תביעת אסיר על מניעת כלי כתיבה בבידוד

בבג"ץ 1046/01 בן עמי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2001) נדונה סמכותו של בית הדין הרבני להטיל סנקציות שונות, שאינן קבועות בחוק, על אסיר שריצה מאסר בשל סרובו לציית לפסק דין אשר חייבו ליתן גט. בדומה לענייננו, הובעה שם עמדת היועץ, לפיה אין בית הדין הרבני רשאי להורות לשירות בתי הסוהר להטיל סנקציות על האסיר, אולם רשאי הוא להמליץ לעשות כן (העמדה דאז צורפה לעמדה דהיום).

אף באותו מקרה עלתה שאלת סמכותו של בית הדין הרבני להשית על הסרבן סנקציות שאינן מנויות בחוק, וכעולה מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, מדובר היה בהשמתו של הסרבן בבידוד בכלא, ללא קריאה, כתיבה וצפיה בטלוויזיה, ואף תוך ציון כי "יש מקום לשקול שלילת הזכות מסרבן גט הנמצא בבידוד לישון על גבי מזרן" (תיק 8455-64-1 מיום 17.9.08, מפי הדיינים ש' דיכובסקי וצ' בוארון).

הדברים קדמו כמובן לחוק היסוד: כשאמר השופט אלון בעיניין אלוני כי "מניעתה של עגינות אשה היא עיקרון יסוד, שהוא, על פי תפיסותינו, מדין הערכים הבסיסיים שלנו" (שם, בעמ' 75; הדגשה הוספה – א"ר), הקדים, כמו בנושאי זכויות רבים שבהם היה בית המשפט חלוץ, את חוק היסוד; מקל וחומר עתה, בעידן החוקתי – ולמשל – עם התיקון מס' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשס"ה-2005 שלפיו מוענקת לבית הדין בישראל סמכות בינלאומית רחבה בדונו בתביעת גירושין של בני זוג יהודים שנישאו על-פי דין תורה (סעיף 4א לחוק), גם זאת מתוך מטרה, בין היתר, של מניעת עגינות.

החוק, שאינו גורע מסמכויות בית הדין על פי כל חוק אחר, מעניק לבתי הדין סמכות להטיל שורה ארוכה מאוד של סנקציות והגבלות קשות על סרבן גט: איסור יציאה מן הארץ וקבלת דרכון; איסור החזקת רשיון נהיגה או חידושו; איסור על התמנות למישרה בגוף מבוקר, ואיסור על עיסוק בכל מיקצוע המוסדר על פי דין או הפעלת עסק הטעון רשוי או היתר על פי דין; איסור החזקת חשבון בנק ומשיכת שיקים על מכלול ההגבלות המוטלות על לקוח מוגבל על פי חוק שיקים ללא כסוי, תשמ"א-1981; מניעה של הטבות שונות הניתנות לאסירים או לעצורים בכלא כמו חופשה מיוחדת ושיחרור על תנאי; הטלת עיקולים ומינוי כונס נכסים; עיכוב או שלילה של גמלה או קצבה המשתלמת לסרבן הגט על פי חיקוק לתקופה שלא תעלה של שישה חודשים (ראו אוריאל לביא "שלילת קיצבת ביטוח לאומי מסרבן גט" תחומין כט 236 ((תשס"ט)); הטלת מאסר כפיה לתקופה של עד עשר שנים; ואף החזקה בבידוד לתקופות מסוימות.

המלצת בית הדין לנקוט בהרחקות דרבנו תם, ככל שאמצעי כפייה תיחשב, היא סנקציה קלה במדרג של אמצעי הכפייה וההגבלה שהעניק המחוקק לבית הדין – המגיעים עד כדי מאסר ואף בידוד – ויש להכיר בה מכוח הכלל הפרשני "בכלל מאתיים מנה". קשה להלום כי נכיר במאסר, הפוגע בזכות היסוד לחירות, אך לא נכיר בלחץ חברתי וולנטרי פרי הרחקות דרבינו תם. עמדנו על ארסנל הכלים שהעמיד המחוקק לרשות בתי הדין על מנת לאכוף חיוב בגט.

...

