תביעת אכיפת הסכם מכר מקרקעין נדחתה בשל הרחבת חזית

ביום 02.04.13 הגישה התובעת נגד הנתבעים תביעה לאכיפה בעין של הסכם מכר מקרקעין ולחילופין לפסיקת פיצויים.

בסעיפים 76 ו - 77 לפסק הדין נקבע כלהלן: "76. מהאמור לעיל עולה כי טענת התובעת לקיומה של המחאת זכות תביעה מהנתבעים 3-5 לתובעת הנה בבחינת הרחבת חזית אסורה שאין להתירה מה גם שלגופו של עניין לא הוכחה אמתותה של המחאת זכות כזו.

התובעת לא הוכיחה כי ניתנה לה על ידי הנתבעים 1-2 המחאת זכות תביעה באשר לזכויות בניה כלשהן בחלקה 29, בהתבסס על הנספח הנ"ל. אין לכך, אני מורה על דחיית התביעה.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים על נספחיהם, בפרוטוקולי הדיונים וחקירות הצדדים בפניי, עיינתי במוצגים ונדרשתי לסיכומי הצדדים שהוגשו הן בתיק העיקרי והן בהתאם להחלטה מיום 15.11.18, הגעתי למסקנה כי הנספח הנ"ל אינו מסמך אמיתי ומחייב ואין לו תוקף במחלוקת שבין הצדדים.

סוף דבר מכל האמור לעיל, המסקנה המתקבלת הינה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שהנספח נשוא המחלוקת, הינו מסמך אמיתי ומחייב.

התובעת לא הוכיחה כי ניתנה לה על ידי הנתבעים 1-2 המחאת זכות תביעה באשר לזכויות בניה כלשהן בחלקה 29, בהתבסס על הנספח הנ"ל. אין לכך, אני מורה על דחיית התביעה.

לדבריו דין הבקשה להדחות מן הטעמים הבאים: הבקשה להוספת סעד של ביטול הסכם המכר מהוה הגשת תביעה חדשה (ר' בהרחבה סעיפים 12–18).

המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") אף היא בדיעה כי דין הבקשה להדחות מפני כל אחד מהטעמים דלהלן: לטענתה התיקון המבוקש הנו בגדר שינוי חזית התביעה המקורית באופן מהותי, דהיינו החלפת סעד של אכיפת הסכם בסעד של ביטול הסכם, לפי שאין דין סעד של אכיפה כדין סעד של ביטול.

לטענת המשיבה, לאור אופי השינוי המבוקש כעת, לאמור סעד של ביטול הסכם מכר המקרקעין (ר' נספח 3 לכתב התביעה) ובטול הסכמי השפוץ, כאשר בכתב התביעה המקורי נתבקש סעד של אכיפת הסכמי השפוץ, דין הבקשה להדחות.

עוד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות נוכח חוסר תום לבה של המבקשת.

...

לטענת המשיבה, לאור אופי השינוי המבוקש כעת, לאמור סעד של ביטול הסכם מכר המקרקעין (ר' נספח 3 לכתב התביעה) וביטול הסכמי השיפוץ, כאשר בכתב התביעה המקורי נתבקש סעד של אכיפת הסכמי השיפוץ, דין הבקשה להידחות.

סוף דבר מושכלות יסוד הן כי תיקון כתב תביעה הוא עניין דיוני מובהק הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהחלטות מסוג זה, זולת במקרים חריגים בהם ההחלטה שהתקבלה נוגדת את הדין, גורמת עיוות דין לאחד הצדדים, או שנתגלתה בה חריגה קיצונית ממתחם שיקול הדעת הסביר (רע"א 1808/16 אמסלם נ' אלון (פורסם בנבו, 28.3.16), פסקה 13); רע"א 3343/15 מזרחי נ' מי חיים אחזקות בע"מ (פורסם בנבו, 1.6.15), פסקה 10)) בהינתן כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה, בין היתר מן הטעם שהיא הוגשה בחוסר תום לב, מטעמים שלא נמצאו כ'נכונים' ,היא מהווה למעשה הרחבת חזית הטיעון בכתב התביעה המקורי ושינויו באורח משמעותי, וכן מחמת שהוגשה בשיהוי ניכר והיא פוגעת באינטרס הציבורי המערכתי.

