

להוסיף כי קבוצת זועבי, על כלל שותפיה, פעלה בשנת 2019 להשיג, מטעמים כאלה ואחרים, כנגד דרישת הארנונה שנשלחה לנכס בכללותו, כמו גם הגישה תביעה אזרחית לעניין חיובים ביחס לשנים קודמות (תביעה שנסתיימה בפשרה) והכל מבלי שהועלו בהליכים אלו ובכלל כל טענות לעניין חיובו של העותר, במאוחד עם שותפיו בכל אותם הליכים.

...

גם מטעם זה, דין העתירה להידחות על הסף.

מהמקובץ עד כה, יש לקבוע כי דין העתירה להידחות על הסף לאור היקף ומשקל הטענות המקדמיות שפורטו לעיל, וכך אני מורה.

אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה ממכלול הנימוקים שפורטו בפסק דין זה. לאור התוצאה, אני מחייב את העותר לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט העירייה בסכום כולל של 15,000 ₪.

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אלולא חוק זה. לאחר קבלת התשובה להשגה, רשאי הנישום להגיש ערר לועדת הארנונה המקומית – ועל החלטתה, רשאי הוא להגיש ערעור מינהלי לבית משפט זה (ראו סעיף 6 לחוק רשויות מקומיות).

"אם אדם תובע זכות מינהלית, העובדה שהשתהה בהגשת העתירה, ואפילו אין לו טעם טוב לשהוי, אינה צריכה כשהיא לעצמה לחרוץ את גורל זכותו לשבט, אלא אם השהוי מלמד כי ויתר על הזכות..." (בג"ץ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב, ראש עריית פתח-תקווה, מח(5) 630, 641 (1994)).

...

אך ספק בעיניי כי גם אם הגיע לידי המשיבה מידע כלשהו כאמור – כי יש בו כדי להצדיק הטלת חיוב רטרואקטיבי על העותר, שבע שנים אחורנית, למועד בו ברי כי לא היה "מחזיק" ואף לא היה עדיין "בניין". בהינתן העובדה כי העותר עצמו לא הבהיר עד תום בעתירתו מהו המועד שבו הועברה הדירה בז'בוטינסקי 7/2 לידיו, אלא אך טען כי הקבלן, לאחר ש"הסתדר עם הבנק, העביר החזקה בדירה מס' 2 לעותר" – ראו בעמוד 4 פסקה 3 לעתירה – סבורני כי יש לקבוע כי העותר הינו "מחזיק" בנכס ברחוב ז'בוטינסקי 7/2 וזאת החל משנת 2004 – מועד קבלת טופס 4 בבניין.

אף אם אקבל את עמדתה זו של המשיבה, סבורני כי בעת שכפר העותר בדרישת החוב שנשלחה לו בשנת 2008, הרי שיש לראותו כמי שהעלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה [השוו: עת"מ (מינהליים חי') 46962-01-15 מ. ש. (חסוי) נ' עיריית חיפה (17.05.2015), בפסקה 5].

סוף דבר: העתירה מתקבלת ברובה.

בסמוך לאחר הגשת התביעה הגישה הנתבעת כנגד התובעת כתב תביעה בסדר דין מקוצר בגין אי-תשלום חוב ארנונה ואגרת ביוב ובסך כולל של 14,154.44 ₪.

ביום 3.2.2019 אוחדו הדיונים בשתי התביעות.

בנסיבות אלה אין לראות את התובעת כמי שויתרה על האפשרות 'להשיג' על החלטת וועדת ההנחות ולא מצאתי כי נגרם לנתבעת נזק או פגיעה באנטרס הראוי להגנה כתוצאה מההשתהות בהגשת התביעה.

...

הנתבעת טוענת מנגד כי יש לדחות את התביעה על הסף ואף לגופה.

דיון והכרעה בפתח הדיון אדרש לטענת הנתבעת לפיה יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי.

בענייננו המחלוקת שהושארה הינה משפטית וטרוניית התובעת בדבר הפעלת שיקול הדעת של וועדת ההנחות במסקנה המשפטית שהסיקה מתוך חומר הראיות שעמד בפניה, בעת קביעת שיעור ההנחה בשנים 207-2018 על סמך "מבחן ההכנסה" – לעומת שנת 2014, אינה מונחת לפתחי.

התוצאה לאור האמור התביעה בת"א 48239-10-18 – נדחית.

לאור טענות התובעת בדבר קיזוז תשלומים שבוצעו על חשבון החוב, אני מקבל טענה זו על בסיס הקבלה שצורפה לסע' 70 לסיכומי התובעת ועל כן יש לקזז סך של 1,000 ₪ מחובה של התובעת.

התובעת טענה שיש לחייב את הנתבעים 10-1 בחוב הנטען גם מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992, שכן החברה הקודמת העבירה את נכסיה מושא התביעה ו/או את פעילותה ללא תמורה או בתמורה חלקית מבלי שנותרו לה אמצעים לסילוק חובותיה.

לטענתם, הם מעולם לא קיבלו מהתובעת דרישת תשלום ארנונה עבור הנכס שהחזיקו בעבר, עד לתביעה זו, שהוגשה בחוסר תום לב. הנתבעים 13-11 טענו שהתובעת לא פירטה בגין איזו תקופה חושב החוב, מה שטח הנכס ומיהו המחזיק.

עוד נטען, שאף שהוא אינו צד למחלוקת, חלק מהחוב התיישן ובגין חלקו האחר הוגשה התביעה בשיהוי רב. התביעה לטענתו הוגשה בחוסר תום לב, שעה שהתובעת נימנעה מעריכת סקר ובירור זהות המחזיקים בפועל.

מאחר והנתבע 13 הגיש כתב הגנה מאוחד עם הנתבעים 11-12, תצהיר מאוחד וייצוג מאוחד, אינני מוצא מקום לחייב את התובעת בתשלום הוצאות בעיניינו, וזאת כאשר התביעה כנגד הנתבעים 11-12 התקבלה.

...

לאור האמור אני מחייב את הנתבעים 1,2,4,5,9,10, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת בגין החזר הוצאות ניהול ההליך (כולל חלק יחסי באגרת התביעה) בסך של 12,000 ₪ וכן סך של 35,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין החזר הוצאות שכ"ט עו"ד. לאור האמור אני מחייב את הנתבעים 11-12, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת בגין החזר הוצאות ניהול ההליך (כולל חלק יחסי באגרת התביעה) בסך של 12,000 ₪ וכן סך של 45,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין החזר הוצאות שכ"ט עו"ד. נזכיר כי פסק דין כנגד הנתבעים 3-8 ניתן ביום 07.02.21.

התביעה כנגד הנתבעים 13-15 נדחית.

בהתחשב בכל האמור אני מחייב את התובעת לשאת בתשלום הוצאות כל אחד מהנתבעים 14 ו- 15 בהליך בסך של 11,700 ₪ (כולל מע"מ) לכל אחד מהם.