דעתי היא כי יש לדחות את העתירה.

לעמדת השופטים נ' הנדל וי' עמית אין מקום להתערבות בהחלטות בית הדין, גם לא בהקשר זה. משסברו הנשיאה מ' נאור והשופטים י' דנציגר כאמור כי אין לבית הדין סמכות להורות על ההמלצות נשוא ענייננו, נמצא, ברוב דעות, כי יש לקבל את העתירה במובן זה שיבוטל החלק הנוגע לקבורה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 21.4.13 (אשר אישרה את החלטת בית הדין האזורי מיום 31.7.12).

הוחלט כאמור, ברוב דעות, שלא להיעתר למבוקש, למעט באשר לאמור בפסקה 2 מעלה.

בית משפט השלום ברמלה ת"פ 20664-11-12 מדינת ישראל נ' עזריאל(עציר) ת"פ 33303-05-14 משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' עזריאל(אסיר) בפני כבוד השופטת רבקה גלט בעיניין: מדינת ישראל ע"י ב"כ, עו"ד איריס מוריץ המאשימה עודד עזריאל - הובא באמצעות שב"ס ע"י ב"כ, עוה"ד קטי צווטקוב ומרים בריינין הנאשם גזר דין

לנאשם ספיקת לב בשיעור שלמטה מ-20%, הותקן בגופו קוצב לב דפיבליראטור, והוא ממתין להשתלת לב. מאדם צעיר ובריא, הוא הפך לשבר כלי, וההתמודדות עם מחלתו בין כתלי שב"ס קשה שבעתיים.

הנאשם הביע חרטה ואמר שאין הצדקה לאיומים, אך ביקש היתחשבות, לאחר שכבר נענש משמעתית בשבועיים בידוד, שלילת ביקורים, שלילת טלויזיה ושלילת קנטינה, לאחר כל אחד מן האירועים.

עניין צבורי רב יש במניעת איומים כלפי בעלי מיקצוע הנותנים שרות לציבור, בהקשר למילוי תפקידם, וזאת על מנת לאפשר להם לפעול ללא מורא ופחד שמא יבולע להם.

בת.פ. 7109-08 מד"י נ' יהודה ארזון (22.2.10), הנאשם בעל עבר פלילי, הורשע ע"פ הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירת איומים על אב בית הדין הרבני באומרו: "אם הבן ישב בבית סוהר על 20,000 ₪, שביה"ד חייב אותו למזונות שלא כדין, הבן יודע את הכתובת של אב בית הדין". הצדדים לא הסכימו לעונש.

...

ואמנם, גם בע"פ 6395/12 הנ"ל, מצא בית המשפט העליון לנכון לקבוע כי אף שמצבו הרפואי של הנאשם אין בו כדי להביא לשחרורו מעונש, ואף כי אין מקום להקלה דרמטית, עדיין יש למקום להקלה במידת מה. לפיכך הועמד העונש על 5 שנות מאסר, במקום העונש שהוטל בבית משפט קמא (6 שנות מאסר).

במכלול הנסיבות של האירועים, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם בגין כל אחת מן העבירות נע בין ענישה הצופה פני עתיד, בצירוף מרכיבי ענישה נלווים, לבין 6 חודשי מאסר בפועל.

אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: בגין העבירה נשוא ת.פ 33303-05-14- 3 חודשי מאסר.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, ביום 11.2.18 כאשר הועבר לאגף בידוד, לא הורשה לקחת עמו כלי כתיבה וניירת משפטית וזאת בנגוד להוראת סעיף 8 לפקודת נציבות 4.14.00 הקובעת כי אסיר המוחזק בבידוד יורשה להחזיק כלי כתיבה.