סבורני כי סכום התביעה הוגדר על הסך של 2,907,602 ₪ בכוונת מכוון, לאור הסעדים שאכן נתבעו בכתב התביעה המקורי, ולא נפלה כלל טעות כלשהי בסכום שננקב ובגינו שילמה המבקשת את אגרת המשפט מלכתחילה.

המבקשת תשלם לכל משיב בגין שכר טרחת עורך דין סכום של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין, וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

אין ספק, כי לו היה נחתם הסכם להעברת הזכויות במקרקעין, היתה הסמכות לידון בתביעה לאכיפתו נתונה לבית המשפט המחוזי, אך במקרה שלפניי, התחייבות הנתבע נימצאת שלב אחד קודם להתחייבות לעשיית הסכם מכר מקרקעין, בפרט משום שהיא מותנית בקיומם של תנאים המפורטים בהסכם.

לאור הבהרת הנתבעים, בסעיף 39 לסיכומיהם, מהי טענת ההגנה שלהם, נראה כי זנחו את הטענה בדבר קיומו של תנאי מתלה בהסכם, טענה שאף לא הועלתה בכתב ההגנה ולכן מהוה הרחבת חזית, ודינה להדחות מטעם זה בלבד.

...

לסיכום, בגין הפסד דמי השכירות בחלקות 3 ו- 4, ודמי השימוש בחלקות 3 ו- 4 ובחלקה 98 זכאים התובעים לסכום כולל של: 503,425 ₪.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומורה כדלקמן: ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע כי התובעים קיימו את התחייבויותיהם על פי פסק הדין מיום 18.1.2004 בת"א (שלום חיפה) 6210/02 שנתן תוקף להסכם הפשרה בין הצדדים, ועל כן, על הנתבעים לקיים את כל התחייבויותיהם על פי אותו פסק דין, ובכלל זה: בשימוש בחלקה 98, על הנתבעים לפעול בהתאם לתשריט עליו חתמו, שניתן לו תוקף של פסק דין בהליך הקודם (מוצג ת/4), במסגרתו יוחד מגרש 98/3 לשימושם הבלעדי של התובעים.

כלומר, גם אם תהיה מחלוקת בין הצדדים ביחס לסכום, לא יעכב הדבר את מועד ביצוע חיובי הנתבעים על פי פסק דין זה. אני מקבלת את תביעתם הכספית של התובעים ומורה כי על הנתבעים 1,3 ו- 4 ביחד ולחוד, לשלם להם, באמצעות בא כוחם, סך של 503,425 ₪.

דחיית טענות הסף התביעה לא היתיישנה טענתו המקדמית העיקרית של הנתבע היתה כי התביעה היתיישנה שכן חלפו עברו שנים רבות מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בדין (7 שנים); עוד טען, כי הואיל ואין בנמצא הלכה מחייבת של בית המשפט העליון, הואיל ומדובר בתביעה לביטול הסכם מכר, אזי זו אינה תובענה במקרקעין כי אם תביעה חוזית המתיישנת כאמור.

בצדק טען ב"כ הנתבע בסיכומיו כי מדובר בהרחבת חזית אסורה המצדיקה כשלעצמה את דחיית טיעון זה. אין בהסברים שהועלו בסיכומי התשובה (סעיף 15) כדי לשנות את חזית הטענות, כאמור.

ניתן רק להניח, בשים לב לכך שתביעה הוגשה לבית משפט שלום, כי אין מדובר בתביעה לאכיפת הסכם מכר ואף אין לשלול אפשרות כי מדובר בתביעה לסילוק יד או בסכסוך כספי אחר, בעיניין ההסכם.

