הצדדים התגרשו ביום ט' בסיוון תשע"ו בלא הסכם גירושין, ויצוין להחלטה מיום י"ד בסיוון תשע"ו (20/06/2016) שבה נכתב שהצדדים התגרשו לאחר שהאשה ויתרה על הכתובה ושיידונו שאר התביעות שנותרו במחלוקת בבית הדין לאחר הגירושין.
עוד יצוין: בזמננו רובם ככולם של הזוגות המתגרשים, מתגרשים לאחר שמוסדר הסכם גירושין לחלוקת הרכוש, שבו בדרך כלל האשה נשארת עם בגדיה ותכשיטיה, ואין הבעל עומד על קוצו של יוד לקבל את המגיע לו על פי ההלכה הפסוקה ברמ"א סימן צט הנזכר, ויש שמסכימים לחלוקת הרכוש על פי חוק יחסי ממון, וההסכמה מקבלת תוקף בהסכם בר תוקף או בקבלת קנין.
ובבבלי כתובות דף קג עמוד א:
תנו רבנן: משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, בעבדים ושפחות - כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, בכרים וכסתות - כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, בכלי כסף ובכלי זהב - כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, שכך כתב לה ואת תהא יתבת בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מגר ארמלותיך.
וכן בשו"ע סימן צד ס"א ביחס לכרים וכסתות, ומבואר שבסתמא כלי הבית כגון כלי זהב וכסף וכרים וכסתות אינם של האשה, אלא לאלמנה יש רשות להשתמש בהן אך לא למוכרן, ובגירושין הכול חוזר לבעל.
...
ביה"ד מקבל את הסכמתו הנ"ל. עליי לציין כי אף אם נפסוק להשיב את כלי הבית שהביא האב אליו, הרי הוא חייב ליתן את כלי הבית השימושיים עבור הילדים כפי צרכן, מכח הדין המבואר בשו"ע אבן העזר סימן ע"ג ס"ו.
מסקנה לדעת דיין ב'
התכשיטים שנתן האיש לאישה, הואיל ולדברי האישה נמכרו תשיב לאיש את דמיהם לפי ערכם בשעת המכירה.
לפיכך הואיל ודמי המזונות שנפסקו עבור הילדים נקבעו ברף התחתון, בהתחשב במצבו של האב כאברך חסר אמצעים, ומאידך גיסא הסכום שהתקבל ממכירת תכשיטים משומשים אינו גדול ויתכן שהתמורה סייעה להשלמת צורכי הילדים, לכן איני רואה לנכון להכריע במחלוקת בין הדיינים במישור העקרוני, ובנידון זה אני סבור שאין לחייב האישה להחזיר התמורה שקבלה מהתכשיטים.
מסקנה
ברוב דעות בית הדין פוסק ביחס לתכשיטים ובגדי האישה שלא לחייבה להחזירן, הם או דמיהם, לבעלה לשעבר.