במהלך הדיון הציג תלונה שכתב ביום 11.2.18 טרם העברתו לבידוד במסגרתה נרשם: "...מודיעים לי עכשיו ב-13:50 לערך שבהוראת ק.אג"מ עליי לאסוף ציוד מינימאלי ולעלות לצינוק ושאסור לי לקחת עימי כל ניירת וכלי כתיבה ולא חומר משפטי שהייתי בעיצומה של כתיבת כתבי טענות בדיוק כשמוטי הודיע לי זאת ועליי לפעול מול בתי משפט. הבנתי משיחה עם סיוון בן אברהם ביום 31.1.18 שאיסור זה לא יחזור על עצמו נוכח החלטת ביהמ"ש והפקנ"צ 04.14.00 סעיף 8 בסוף וסעיף 11 המתיר לאסיר בבידוד לכתוב עתירות תלונות וכו', להחזיק כלי כתיבה וניירת לפיכך לא ברורה לי הנחיה ספציפית כלפיי למנוע ממני כל זאת... אני מבקש שיורידו אותי לקחת כל ניירת וכלי כתיבה הנדרשים לי להמשיך טפול בענייניי המתנהלים..." הגב' בן אברהם אישרה בחקירתה את הרישום בכתב ידה על גבי התלונה ולפיה התלונה נימסרה לידה.

...

התובע שב בעדותו על טענתו כי ביקש לקבל כלי כתיבה וכדבריו: "אני ביקשתי מהעדה עצמה כלי כתיבה. עוד בטרם הגעתי לצינוק ביקשתי כלי כתיבה. הייתי בתקופת בידוד לפני כניסתי לצינוק. אני הגשתי תלונה לקבל את זכויותיי בבידוד. סיון סירבה לקחת את התלונה. יצאתי מהבידוד והגשתי באמצעות מנהל האגף. אני כתבתי זאת בתקופת הבידוד הראשונה". ובהמשך עדותו: "אני משיב שלא הסכמתי לעלות מהאגף שלי לצינוק בלי כלי כתיבה. ביקשתי שיתקשרו לקב"ט ולמנהל ולסגן שזכותי לעלות עם כלי כתיבה. בניגוד לטענה שאני לא התלוננתי, המסמך מעיד שהתלונה עברה דרכו ליועמ"ש. אסירים אחרים המצויים כרגע בבידוד מקבלים כלי כתיבה ללא בעיה, העד שביקשתי להעיד מר פדידה הוא טען שכתב במסמך לסנגוריה הציבורית, שלוקחים ממני את העט, ולקבל אוכל ושמיכות כי קר לי. אני גם התלוננתי על הבעיה הזאת... אמרו לי שאני לא אקבל כלי כתיבה לצינוק. גם אם נכנס עו"ס לכלא, פניתי לעו"ס חאלד ואמרתי לו את זה, וביקשתי בתקופת הבידוד, אומרים לכל האסירים שבגלל בני לקחו לכם את הניירות והעטים". במענה לשאלת בית המשפט, כיצד העובדה שלא היו ברשותו כלי כתיבה בעת השהייה בבידוד השפיעה על ההתנהלות לקראת הדיון בעתירה שהיה קבוע ליום 13.2 השיב: "... אני רציתי להגיש כמה בקשות... בעתירה המסוים הזאת מדובר על בעיות בקישון, אם אסירים מגיעים מקישון, יש להאמין להם, כי הם נמצאים במכונית חמה מאוד, ללא אוכל ושתיה. בקשות שרציתי לבוא איתם מוכן. טענות שאני טוען בעל-פה שופטים פחות אוהבים לקבל אותם. אך כשאני מגיע עם בקשה כתובה, הרבה יותר קל לי. הייתי רוצה לבקש להיות מיוצג בהליך ובסופו של דבר ביקשתי וקיבלתי... לא יכולתי לרשום על כך שלא סופקו לי פרטי דיאטה חלופיים לזה שהייתי צריך לקבל. אני מגיש החלטה לגבי הדיאטה שאני אמור לקבל. יש את פירוט הדיאטה בתגובת השב"ס. אם יכולתי להתלונן על זה, ולצאת למרפאה להגיש למפקד, היה פוטר את הבעיה והיו מטפלים בזה. הסוהרים לא אכפת להם מאיתנו". הגב' סיוון בן אברהם נשאלה בחקירתה על ידי התובע האם היא זוכרת את תלונתו בגין אי קבלת כלי כתיבה והשיבה כי אינה זוכרת.