" [ההדגשות שלי-נ.ע.] בע"א 6805-99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים (2003), הרחיב בית המשפט העליון לעניין שיקול הדעת של בית המשפט בקבלת טענת השהוי בדין האזרחי כדלהלן: "15. טענת היתיישנות תביעה מכח הדין מקורה בהסדר סטאטוטורי קשיח אשר, בהתקיים תנאיה אין היא מותירה שיקול דעת לבית המשפט אם להענות לה או לדחותה. לא כך בטענת שהוי. (...) מקורו ההיסטורי של מוסד השהוי ועובדת היותו חריג להסדר ההתיישנות מכח הדין מותירים לבית המשפט שיקול דעת להעריך באלו נסיבות יחילו ומתי יימנע מכך. במסגרת זו נשקלים, על דרך האיזון, מכלול שיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ומאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלים מהות התביעה והסעד המבוקש אותם מבקשים לדחות מחמת שהוי. ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית המשפט מחסימתה בטענת שהוי. כך, למשל, בחן בית המשפט את השאלה האם ראוי לחסום תביעה למימוש זכות קניינית בטענת שהוי, וזאת בהבדל מתביעה למימוש זכות אובליגאטורית (ע"א 4682/92  עיזבון המנוח סלים עזרא נ' בית טלטש בע"מ, פד"י נד(5) 252).

...

סבורני כי דחיית התביעה במקרה דנן, אף מתיישבת עם עקרונות היסוד בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, לקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן.

כך או כך, הואיל והשיהוי אינו מהווה נדבך עצמאי לדחיית התביעה ומסקנה זו מבוססת על הנימוקים האמורים, לא מצאתי לפרט מעבר לכך [ראו והשוו פירוט ההלכות בעניין דיני השיהוי ותחולתם: ע"א 4352/15 **** קורן נ' אורן הראל (2.8.2017; במסגרת פסק דין זה נחלקו הדעות בענין תחולת השיהוי והטענה שם נדחתה ברב דעות); ע"א 9839/17 ‏הביטאט בע"מ נ' ‏CAFOM (17.12.2018; טענת השיהוי נדחתה)].

סיכום לנוכח כל האמור, תביעת התובעת נדחית.

על כן דחה את תביעת המערער לאכיפת הסכם המכר, וקבע שהסכם המכר וההסכמים הנוספים מבוטלים (להלן: "ההליך הקודם").

בסעיף 13 בכתב ההגנה טען המערער בקשר למשיב כי הוא "מיתנהל בחוסר תום לב קצוני, כשבהליכים מסוימים טענתו היא כי ההסכם בטל מעקרו ובהליכים אחרים הוא תובע פיצוי מכוח אותו הסכם". בית משפט קמא קבע כי טענה זו עלתה רק בהקשר של מעשה בית דין וחוסר עילה, ולא בהקשר של השתק שפוטי, על כן נראה כי מדובר בהרחבת חזית.

המשיב היתנגד למבוקש בטענה שההסכם הוא הסכם למראית עין בשל אי חוקיות מובהקת כאמור, קרי "הסכומים בהסכם זה וכן בהסכם ההבנות שהוצג בפני בית המשפט הופחתו ועוותו, משקולי הפחתת תשלומי מס הכנסה ומס שבח מקרקעין" (סעיף 11 בכתב ההגנה).

...

בכתב הגנתו טען המערער, בין היתר, שדין התביעה להידחות בשל מעשה בית דין, שכן בהליך הקודם נפסק שההסכם בטל מעיקרו (VOID).

יודגש, התביעה שהגיש המשיב הייתה אך תביעה לקבלת פיצוי מוסכם חוזי, לא נתבע כל פיצוי אחר, כגון פיצוי נזיקי או פיצוי עקב ניהול משא ומתן שלא בתום לב. מטעם זה, אף אני סבורה כי דין תביעת המשיב להידחות.

יסכה רוטנברג, שופטת לסיכום : הערעור מתקבל.

התביעה של המשיב - נדחית.