סעיף 46 לתשובה אף כולל פירוט כללי, אמנם ללא אסמכתות של הליכים שבוצעו בתיק זה.
בשנת 2008 הוגשה תביעה נוספת כנגד חובות ארנונה שמקורם בשנים מאוחרות יותר; לא מעט נטען ביחס לתביעה זו, ואולם, לטעמי, מקומה בשולי הדיון, באשר אין עניינה כלל בחובות הארנונה לשנים הרלוואנטיות, ומתמקדים הליכי הגבייה המנהלית מושא הליך זה בחובות עד שנת 2000 בלבד, ואשר עוגנו בפסק הדין הקודם.
הליכי גביה מינהליים אל מול הליכי גבייה אזרחיים – סעיף 317 לפקודת העיריות
וזו לשון סעיף 317:
"על אף האמור בסעיפים 309-315, כל מקום שהארנונה בפגור, רשאי ראש העיריה במקום לנקוט הליכים לפי הסעיפים האמורים, או במקום להמשיך בהם, לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי".
שימת לב ממוקדת למילה – "במקום".
עובדתית אף אין המשיבה חולקת ביחס לכך שהתקיימו אותם הליכים אזרחיים, ומה לנו יותר מדברי ב"כ המשיבה שהצהיר במו פיו על כך שהחובות שבמוקד הדיון גולמו לתוך פסק דין אזרחי שכאמור, בנתיים, בוער.
אבן הדרך העיקרית הראשונה בהתפתחות זו, הונחה לפני כעשר שנים:
"בדין נדחו טענותיו של המערער ... גם לא הייתה כל מניעה לפתוח בהליכי גבייה מינהלית, אף לאחר שנים, כאשר אלה נתבססו על פסקי-דין שניתנו בעבר ועל תיקי הוצאה לפועל שניפתחו בעקבות פסקי-הדין. סבורים אנו כי בדין נדחתה טענת ההתיישנות על ידי בית משפט קמא" [עע"מ 1520/12 דב קוליוק נ' עריית תל אביב (31.7.12)
התפיסה האמורה הלכה והיכתה שרשים בפסיקת בית המשפט העליון:
"בטיעונו לפנינו שם בעלה של המערערת (מר דן כוכבי, שבקש לייצגה בהסכמתה) את הדגש על הטענה לפיה הוראת סעיף 317 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) אינה מתירה לראש הרשות המקומית לפעול נגד חייב הארנונה בהליכים מקבילים ושונים (מכוח מקורות סמכות סטאטוטוריים שונים), אלא שעליו לבחור בין נקיטה בהליכים לפי סעיפים 315-309 לפקודה "או במקום להמשיך בהם" לפתוח בהליכים לגביית ארנונה כחוב אזרחי.
..יישום הכלל לסוגיה דנן הוא, כי הרשות המקומית רשאית לבחור, לפי שיקול דעתה, אם לנקוט בהליכי גביה מנהליים או בהליכים משפטיים ("גביה משפטית") כדי לגבות חובות ארנונה, וככלל אין גם מניעה כי הרשות תחליט מטעמים עינייניים להמיר הליכים משפטיים בהם החלה לנקוט בהליכים מנהליים, או להיפך; זאת, כל עוד אין בכך בנסיבות הענין משום שימוש לרעה בסמכות, או פגם אחר בהפעלת שיקול הדעת המנהלי בהתאם לכללי המשפט המנהלי.
...
ולבסוף, הותרו הספקות האחרונים, כולם, בפסק דינה של כב' הנשיאה חיות
בסעיף 16 לפסק דינה בעניין מיכקשווילי -
"אין לקבל את קביעתו הגורפת של בית המשפט לפיה מקום שבו מחליטה רשות מקומית להעדיף את מסלול הגבייה המינהלי על פני המשך ניהול הליכים אזרחיים לגביית חובות, היא פועלת בחוסר תום לב. למעשה, משעה שנכנסה אכרזת המסים (גביה) לתוקף, ניתן לומר כי לא זו בלבד שהעירייה כרשות ציבורית הייתה רשאית לבחון מחדש את נושא גביית החובות על ידה והמסלול המועדף לכך, אלא שהייתה זו אף חובתה לעשות כן...שלא כבית המשפט לעניינים מינהליים, אני סבורה כי אין כל פגם עקרוני בכך שהעירייה החליטה להמשיך בהליכי הגבייה במסלול הגבייה המינהלי חלף ניהול ההליכים האזרחיים" [עעמ 3068/17 עיריית תל אביב-יפו נ' דוד מיכקשווילי (19.11.18)]
אף כבוד השופט מזוז הסכים עם דברים אלו, ואף הוסיף כי:
נקודת המוצא לענייננו הוא הכלל הקבוע בהוראת סעיף 19 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, כי "מתן סמכות או הטלת חובה לפי חיקוק אחד, אין בהם כשהם לעצמם כדי לגרוע מסמכות שניתנה או חובה שהוטלה לפי חיקוק אחר". כלל זה מתייחס למצב בו חיקוקים שונים מעניקים לרשות סמכויות שונות להשגת תכלית מסוימת.
טענות הצדדים ממילא נדונו לגופן, ולא מצאתי, אפוא, בדיון בטענה זו כדי לתרום מעבר לאמור לעיל, ולפיכך אניח לה.
לסיום אוסיף, שגם אם דין העתירה לדחייה, קשה שלא ליתן ביטוי לתחושת המועקה, כשבפנינו הליכי גביה של חובות שמקורם מלפני שנות דור, ולמעלה מעשר שנים לאחר שהקרקע מושא הארנונה כבר הופקעה.
סוף דבר, העתירה – נדחית;
הוצאות הדיון בסך של 10,000 ₪ - על העותרים.