אשר לטענתו בדבר נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהיעדר יכולת לכתוב תלונות אסיר, הנני סבורה כי לא עלה בידי התובע להוכיח נזק כלשהו כתוצאה מאי יכולתו לכתוב תלונות במהלך שהותו בבידוד, ובמיוחד שניתן היה להעביר בקשות או תלונות בעל פה. אשר לתלונה אליה התייחס בכתב התביעה "תלונה על הקשיים להם נקלעים סוהרים בבידוד שלא יכולים להוציא ולהכניס אסיר למקלחת לבדם ו/או לחילופין אסירים שנשארים תקועים במקלחת מבלי יכולת לצאת ממנה", מדובר בתלונה שאינה נוגעת לתובע באופן אישי והתובע לא הצביע על כל נזק שנגרם לו בהקשר זה. סיכומו של דבר, אמנם, התובע הוכיח כי פנה בבקשה לקבל כלי כתיבה אשר לא סופקו לו בעת היותו בבידוד, אולם לא עלה בידיו כדי להוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מכך ומשכך דין התביעה להידחות.

בנסיבות העניין ומשהוכח כי התובע פנה בבקשה לקבל כלי כתיבה אך לא קיבלם, ומשהתביעה נדחית בשל אי הוכחת נזק, אינני מוצאת לנכון לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת.

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 524-09 לוי ואח' נ' מהרטה בן אדנה(אסיר) ואח' בפני כב' השופט אשר קולה התובע אברהם לוי ע"י ב"כ עו"ד כרמי בוסתנאי ואח' הנתבעים 1. מהרטה אדנה בן אדנה 2. שחף אבטחה 1989 בע"מ נתבעת 2 ע"י ב"כ עו"ד יוסי חכם ואח' 3. הראל חבה לביטוח בע"מ נתבעת 3 ע"י ב"כ עו"ד אמודאי ואח' 4. מדינת ישראל – משרד הפנים נתבעת 4 באמצעות פרקליטות מחוז הצפון המודיעה שחף אבטחה 1989 בע"מ ע"י ב"כ עו"ד יוסי חכם ואח' הצד השלישי הראל חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אמודאי ואח' פסק דין חלקי

דבר מסוכן הכלל השני, "הדבר מסוכן", סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע לאמור: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נימלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".   גם כאן, על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעות, על התובע להוכיח, על פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין את קיומם של שלושה יסודות במצטבר: היתרחשות נזק.

גם כאן, להבנתי, הסכנות הצפויות מאחסון הנשק במקום מבודד, כגון: גניבתו בידי גורמים פליליים או עוינים, ואף שימוש בו בידי בני נוער משחקים (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1), סכנות אלה הן רבות וחמורות מן הסכנה הרחוקה, לפיה אדם שעבר תהליך רשוי והדרכה, יעשה בנשק שימוש אלים, לצרכיו הפרטיים".

כאן המקום לציין, כי הגם שקבעתי לעיל, כי כלי ירייה, נימנה על החפצים המסוכנים, כך שעל חברת השמירה אשר בידיה הפיקוח על הנשק, מוטלת חובת זהירות מיוחדת, הנובעת מן סיכונים הכרוכים בשימוש בנשק, עדיין אין בכך בכדי לפטור את התובע מלהוכיח, כי בירור עברו התעסוקתי והצבאי של הנתבע היה מונע מחברת השמירה מלהעסיק את הנתבע וליתן בידיו נשק זאת באשר מידע זה מצוי בידי הנתבע בלבד.

היתנהגות זו הטריחה פעם אחר פעם את הצדדים לבוא לבית המשפט לשוא, וגרמה לבזבוז זמן שפוטי יקר מיום 14.02.11, מועד סיום ההוכחות ועד למועד כתיבת שורות אלו נדחתה כתיבת פסק הדין, מפאת אי מילוי החלטות בית-המשפט על ידי ב"כ התובע.

...

בנוסף הנני מחייב אותו בתשלום סך של 2,500 ₪ לאוצר המדינה ואף זאת באופן אישי.

ואולם מטרתן אינה רק לכיסוי הוצאות אלא בבחינת "למען ישמעו וייראו..." את התובע החלטתי שלא לחייב בהוצאות וזאת הגם שמקבל הוא גימלה מהמוסד לביטוח לאומי וזאת מאחר שהתרשמתי במהלך עדותו בפניי שמדובר באדם שהפך עקב האירוע המצער לשבר כלי של ממש.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-4 – נדחית.

נראה כי מתבקש "לעשות סדר" במושגים שנזכרו לעיל ולעמוד על הוראות הדין לגביהם: "בידוד" הוא עונש משמעתי שניתן לגזור על אסיר – על פי סעיף 58 (א) (4) לפקודת בתי הסוהר-בגין "עבירת בית סוהר" כאמור בסעיף 56 לפקודה.

אציין עוד את הוראת סעיף 8 לפקנ"צ האמורה, ולפיה זכאי אסיר בבידוד להחזיק ספרי קודש בהתאם לדתו, כמפורט בפקודה, וכן עט ונייר לצורך כתיבה.

פקנ"צ זו הותקנה על בסיס תקנה 22 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח – 1978, אשר מסדירה נקיטת אמצעי ריסון נגד אסיר "בכל מקרה שהדבר הכרחי כדי למנוע אותו מהתפרע, מהזיק לעצמו או לאחרים או מלגרום נזק לרכוש". בהמשך של תקנה 22 האמורה נקבע, בין היתר, כי הוראה בדבר נקיטת אמצעי ריסון תובא בהקדם האפשרי לידיעת הרופא ולאישורו, מבחינה רפואית; וכן-כי משך הריסון לא יעלה על 24 שעות, אלא באישורו של רופא (כזכור, התקופה שעליה נסבה התביעה דנן היא בת שלושה שבועות).

התמונה העגומה והחמורה היא כי אם החליט מנהל הכלא שלא להביא את עניינו של אותו אסיר לפני ועדות ההיפרדות שלפי פקנ"צ-ההפרדה, אלא רק "להענישו", למשך זמן מה ("תקופת צינון", לשיטתו של נציג המדינה), בתנאי מאסר קשים, על מנת ללמדו לקח ולהשיג ממנו התנהגות נוחה יותר בעתיד – הרי הפרקטיקה של "אגף המעבר" נותנת בידיו כלי מצויין: הסדר ה"מעבר" הרי מוכר לכל, "דה פקטו", אך למרבית הנוחות אינו מוסדר "דה-יורה". אמצעי זה נותן בידי מנהל בית הסוהר כוח בלתי מבוקר, להרע באחת את תנאי מאסרו של האסיר, באופן משמעותי ולמשך זמן בלתי מבוטל, מבלי שיידרש לקיים תנאים שקבועים בדין, לתעד בפרוטרוט או לקבל אישורים מבעלי תפקידים בדרג גבוה יותר, וכד'.

על פי העובדות אשר בחומר הראיות שלפני-לרבות המזכר של קצין המודיעין, נספח ה' לכתב ההגנה – מסוכנותו של התובע נבעה מהאיום המילולי שהשמיע באוזני קצין המודיעין, כי אם לא תיעתר בקשתו לצאת מאגף 10, אזי "אין לו שום בעיה לפגוע" באסירים ששוהים בו. דברים אלה אינם, כשלעצמם, מצביעים על מניעה להוציא את התובע לטיול יומי במקום ובזמן שלא "יתנגש" עם זה של האסירים האחרים, שכלפיהם הופנה האיום הנטען.

...

אני סבורה כי אין בטענות שצויינו כדי לבסס דחייה גורפת, על הסף, של תביעותיו של התובע.

בשולי הדברים אעיר כי ניסיונה של המדינה להאחז בטיעוני-סרק "זורי ערפל", ומדיניות-הטיעון שלה, שנחזית כנותנת גיבוי לפרקטיקה מנוגדת לדין מצד רשות מינהלית – אינם לכבודה של המדינה, וצר לי על גישה זו. אני מקבלת איפוא את התביעה, לגבי רוב מרכיביה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪, שיישאו הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 8.7.09, ועד לתשלום בפועל.

עוד תשלם הנתבעת לתובע הוצאות המשפט בסך 500 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

אני מורה למזכירות לשלוח עותק של פסק הדין גם אל נציב שירות בתי הסוהר ואל פרקליטת מחוז המרכז.